בשלהי שנות השמונים הגיע אל עולמינו הסרט "רובוקופ" - סרט שעשה באזזז מטורף בתקופתו היות וכלל מלא אקשן ואפקטים ופיצוצים ומה לא, סרט שגם בימינו מהווה נושא בוער לשיחה. "מדוע?" אתם תוהים. ובכן.. כי יש לו רימייק חדש.. ויש ברימייק את סמואל ל. ג'קסון בהופעת אורח.. או במילים אחרות: אין באמת סיבה ממשית לדבר עליו. למעשה, מוטב היה אילו "רובוקופ" היה נשאר באייטיז.

עוד במדור התרבות של פרוגי:

• "היא": מגדולי סרטי הרומנטיקה
  
• נתפסה בתא השירותים: בר רפאלי
• על מי עשו חרם בתיכון ומי עשה חרם?

"רובוקופ" - לפחות בגרסה העדכנית שלו - מגולל את סיפורו של הבלש אלכס מרפי (בגילומו של השחקן ג'ואל קינמן) שבגלל סיבוכים כאלו ואחרים הופך לחצי רובוט-חצי שוטר, או אם תעדיפו: רובוקופ. לאחר מכן, כעבור פחות או יותר שעה מהסרט, מרפי מתחיל להרוג אנשים על ימן ועל שמאל.

יש לי מוטו: כל עוד אני נהנה בסרט - אפילו קצת - הוא לא סרט גרוע. בסופו של דבר, "רובוקופ" הוא לא סרט גרוע, הוא סרט פשוט.. לא טוב. כן, נהניתי מסצנות האקשן ברמות מטורפות (הן בוימו באופן מפליא ונכתבו בשנינות נהדרת), אהבתי את החלקים הקטנים האלה בהם היו מעין שאלות ספק-פילוסופיות ספק-ממש-טיפשיות ואף מצא-חן בעיניי הפן הוויזואלי של הסרט, אולם כל אותם הדברים סובלים ממחסום כלשהו שמונע מהם להיות מהנים מספיק, כך שקשה היה לי ממש להתלהב מהסרט.

אבל זה שסצנות האקשן הגיעו פעם בשעה והיו רק ארבע כאלה לא היה הדבר העלוב ביותר ברימייק. גם זה שהשאלות הפילוסופיות לא באמת הבינו מה הן רוצות לשאול ופשוט נעלמו ברקע (דבר מצער לנוכח העובדה שהיה ל"רובוקופ" פוטנציאל כה גדול להפוך לסרט דרמה מרגש עם נושאים מעניינים שאשכרה יגרמו לצופה לחשוב) לא קבע את גזר דינו המר של הסרט. אפילו העובדה שאת הוויזואליות הנהדרת מבזבז משחק מופרך ומוזר לא הייתה החיסרון המשמעתי ביותר שלו - לא, הכבוד הזה שמור לביקורת החברתית שניסתה לעלות מדי פעם.

אותה ביקורת נתקעה במחסומים איומים ולא הבינה לאן היא מכוונת, עד כדי כך שנדמה כאילו באמצע כתיבת התסריט הכותבים אמרו, "רגע, כבר יש רובוטים על כדור הארץ או לא? יש לנו סיבה לכתוב על זה משהו בכלל?" ואז הם החליטו לוותר על כל הקטע לחלוטין.

ועם כל זה לא מספיק כדי לשכנע אתכם ש"רובוקופ" החדש לא באמת שווה שעתיים מחייכם, אז אספר לכם כי הסרט אף מתייחס לקהל שלו כאל מטומטמים: כשמישהו היה עצוב - הוא הרכין את הראש ובכה בסגנון אופרת סבון, כשמישהו היה שמח - הוא עמד זקוף וחייך חיוך מוגזם, וכשמישהו הרהר - הוא הרים את הראש לכיוון האופק ושם יד על הסנטר. ורק כי זה לא מעליב מספיק - לא פעם נאמר על ידי הדמויות באופן מפורש "אני עצוב עכשיו" כאילו אנחנו לא נבין לבד.

לסיכום, אם עוד לא הספקתם לקלוט, לא הייתי הולך לסרט הזה אילו היה לי משהו יותר טוב לעשות. אני לא אומר שאם תבואו עם כמה חברים לא תצחקו קצת (כמובן בהנחה שאתם לא אנשים קטנוניים שנטפלים לכל טעות קטנה - כמוני), אבל אם תשאלו אותי - עדיף לכם להישאר בבית ופשוט לצפות בסרט המקורי.