הסרט "הזאב מוול סטריט" שאב אותנו אל המסך וגרם לנו להתאהב בלאונדרו דיקפריו מחדש! בלפורט (בגילומו של השחקן המופלא לאונרדו דיקפריו) הוא ברוקר צעיר אשר מחליט בגיל עשרים ושש לעבור אל רחוב וול סטריט - מקום פעילותה העיקרי של הבורסה לניירות ערך בניו יורק, במטרה לעשות את המכה שתסדר אותו לשארית חייו.

עוד במדור התרבות של פרוגי:
• כמעט שבר את הבית: אלי פיניש משחק כדורגל
• הכי ממשיכה הלאה: נינט טייב בקמפיין חדש
• אינסטוש: מי עושה שרירים באקס פקטור?

צעד אחר צעד, תוך כדי שימוש בשפה רהוטה וכמויות אדירות של ביטחון עצמי וקסם אישי, הופך ג'ורדן לבעל ההון שתמיד חלם להיות. אולם דווקא אז, כשהאושר והעושר נמצאים בין ידיו, העניינים מתחילים להשתבש.

מצלצל לכם מוכר? ובכן, אם התקציר הזה מעורר בכם פלאשבקים לקיץ האחרון, סביר מאוד להניח שצפיתם בסרט "גטסבי הגדול". גם "גטסבי הגדול", ממש כמו "הזאב מוול סטריט", מציג את אדון דיקפריו כבחור עשיר שחיי חיים נוצצים וראוותניים שרק מחכים להסתבך.

אבל רגע, שלא תטעו לחשוב ולו לאף רגע אחד ש"הזאב" הוא איזה חיקוי זול, ממש לא. הדמיון בין השניים נפסק כאן והבדלים לא חסר - קודם כל, החנון שמלווה את גטסבי (טובי מגוויר) היה בעבר ספיידרמן בעוד שהלפלף של בלפורט מעולם לא נעקץ בידי עכביש רדיואקטיבי (ומזל שכך, כי עם כל הכבוד לג'ונה היל שמגלם את אותו לפלף - ואני רוכש המון כבוד לברנש הזה - הייתי מעדיף שלא לראות אותו בטייץ).

חוץ מזה, ישנו גם העניין הפעוט הזה ש"גטסבי הגדול" הוא סרט משעמם שמתיימר להיות עמוק ומעורר מחשבה, בזמן ש"הזאב" הוא ככול הנראה הדבר הכי מצחיק ומהנה שיצא לי לראות על המסך הגדול מזה כמה חודשים טובים, או במילים אחרות: ברור מי מבין השניים הוא סרט הדיקפריו המוצלח ביותר לשנת 2013.

ישנו נושא אחד שעדיין לא לגמרי ברור: אם "הזאב מוול סטריט" הוא אכן סרט מצחיק ומהנה כפי שאני טוען שהוא, כיצד יכול להיות שהוא בוים על ידי מרטין סקורסזה? למען האמת, אין לי שמץ של מושג, הרי מדובר בבמאי שבדרך כלל מביים סרטים כה מדכאים ושליליים עד שבהשוואה אליהם אפילו שיעור מתמטיקה נראה כמו יום כיף בלונה פארק, ובכל זאת יצירתו החדשה היא פשוט חגיגה לעיניים וברובה גם מאוד עליזה.

זה היה נראה כל כך ביזארי עד שבשלב מסוים של הסרט כבר התחלתי לחשוב שאולי סקורסזה נחטף בידי חייזרים שהחליפו אותו באיזו ישות חביבה שרק רוצה לכייף 24/7, ואז, בעודי יושב לי באולם ומנסה להעלות עוד כמה תאוריות שיסבירו את העניין, הבחנתי במשהו משונה: הסרט הזה פשוט לא נגמר.

עוברת שעה, ועוד שעה והסרט ממשיך בשלו, מסרב להגיע אל כתוביות הסיום. בסופו של דבר, התברר כי אורכו של "הזאב מוול סטריט" הוא לא פחות מאשר שלוש שעות - בנקודה הזאת הפנמתי שאחרי הכל, כנראה שסקורסזה לא נחטף ולא נעליים - ולמרבה הצער, אלו לא שלוש שעות מפתיעות במיוחד בהתחשב בעבודה שגם אם לא הכרתם את סיפורו של בלפורט לפני כן, מספיק מבט חטוף באחד מהטריילרים של הסרט כדי שתוכלו לנבא מראש את מרבית ההתרחשויות.

צילום: יחסי ציבור

למעשה, מספיק שתדעו שבלפורט הוא בחור עשיר וכבר תוכלו להסיק שבשלב מסוים יבוא איזה סוכן שידפוק לו את החיים. אין כאן איזה קאץ' או טוויסט מפתיע - הכל מתנהל לפי המתכונת הקבועה של סרטים מהז'אנר הזה.

למרות זאת ועל אף שמדי פעם בחנתי את הפלאפון שלי כדי לבדוק מה השעה, "הזאב וול סטריט" הוא כן סרט שיכול להחזיק את הצופה ערני ומרוצה למשך כל מאה ושמונים הדקות שלו, בין אם הודות לחיוך הכובש ומלא החן של דיקפריו או משום שהוא מלא בדיאלוגים קולחים וזורמים או בכלל כי הסרט מעוטר בפסקול קצבי, אפקטים ויזואליים מרהיבים ושחקנים נהדרים (ביניהם מתיו מקונוהיי שמופיע לאיזה שתי דקות לכל היותר ומצליח בזמן המועט שהוקצב לו לעורר שאגות צחוק אדירות בקרב הקהל). כך או כך, הוא זורם, חצוף במידה הנכונה, סוחף ולגמרי שווה את הזמן שלכם.

אז בעיקרון אפשר לומר שאין לו חסרונות ושהוא הסרט המוצלח ביותר לשנת 2013 גם ללא כל צורך בהוספת המילה "הדיקפריו" למשפט הזה? אממ, לא. והסיבה ל"לא" הזה היא שאמנם אין יותר מדי מגרעות גלויות לעין לאורך הסרט עצמו.

אולם ברגע שתצאו מאולם הקולנוע ותתחילו לתהות במה צפיתם, ככל הנראה שלפתע יעלו בראשכם כל מיני שאלות, כגון: מהי הפואנטה בכל הסיפור הזה? מה הסרט הזה חידש לי, שסמים זה רע (כן, יש בסרט סמים, והרבה. האמת, הוא מלא בסמים, מין וניבולי פה, כך שלא בטוח שתרצו לקחת אתכם את האח הקטן כשתלכו לצפות בו)? שכסף זה לא הכל בחיים? שכריסטין מיליאוטי היא שחקנית יפהפייה? לא - את כל הדברים האלו ידענו עוד לפני שצפינו ב"זאב מוול סטריט" כך שכשחושבים על זה...

אנחנו יוצאים מהסרט בידיים פחות או יותר ריקות. אז הוא מאוד מהנה, סו וואט? כל עוד אין בסרט איזה ערך מוסף הוא נותר לא יותר מאשר סתם עוד סרט טוב, וחבל שכך כי, ואני לא רוצה להישמע כמו המחנכת שלי מכיתה ג', יש לו הרבה פוטנציאל ואין כל צל של ספק שהוא לא מומש עד הסוף.