הסרט "מועדון הלקוחות של דאלאס" מבוסס על סיפור חייו האמיתי של רון וודרוף. חייו השתנו לאחר בדיקה שגרתית אשר מגלה אצלו את נגיף ה-HIV. הסיפור התחיל בשנת 1985, כשנגיף ה-HIV היה נחשב לנגיף קטלני והסטיגמה על אותו נגיף הייתה שהנגיף נמצא רק אצל הומואים. לאחר שהנגיף נגלה אצל רון הרופאים נותנים לו חודש שלם לחיות וחבריו שגילו זאת התחילו להתרחק ממנו.

עוד במדור הסביבה של פרוגי:
• כמה ילדים יהיו לגל גדות בעוד 10 שנים? צפו
• צפו בטריילר: "הרקולס / האגדה מתחילה"
• מיילי סיירוס משוחררת יותר מתמיד

הסרט מספר את סיפורו של רון שמגיע למצב בו הוא בהתמוטטות ומפנים שהוא באמת חולה ועושה כל דבר אפשרי כדי לנצח את הנגיף. בהתחלה הוא לוקח את כדור ה-AZT המאושר על ידי מנהל מחלקת הבריאות של ארצות הברית, אך לבסוף מתגלה ככדור פוגעני.

בהמשך הסיפור הוא מוצא את עצמו במקסיקו, כשהוא נחשף לעוד כדורים. מהר מאוד הוא וחברו רייאון מקימים "עסק" שמוכר את התרופות מסביב לעולם. במקביל רון חוקר את כדור ה-AZT ומוכיח עד כמה שהוא מסוכן ועד כמה הכדורים שהוא מוכר הם טובים ואף מגיש תביעה נגד החברה, והעניינים רק מסתבכים.

העלילה אמנם נשמעת מעניינת, וליהוק השחקנים מעולה וגם כן התפאורה וסגנון הלבוש שמכניס אותנו לתוך שנות ה-80, מה שמצד אחד גרם לי להרגיש שאני בתוך הסרט, אך מצד שני, תוך 20 דקות מאז תחילתו כבר רציתי לישון. אורך הסרט היה מייגע, התסריט איבד פוטנציאל ויוצרי הסרט בחרו לא להתמקד בדבר העיקר במקום להעמיק בסחר בתרופות, הם העדיפו להתעסק בסיפור מסגרת שהשאיר לצופים סימן שאלה גדול וברור.

לאחר שהסרט נגמר, אמרתי לעצמי תודה שיצאתי מהרבה זמן של שיעמום מייגע. איך אומרים? יש פוטנציאל, אבל לא מממשים אותו.