יש אנשים שאוהבים שוקולד ועוגות גבינה, וארטיק וסוכריות ותות גינה. יש אנשים שאוהבים ימי הולדת ושקיות עם דברים טובים, ואת השמש ואת הירח וגם כמה כוכבים. יש אפילו אנשים שאוהבים להסתובב ברחבי הבית בתחתונים, וכמובן - יש אותי: אני אוהב את דיין דיהן ואת מייקל סי הול, סרטים ביוגרפיים, "הארי פוטר" ומעט אלכוהול (טוב... לא ממש, מים זה יותר טוב, אבל זה מתחרז וזה אז שיהיה).

עוד במדור התרבות והבידור של פרוגי:
• דרייק וג'וש מתאחדים לסרט חדש?!
• חזי דין ישבור שיא גינס: יעלה בלהבות
• הומברה ורטיאנטה בדרך לישראל

השבוע, בהפרש של כמה חודשים טובים משאר העולם, הגיע אל בתי הקולנוע בארץ הסרט "הרוג את יקיריך", שבתאוריה אמור להיות הסרט האידאלי עבורי: הוא מבוסס על סיפור אמתי ומשחקים בו דיין דיהן, מייקל סי הול ודניאל רדקליף בתפקידים הראשיים. אממה, "אמור" זה שם של דג, ומסתבר כי "הרוג את יקיריך" רחוק שנות אור מלהיות משאת נפשי.

צרותיו מתחילות מוקדם מאוד, עוד בשלב העלילה: בהתחלה יש לנו את אלן גינסברג הצעיר (רדקליף) שמתקבל לאוניברסיטת קולומביה היוקרתית אך מהר מאוד מבין כי מערכת החינוך שמרנית מדי לטעמו; קצת מאוחר יותר הוא ועוד שלושה חבר'ה - לוסיאן קאר (דיהן), וויליאם בורוז (בן פוסטר) וג'ק קרואק (ג'ק יוסטון) - מחליטים להנהיג מהפכה ספרותית.. מבלי לכתוב אף מילה אחת (איך דווקא הם נהיו סופרים מצליחים, אני כנראה לעולם לא אבין); איפשהו באמצע הארבעה עוברים קצת על החוק, שומעים ג'ז ועושים סמים; ולקראת הסוף המורה לאנגלית דיוויד קמרר (הול) נרצח על ידי קאר.

בדרך כלל סרטים ביוגרפיים מצליחים משום שהם מבוססים על סיפור מעניין. במקרה שהסיפור הוא רק חצי-מעניין, נהוג להעביר אותו כמה שינויים בדרך למסך הגדול כך שיהיה בו קצת פלפל. ואם בכל זאת מחליטים לקחת סיפור שהוא רק חצי מעניין מבלי לעשות לו יותר מדי ניתוחים פלסטיים, לרוב מציגים אותו מזוויות שונות ששופכות אור על נקודות שרוב האנשים לא הכירו לפני כן. הבעיה הבסיסית ביותר של "הרוג את יקיריך" היא שהוא לא עושה שום-דבר מהדברים הללו: הסיפור המקורי (שתועד כבר אינספור פעמים ואף נמצא כבר כמה שנים טובות בויקיפדיה) הוא לא משהו מרתק במיוחד, ועל אף העובדה הזו הוא נשאר בדיוק כפי שהיה - בלי התווספות של איזו אפוקליפסת זומבים או פלישת חייזרים.

ת'אמת, אין לי שום בעיה עם זה שהתסריטאים אוסטין באן (שמעולם לא נגע בתסריט, אפילו לא עם מקל) וג'ון קרוקידס שמעולם לא ביים סרט קולנועי (אפילו לא עם מקל) בחרו להיצמד כמה שיותר לעובדות קיימות במקום להוסיף המון אירועים שמעולם לא נבראו, אבל ראבק - כאב להם לעשות איזה תחקיר קטן על חלקים בסיפור משעולם לא סופרו, כך שמרכיב ההפתעה לא ייקטל לחלוטין? נראה שכן, או שאולי אין באמת מה להוסיף - ואם זה הוא המצב, אז צריך להיות מטומטם ממש גדול כדי לעבד דווקא את הסיפור הזה לסרט.

נראה שהשניים הבינו עד כמה מפגרים הם יצאו, כי "הרוג את יקיריך" נוטה פעמים רבות לנטוש את הסיפור המרכזי לטובת מיני-קווי עלילה אחרים שככול הנראה נועדו להוסיף עניין לסרט או למתוח אותו עוד קצת, אבל בסופו של דבר רק מהווים מכשול בבניית העלילה. התוצאה היא שמתוך כל מאה וארבע הדקות של "הרוג את יקיריך" מוקדשת אולי חצי שעה (יכול להיות שאפילו פחות) לחלק שאשכרה מצדיק את קיומו, הלא הוא הרצח.

אני באמת לא מבין למה, הרי הקטעים של דיוויד קמרר ולוסיאן קאר הם הקטעים שעוד איכשהו אפשר לכנות "מעניינים", ודווקא אותם באן וקרוקידס מזניחים. מה שהכי אבסורד הוא שזמן המסך שסיפור הרצח לא מקבל, הולך לאיזה חייל במלחמת העולם השנייה ולהורים של גינסברג - שלושה דמויות שעושות בדיוק ההפך מלהניע את העלילה לכיוון הנכון.

וכאילו שזה לא מספיק גרוע - מייקל סי הול ודניאל רדקליף שכחו איך לשחק. טוב... זה לא לגמרי הוגן כלפי רדקליף - הוא אף-פעם לא היה שחקן דגול במיוחד ובתכלס שמורה לו פינה חמה בלבי רק משום שהוא למד בהוגוורטס, אבל הול? הוא אכזב אותי: לאחר שגילם את דקסטר מורגן באופן כה מושלם, לא יכולתי שלא לצפות ממנו לאיזו הברקה כדמות אובססיבית ומאיימת כדוגמת דיוויד קמרר, אולם כל מה שקיבלתי היה בסך הכל הופעה פושרת.

מנגד ניצבים בן פוסטר וג'ק יוסטון שהם לא מועמדים מבטיחים לאוסקר או משהו אבל כן היו סבבה, ודיין דיהן שפשוט עשה את הסרט והציל אותו מהתמוטטות - בדיוק בגלל זה עצוב לי שרוב האנשים, בייחוד אלו שלא ראו את "כרוניקה בזמן אמת" הנהדר, לא מכירים אותו ולכן גם לא יודעים אילו יכולות משחק גבוהות יש לשחקן הצעיר והמצוין הזה. אני ממש מקווה שתפקידו כלוסיאן קאר השרמנטי יזכה אותו בתשומת הלב לה הוא ראוי ובתפקידים יותר איכותיים, ולא, לגלם את הארי אוסבורן בסרט ההמשך ל"ספיידרמן המופלא" ממש לא נחשב.

אני חושב שבסופו של דבר לא אמליץ לכם לצפות ב"הרוג את יקיריך" בבית הקולנוע, למרות הופעתו המרשימה של דיהן והעובדה שאף-על-פי שהם נכשלו בכתיבת העלילה, אוסטין באן וג'ון קרוקידס הטריים בתחום עשו עבודה מדהימה בבנייתן של דמויות עילאיות ומתנשאות שאוהבות לדבר (מי יודע, אולי ביום מן הימים הם יהיו אהרון סורקין). מה שכן, כדאי לכם לצפות בו מתישהו בצפייה ישירה, כי גם עם הרבה מגרעות - "הרוג את יקיריך" הוא סרט חביב שאפשר להעביר איתו את הזמן כשקר וגשום בחוץ.

SO - מה אתם חשבתם על הסרט?