בין אם שמתם לב ובין אם לא, שנת 2013 הגיעה השבוע אל סופה ובכך הביאה אלינו שנה אזרחית חדשה. יהיו אלו שיקראו בשמחה "יאי! ווהו! 2014! סילבסטר (סטאלון)! פאק יה!" ואף יספרו לנו עד כמה נפלאה הייתה השנה האחרונה, ואילו מנגד יש אנשים שיראו את חצי הכוס הריקה ויאמרו שבכל הקשור לקולנוע – השנה הנוכחית הייתה אכזבה אחת גדולה.

מי מביניהם טועה ומי צודק? האמת היא שאי אפשר באמת להכריע, ולכן אנחנו ב"פרוגי" החלטנו לשחק את שני התפקידים – הן האופטימי והן הפסימי - דבר שיבוא לידי ביטוי בדמותו של טקס פרסי צפרדע הזהב, ובו יחולקו מגוון פרסים שונים לסרטים הטובים ביותר והפחות טובים של 2013! וכל זאת ללא אף הפסקת פרסומות אחת! מתרגשים?! מצוין, כי אנחנו מ – ת – ח – י – ל -י – ם!

סרט ההמשך המוצלח ביותר: "קיק-אס 2"

דייב ליזווסקי (בגילומו של אהרון ג'ונסון שמפתיע בשרירי בטן מרשימים-פלוס) הוא נער משעמם למדי ובטח שלא מיוחד: הוא לא איזה ספורטאי מחונן או גאון מתמטיקה וגם לא איזה גיימר רציני, מעולם לא היה לו פירסינג או הפרעת אכילה או שלושת-אלפים חברים ב"מייספייס"; כוח-העל היחידי שיש לו הוא שבנות לא שמות-לב אליו; הוא לא בחור משעשע במיוחד, אין לו הרבה חברים ואת מרבית הזמן הפנוי שלו הוא מעביר בקריאת חוברות קומיקס/אוננות. בכל זאת, הברנש הזה הוא "קיק-אס" – הגיבור הסופר-מגה-מגניב שנלחם בפשע ואותו כולם מעריצים.

עוד במדור התרבות של פרוגי:
• נבחרי ערוץ הילדים: מי הם הזוכים המאושרים?
• מי זכה בטקס נבחרי הילדים לשנת 2013?
• "אסון יפהפה" / התעלמות, התערבות וסקס

לאחר שהחליט ב"קיק-אס" הראשון כי חיי הגבורה הם לא בשבילו, בסרט ההמשך, "קיק-אס 2" (הו, איזה שם מקורי), נאלץ דייב לעטות את חליפת הגיבור פעם נוספת על מנת להגן על היקרים לו. כמו כן, קלואי פאקינג מורץ.

למה דווקא הסרט הזה: טוב, אז נימוק אחד כבר סיפקתי: הסרט כולל את קלואי פאקינג מורץ, שהיא, כנראה, אחת השחקניות היותר באדאסיות שנמצאות בשוק בימים אלו. לראות אותה מגלמת את דמותה של "היט-גירל" זה פשוט תענוג לא מהעולם הזה. חוץ מזה, "קיק-אס 2" מצליח להיות סרט שהוא גם מעניין, גם אנרגטי, גם גזעני, גם חצוף, גם אלים, גם משעשע וגם פורנוגרפי (והכוונה בכך היא לא לעירום שמופיע בסרט, אלא לחליפה המגוחכת שעוטה על עצמו הנבל הראשי) במקביל ובמידה שלא תגרום לכם להרים גבה – וזה משהו שלא רואים בכל יום, משהו שהופך את "קיק-אס 2" לסרט ההמשך המוצלח ביותר של השנה.

הסרט הכי אנדרייטד: "הפרש הבודד"

בסן פרנסיסקו, 1933, וויל (מייסון קוק בעל הפנים שדורשות מכת אגרוף), ילד צעיר המעריץ את דמותו הבדיונית של הבוקר האגדי – הפרש הבודד (ארמי "הפטיש" האמר שדיבר עם עצמו ללא הרף ב"הרשת החברתית"), מתהלך לו בתערוכה בנושא המערב הפרוע כאשר לפתע ננעצות בו עיניו של מה שהיה נראה תחילה כמו בובת שעווה רגילה ומתגלה כטונטו (ג'וני דפ בעל חזות קשישה וגוית עורב שתקועה לו על הראש) – אותו לוחם אינדיאני משבט הקומאנצ'י שרכב לצידו של הפרש הבודד בעוד שנלחמו נגד תאוות בצע ושחיתות.

לאחר שמחליף עכבר מת בתמורה לבוטנים של וויל, טונטו מספר על הרפתקאותיו עם עורך הדין ג'ון ריד – מי שלימים יהפוך לפרש הידוע – במהלך חיפושם אחר הקניבל ואויבם המשותף, בוטש קאוונדיש.

למה דווקא הסרט הזה: כי כל העולם ואשתו לא מפסיקים לרדת על הסרט המסכן הזה. ברצינות, מה הוא עשה לכם רע שאתם מדברים עליו ככה, הא? אני באמת לא מבין את זה, הרי מדובר באחלה סרט, בייחוד אם מסתכלים עליו כסרט ההרפתקאות הנהדר שהוא. אז נכון, הבמאי גור ורבינסקי כבר עשה סרטים טובים יותר בעבר בכיכובו של ג'וני דפ כדמות ביזרית שנוטה להתאפר (מישהו אמר "שודדי הקאריביים"?), אבל זה לא הופך את "הפרש הבודד" לסרט בינוני כפי שאנשים רבים נוהגים להציג אותו.

הסרט הכי אוברייטד: "כח משיכה"

ראיין סטון (סנדרה בולוק המרגיזה שלא משנה כמה תנסה, פשוט לא יודעת לשחק כמו שצריך) ומאט קובלסקי (ג'ורג' קלוני המאגניב) הם צמד אסטרונאוטים שנשלחים לחלל במטרה לתקן איזה טלסקופ חללי משכולל כלשהו, והכל הולך להם נהדר עד שפיצוץ של לוויין רוסי מאלץ אותם לחזור אל הכדור הארץ. בהתחשב בכך שבחלל גלי קול אינם יכולים לנוע, אין לחץ אוויר ואין חמצן, מוטב שיעשו זאת מהר.

למה דווקא הסרט הזה: אף-על-פי שהוא משרה אווירה ראליסטית, נאמן למדי לעבודות מדעיות, מספק תלת-מימד איכותי וכנראה הסרט הכי הטוב השנה מבחינה ויזואלית, "כח משיכה" נופל עוד בשלב הבסיסי ביותר – התסריט. העלילה של הסרט לא רק יבשה ומשעממת, אלא מדי פעם גם צפויה. לכן אתם יכולים להבין למה כל-כך הופתעתי לגלות שכמעט כל המבקרים בעולם בטוחים כי "כח משיכה" הוא איזו יצירת מופת מופלאה שיש לשבח בכל רגע נתון, ובמילים אחרות: אם יש סרט שהיה אוברייטד השנה, אין כל צל של ספק שזה הסרט הזה.

הטריילר המוצלח ביותר: "הזאב מוול סטריט"

ג'ורדן בלפורט (לאונרדו דיקפריו המופלא) הוא ברוקר צעיר אשר מחליט בגיל עשרים ושתיים לעבור אל רחוב וול סטריט – מקום פעילותה העיקרי של הבורסה לניירות ערך בניו יורק – במטרה לעשות את המכה שתסדר אותו לשארית חייו. צעד אחר צעד, תוך כדי שימוש בשפה רהוטה וכמויות אדירות של ביטחון עצמי וקסם אישי, הופך ג'ורדן לבעל ההון שתמיד חלם להיות. אולם דווקא אז, כשהאושר והעושר נמצאים בין ידיו, העניינים מתחילים להשתבש.

למה דווקא הסרט הזה: אם לומר את האמת, זאת הייתה בחירה מאוד קשה: תחילה התלבטתי בין הטריילר המהפנט ל"טראנס" לבין הטריילר הצבעוני ויוצא-הדופן ל"מלון גרנד בודפסט", לאחר מכן נוספו לרשימה גם הטריילר היפהפה ל"החיים הסודיים של וולטר מיטי" ואף הטריילר המרשים ל"כח משיכה" (זה שגיניתי את הסרט לא אומר שהטריילר לא היה מצוין), אבל בסופו של דבר בחרתי בכלל ב"הזאב מוול סטריט". אני לא לגמרי בטוח למה בחרתי דווקא את הטריילר הזה, אני רק יודע שהוא כל-כך קצבי ומהנה עד שצפיתי בו יותר פעמים משצפיתי בכל שאר הטריילרים ביחד.

הסרט המפתיע ביותר: "משחקי הרעב: התלקחות"

אי שם בעתיד, על חורבות יבשת צפון אמריקה, נמצאת המדינה פאנם. מדי שנה מתקיים בפאנם אירוע טלוויזיוני בשם "משחקי הרעב", ובו מוגרלים שניים-עשר נערים ושתיים-עשרה נערות עליהם נכפה להילחם זה בזה למוות בתוך זירה מלאה בהפתעות (פחות "לך לדרך צלחה וקבל מאתיים" ויותר בסגנון של להבות אש וקופים רצחניים) כשרק אחד מהם יכול לצאת משם בחתיכה אחת.

קטניס אוורדין (ג'ניפר לורנס כפרעליה) הצליחה לעבור בשלום את "משחקי הרעב" האחרונים, אמנם כשעשתה זאת היא יצרה ניצוצות שהתלקחו והפכו למרד בשלטון הטוטליטרי ששולט בפאנם – דבר שלבסוף מזכה אותה בסיבוב נוסף וחביב אף פחות בזירת המשחקים, כאשר נשאת השאלה: האם גם הפעם תוכל לצאת ממנה בחיים?

למה דווקא הסרט הזה: נכון שקטעי האקשן היו מוצלחים, נכון שעיר הבירה של פאנם – "הקפיטול" – עוצבה באופן נהדר, ונכון שפה ושם גם היו רגעים מותחים, אבל בעיקרון – "משחקי הרעב" הראשון היה סרט בינוני ומאכזב שבייש את הספר המבריק עליו הוא מבוסס (באופן חופשי למדי, כפי שהסתבר למעריצים), ולכן היה הגיוני להניח שגם סרט ההמשך, "משחקי הרעב: התלקחות", יהיה סרט חביב מינוס ותו לא. אולם אז הגיע הבמאי פרנסיס לורנס ששינה לחלוטין את פני המשחק: הודות לו, "התלקחות" הוא לא רק סרט הרבה יותר מוצלח מקודמו, אלא גם אחד הסרטים היותר טובים של השנה, סרט משכנע וסוחף שמצליח להצדיק את המשך הסאגה. מה יש עוד לומר חוץ מאשר: וואלה, הפתעת אותנו!

הסרט המאכזב ביותר: "טראנס"

סיימון (ג'יימס מקאבוי) הוא כרוז של מכירות פומביות לחפצי אומנות אשר מסתבך עם כנופיית פשע ונאלץ לשתף פעולה עם דוקטור אליזבת לאמב (רוזריו דוסון) – מטפלת בהיפנוזה – על מנת לגלות את מיקומו של ציור אבוד השווה לא מעט מצלצלים.

למה דווקא הסרט הזה: "כח משיכה" כמעט קטף גם הקטגוריה הזאת, אבל לבסוף "טראנס" העפיל עליו. כיצד? יש לי שתי מילים בשבילכם: דני בויל. בויל הוא אחד הבמאים היותר מוכשרים שחיים כיום על הפלנטה הזאת (בין סרטיו ניתן למנות את "טריינספוטינג", "נער החידות ממומביי" ו"127 שעות", שהם, אגב, שלושה סרטים שאתם פשוט מוכרחים לראות) ומהיותו אדם שכזה היו ציפיות די גבוהות מסרטו החדש, שכפי שבוודאי כבר ניחשתם לא ממש עמד בהם, בין השאר משום שאחוז גדול מקהל הצופים הולך לאיבוד לפני סיום המחצית הראשונה של "טראנס", ולא מפני שהוא מבריק במיוחד, אלא כי הוא מסורבל ומסובך ולא עד כדי כך מעניין. קיצר, אכזבת.

תגלית השנה: "דון ג'ון"/ג'וזף גורדון-לוויט

ישנם מעט דברים בחיים שבאמת מעניינים את ג'ון (אותו מגלם האיש והאגדה, ג'וזף גורדון-לוויט): הגוף שלו, הבית שלו, המכונית שלו, המשפחה שלו, הכנסייה שלו, החברים שלו, החברות שלו והחשוב מכל – הפורנו שלו. אולם כשג'ון פוגש את ברברה, הוא מבין כי מהר מאוד יהיה עליו לוותר על אחד מתחביביו השונים (רמז קל: אותו תחביב מתחיל ב"פורנ"). 

למה דווקא הסרט הזה: אני פאן-בוי של ג'וזף גורדון-לוויט עוד מאז "500 ימים עם סאמר", שיצא אי שם בשנת 2009 הרחוקה, ומשנה לשנה הבחור הזה רק מוסיף לי עוד סיבות למה אני צריך להמשיך להעריץ אותו. ב"דון ג'ון", למשל, גיליתי שגג"ל הוא לא רק שחקן נהדר אלא גם תסריטאי ובמאי מוכשר (כזה שלוקח ז'אנר קלישאתי ומשתמש בו כדי ליצור את אחד הסרטים היותר מרעננים שנראו השנה), כך שלמרות שאני אוהב ומעריך אותו כבר זמן רב – מבחינתי הוא תגלית השנה.

הסרט הטוב ביותר שככול הנראה לא ראיתם: "סוף העולם"

קרה לכם פעם שסתם לילה שהתחיל באופן רגיל לגמרי הפך לילה הטוב בחייכם? ובכן, זה בדיוק מה שקרה לגארי קינג (סיימון פג) וארבעת חבריו – אוליבר צ'מברליין (בילבו בגינס של ימינו, או אם תעדיפו: מרטין פרימן), פיטר פייג' (אדי מרסאן), סטיבן פרינס (פאדי קונסידיין) ואנדי נייטלי (ניק פרוסט, שממש, אבל ממש, לא דומה לקירה נייטלי) – ביומם האחרון בבית הספר התיכון. הבעיה היא שבעוד שארבעת האחרים המשיכו הלאה (מצאו עבודה, הקימו משפחה ועשו את כל שאר השטויות שמבוגרים נוהגים לעשות בימינו) גארי נשאר תקוע בעבר, באותו יום מרגש בו הוא וחבורתו יצאו למסע של שכרון ואיבוד חושים.

יום אחד גארי מחליט שזהו זה, שנמאס לו לחיות בזיכרונות של ימים עברו וכי הוא רוצה לצאת לאותו מסע פעם נוספת כשהפעם עליו ועל חבריו לעבור בכל אחד ואחד מהפאבים בעיירת מולדתם עד לאחרון שבהם – פאב העונה לשם "סוף העולם". למרבה האירוניה, סוף העולם באמת קרב ובא, והוא מגיע בדמותם של רובוטים חייזרים שמאמינים כי העיירה תראה הרבה יותר טוב בלי בני-אדם, ובפעם האחרונה שבדקתי – גארי וחבריו הם אכן בני-אדם…

למה דווקא הסרט הזה: כי "סוף העולם" הוא סרט מצחיק בטירוף, ולא סתם סרט מצחיק בטירוף אלא הסרט המצחיק בטירוף שחותם את "טרילוגיית הקורנטו" המצחיקה בטירוף, הכוללת גם את "מת על המתים" ו"שוטרים לוהטים" המצחיקים בטירוף שאף הם – בדומה ל"סוף העולם" – בוימו על-ידי הגאון המצחיק בטירוף, אדגר רייט (שגם אחראי על "האקסים של החברה שלי: סקוט פילגרים נגד העולם", שהיה, תאמינו או לא, מצחיק בטירוף). מה שבאמת מצחיק ומטורף בכל הסיפור הזה היא העובדה שלמרות היותו כה מצחיק בטירוף, "סוף העולם" לא הוקרן בבתי הקולנוע בארץ באופן מסחרי ולכן ככול הנראה לא ראיתם אותו. אך אל דאגה, משום שאם סוף העולם לא יגיע קודם, תוכלו לצפות בסרט בקרוב מאוד בDVD הקרוב לביתכם ואז גם אתם תוכלו לצחוק בטירוף.

והרגע לו כולנו חיכנו...

הסרט הטוב ביותר לשנת 2013: "מי מפחד מהזאב הרע"

דרור (רותם קינן – שחקן שנראה מבטיח למדי) הוא לפלף מקריח ומורה לתנ"ך החשוד בהיותו רוצח סדרתי, כזה שלא רק רוצח אלא גם מפתה, חוטף, אונס, מענה ולבסוף אף עורף את ראשו של הקרבן – קרבן שמתגלה במהרה כקבוצה של ילדות קטנות וחסרות ישע. קיצר, החיים של דרור הם פשוט דבש, והם נהיים אפילו מתוקים יותר בהמשך: מפטרים אותו מעבודתו מחשש שידקור את התלמידים בעודו מקריא להם את סיפור יציאת מצרים, נאסר עליו להתראות עם בתו הצעירה (מעניין למה) ואשתו מגרשת אותו מהבית.

בינתיים, מיקי (ליאור אשכנזי המשעשע-פלוס) – בלש במשטרת ישראל שמופקד על התיק בו דרור חשוד – חובר לאבא (בגילומו המבריק והמצמרר של צחי גראד) ולסבא (דובל'ה גליקמן האדיר) של אחת הקרבנות בשרשרת הרציחות, ויחד הם מחליטים לקחת את החוק לידיים, או במילים אחרות: לחטוף את דרור, להעביר אותו שורה של עינויים ברוטליים, לשוחח אתו על הא ודא ואז להתעלל בו עוד קצת עד שיספר להם היכן הוא קבר את הראש של הילדה המסכנה, אף-על-פי שהוא חוזר ואומר שהם טועים טעות מרה וכי אין לו יד במעשה הנתעב.

למה דווקא הסרט הזה: למה באמת? למה דווקא הסרט הזה זכה להיות סרט השנה של "פרוגי"? כי הוא ישראלי? כי צמד הבמאים של הסרט, אהרון קשלס ונבות פפושדו, שילמו לי דמי שוחד? ממש לא, אלא כי בעידן בו כמעט כל סרטי האימה הם לא יותר מאשר גועל נפש מרוכז, היה זה תענוג צרוף לחזות בסרט כמו "מי מפחד מהזאב הרע" – סרט שמושך את קהל הצופים לא על-ידי ליהוק של כמה כוסיות בבגדים מינימליים אלא בזכות צילום חבל"ז, הומור שחור ומשעשע, דיאלוגים שנונים, אלימות שעשויה באופן משכנע ושימוש גאוני בשיר "Everyday" של באדי הולי.

ואם אתם לא מאמינים לנו, לכו ותשאלו את קוונטין טרנטינו.

ובכן יקירי, זוהי 2013 בקולנוע מבחינתי. ואיך עברה עליכם השנה?