הרשו לי לפתוח בסיפור קצרצר: לפני פחות או יותר שבועיים, אי שם בקיבוץ שדה נחום (זה בסדר גמור אם מעולם לא שמעתם על החור הזה), יצאתי לבלות עם כמה מחבריי. במשך שעתיים שלמות, במקום לשחק יחדיו באיזה "קרה-קופה" או לספר זה לזה סיפורים משעשעים מהיום-יום, ישבנו לנו מבלי לעשות יותר מדי - הם בדקו ללא הפסקה פרסומים חדשים בפייסבוק, ואני הזעפתי פנים בצד.

עוד במדור התרבות של פרוגי:

• סיכום קולנוע: מי מת? מה חם? ומה בדרך אלינו?
• מה אנחנו חושבים על שתיית אלכוהול?
• נתפסה בתא השירותים: בר רפאלי

האם הייתה זו העובדה שהם לא הרפו מבטם ולו לשנייה אחת מהסמארטפונים שלהם שהרגיזה אותי? אין כל צל של ספק, אבל מה שבאמת הביא לי את הג'ננה היה שגם כשהם סוף סוף הועילו בטובם לנטוש את הרשת החברתית - התקשורת ביניהם התבצעה באמצעות הווטסאפ. אתם קולטים עד כמה אבסורדית הסיטואציה הזו? לפני שתשיבו על השאלה, זכרו: כל אחד מאיתנו ישב במרחק יריקה מהאחר והם בכל זאת שוחחו דרך הטלפונים.

אירועים שכאלו רק גורמים לי לתהות יותר ויותר אם כבר הספקנו להגיע למציאות מעוררת הרחמים בה הקדמה הטכנולוגית, על אף נפלאותיה הרבות מספור, פוגעת בחיים שלנו יותר מאשר שהיא מועילה להם, או שמא יש לנו עוד כמה שנים עד אז. כך או כך, אני דואג למצבך, עולם, וחושש לעתידך אף יותר.

אבל אני בסך-הכל נער פשוט וממוצע, וסביר להניח שלא באמת אכפת לך מה אני חושב עלייך. לכן הייתי רוצה ליידע אותך שאני לא לבדי במערכה וכי ספייק ג'ונז ("להיות ג'ון מלקוביץ", "אדפטיישן") בכבודו ובעצמו שותף לתחושותיי. רק שבשונה ממני, ג'ונז, מהיותו במאי מצליח ומוערך, בחר ללכת צעד אחד קדימה ובמקום להביע את מחשבותיו באמצעות כמה מילות תלונה, הוא יצר עבורך סרט חדש ופרובוקטיבי במיוחד בשם "היא".

בעודו יוצא מנקודת ההנחה שאף אחד לא אוהב שנוזפים בו ישר בפרצוף, ג'ונז לקח את טענותיו למין האנושי וטמן אותן בסרט במסווה של סיפור אהבה. אחח... ועוד איזה סיפור אהבה: מהטובים ביותר שהוצגו על גבי מסך הקולנוע מזה כמה שנים טובות - דבר משעשע למדי בהתחשב בעובדה שהוא מגולל את מערכת היחסים בין בחור משופם ומלנכולי לבין מערכת ההפעלה שלו. כן כן, מערכת הפעלה, קראתם נכון.

שלא תחשבו שזה קורה בעוד מיליון שנה או משהו, לא ולא - על פי החכם ג'ונז, יכול מאוד להיות שכבר בעתיד הלא-כל-כך-רחוק אנשים יתחילו לצאת עם מערכות הפעלה. בהתחשב בכך שבימינו יש מספיק אנשים שמאוהבים בסמארטפונים שלהם ומוכנים לעשות הכל למענם (לי, לדוגמה, יצא כבר כמה פעמים לחזות בתלמידים שהעדיפו לעוף משיעור מאשר לתת את הטלפון שלהם לידיי המורה לחצי שעה ותו לא), לא באמת קשה לדמיין איך נגיע למצב הזה.

ובחזרה לבחור המשופם והמלנכולי שלנו: שמו הוא תיאודור טוומבלי (AKA, חואקין פיניקס המופלא), כשהוא לא משופם ומלנכולי, תיאודור מתלבש כמו החנון הכי סופר-מגה-מגניב שיש; מתפרנס מכתיבת מכתבים מרגשים לאנשים שהוא לא באמת מכיר בשמם של אנשים שהוא לא באמת מכיר (ככול הנראה כי הם לא יודעים כיצד לבטא את עצמם/לא באמת מנסים); משחק לו במשחקי וידאו עתידניים סטייל "Wii" שנראים ממש לג'נדריים (אחד מהם כולל חייזר קטן וחצוף שלא מפסיק לנבל את הפה ומעלה בצופים רצון עז ובלתי מוסבר פשוט לקרוע אותו מתוך המסך ולאמץ אותו); ולבסוף, בשעות הלילה המאוחרות, הוא מנהל שיחות מלוכלכות עם נשים אקראיות כדוגמת "SexyKitten" (רק מהשם שלה אפשר להבין לאיזה כיוון השיחה התקדמה...).

 למרבה הבאסה, את כל הדברים הללו הוא עושה לבדו. לפחות עד יום בהיר אחד בו יוצא אל השוק המוצר החדש OS1, אשר מתיימר להיות מערכת ההפעלה הראשונה בעולם המופעלת באמצעות בינה מלאכותית. במהרה, תיאודור מוצא את עצמו מחזיק ב-OS1 משלו (קולה של סקרלט "המהממת" ג'והנסון), וכך מתחיל לו אותו סיפור אהבה מעוות אך מקסים ומרגש להפליא.

עם ה"מעוות" אני מניח שרובכם מסכימים איתי, אבל סביר מאוד להניח שאת החלק של "מקסים ומרגש" חלקכם מתקשים לתפוס. לכן, הרשו לי להסביר: מכירים את התחושה הזו שסרט כלשהו צובט לכם את הלב ומסרב להרפות ממנו? שהוא לגמרי שולט ברגשות שלכם? שהוא גורם לכם - הגברים הכי מצ'ואיסטים של השכונה - להתחיל להתייפח באולם הקולנוע? בין אם כן ובין אם לא - זה הוא בדיוק המקרה עם "היא".

עכשיו, בעיקרון אפשר ללכת ולחלק את הקרדיט על העבודה המוצלחת להמון אנשים שונים, אבל בתכלס אלו שבאמת ראויים לשבחים מפה ועד הודעה חדשה הם השחקנים המצוינים - בראשם חואקין פיניקס (שהועמד לפרס גלובוס הזהב על תפקידו בסרט אבל בסופו של דבר לא זכה) וסקרלט ג'והנסון (שכמעט הועמדה לפרס גלובוס הזהב על תפקידה בסרט על אף שהיא לא באמת הופיעה בו) וספייק ג'ונז עצמו, שלא רק ביים את "היא" אלא גם עמל על התסריט המצוין פרי עטו שכתוב כל כך טוב עד שכשתיאודור עצוב - גם אנחנו עצובים, כשהוא צוחק - גם אנחנו צוחקים, וכשהוא מתאהב - גם אנחנו מתאהבים.

עם כמות מעלות מכובדת שכזו, אין פלא שהסרט מועמד לחמישה פרסי אוסקר שונים (הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, עיצוב אמנותי, פסקול מוזיקלי והשיר המקורי הטוב ביותר. קצת מוזר לי שהוא לא הועמד גם לפרס הצילום, אבל שיהיה, גם חמש מועמדויות זה סבבה לפנים) וכבר עכשיו רבים רואים בו כאופציה ממשית להיות הסרט המוצלח ביותר לשנת 2014 אף על פי שהיא החלה רק לפני חודש. אפילו אני - שיכול להיות ממש קשוח כשזה נוגע לסרטים - מחשיב אותו כמועמד ראוי בהחלט לתואר "הסרט המוצלח ביותר לשנת 2013 שיצא בישראל ב-2014".

עבור אנשים שעוד לא צפו בסרט, כל המחמאות הללו עלולות הישמע כמו באזז מוגזם - ממש כמו זה שנעשה סביב "כוח משיכה", אך אני יכול להבטיח לכם בלב שלם שלמרות שהוא לא כולל חייזר עם אצבע זוהרת, סקייטבורד מרחף או קופי-אדם אינטליגנטיים, "היא" הוא לא רק מגדולי סרטי הרומנטיקה של כל הזמנים, אלא גם אחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים ביותר שנוצרו אי פעם, כך שאם עוד לא יצא לכם לצפות בו, בהחלט הגיע הזמן שתעשו זאת!