ספוילר: כל תושבי פומפיי מתים בסוף הסרט! באמ'שלי. לא שזה כזה ביג דיל או סוד כמוס - הארכיאולוגים גילו כבר מזמן שהעיר העתיקה הזו נחרבה אחרי שהר הגעש וזוב התפרץ ב-79 לספירה. ובכל זאת, הבמאי פול וו. ס. אנדרסון החליט שכדאי לביים סרט המתאר את ימיה האחרונים של פומפיי לפני כל ההרס והחורבן, עוד כשתושבי העיר חיו חיי נהנתנות ושגשוג תחת השליטה של האימפריה הרומית.

עוד במדור התרבות והבידור של פרוגי:
• פורים מהסרטים: המדריך לעצלן המתחיל
• הזמר עידן יניב עזב את הארץ. מה?!
• סוף סוף יש טריילר: "עיר החטאים 2"

בתקופה ההיא, הפומפייאים (או פומפות או איך שלא קוראים להם) צרכו את הבידור שלהם מקרבות גלדיאטורים נוטפי דם, כאלה שהציגו את מיטב העבדים הסקסיים והחטובים (ביניהם ניתן למנות כמה מכוכבי רשימת "היפים והנכונים" של ערוץ E הרומי) בעודם כותשים ורוצחים את יריביהם לצורך הישרדותם, וחשוב מכך - כדי לספק חוויה כייפית ומשעשעת עבור הפומפייאים בערבי שישי, בחגים ואפילו בבר מצווש של הילד.

מיילו (קיט הארינגטון – ג'ון סנואו מ"משחקי הכס") הוא עבד קלטי ולימים גם אחד מאותם גלדיאטורים. 17 שנים לפני האסון בפומפיי, כל השבט של מיילו נטבח בלילה קודר של סלואו מושנים ועבודת מצלמה משובחת. קורבוס (אותו מגלם בבינוניות השחקן קיפר סאת'רלנד), הוא המצביע המרושע אשר פיקד על הרצח – רצח ממנו רק מיילו הצעיר יצא בחיים. מלא מלא זמן מאוחר יותר, כשמיילו כבר בחור גדול וחסון, הוא וקורבוס נפגשים בשנית. בזמן שקורבוס התקדם לתפקיד סנאטור רומי מושחת, מיילו עשה את דרכו אל זירת הלחימה.

לאחר קרב פה, קרב שם, מיילו שלנו הופך לגלדיאטור האולטימטיבי ואף מתאהב בקאסיה (אמילי בראונינג) – עלמת חן המאורסת בעל כורחה לקורבוס בכבודו ובעצמו. למרבה שמחתו של מיילו, קאסיה מחזירה לו אהבה. למרבה הבאסה, אין שום אמינות לכימיה בין השניים האלה, לא מבחינת תוכן ולא מבחינת משחק. ואפרופו משחק – הארינגטון נותן הופעה על גבול האנמית, בלי סקס אפיל רציני וללא סיבה טובה שתעורר בצופים אמפטיה או עניין בגורלו (חוץ מדאגתנו לשלום שיערו המושלם ולשריריו המושלמים אף יותר).

צרותיו של הסרט לא מסיימות כאן, לא – הן ממשיכות גם בסצנה הגעשית המצופה, שם העלילה רק מתפוררת יותר ויותר ומתרסקת ביחד עם המטאורים הבוערים שההר יורק עלינו ב-3D. הקטעים שבהם הדמויות נסות על נפשן מאכזבות, לא מקוריות ומודבקות זו לזו ברצף של התרגשות, בהלה ונקמנות קיטשית של הטובים ברעים. יש פה גם עיבוד דרמתי מיותר ומעייף של המרוץ להישרדות של הזוג שהכיר לפני 24 שעות וכבר הספיק למנות את מספר הנינים שלהם (זה לא יקרה, מתוקים, אבל אולי בגלגול הבא).

אם נפשיט את הכיסוי של "סרט תקופתי", ניווכח לגלות שמדובר בטלנובלה עלובה ונוסחתית שניצלת רק הודות למחזה המרהיב של ההרס הקטסטרופאלי של הר הגעש המתפרץ. דווקא הקטע הזה - עם כל האירוניות שבדבר - מציל את הסרט מאבדון מוחלט.

תודות לנון סטופ אקשן ולגרפיקה הממוחשבת המדויקת שמובאת לצופים בתלת מימד, הקהל לא נרדם מהגזים הרעילים שנפלטו מהמאגמה הקולנועית המבעבעת. כל זאת הודות לכישרון הוויזואלי המדהים של אנדרסון, אותו הוא רכש כבמאי סאגת "האויב שבפנים" (בה מככבת אשתו, מילה יובוביץ') ובתור מפיק משחקי וידאו כדוגמת "מורטל קומבט".

כשאנו מגיעים לסוף, לשלב בו אין רחמים, כשהכבישים הרוסים, הבתים מתמוטטים, כדורי אש נופלים על נשים וילדים ונחשולי מים מטביעים ספינות של נמלטים – אנדרסון מעניק לנו שני דברים: הראשון הוא צילום מצמרר אך מרהיב של המאובנים האנושיים האמיתיים שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות, והשני, ותשדלו שלא לצחוק, היא סצנת הנשיקה הראשונה של מיילו וקאסיה (aka, רומיאו ויוליה הרומאים).

לאחר התרחשויות בסגנון "טיטאניק" והימלטות מרשימה משלל הפיגועים, נראה שסוף סוף הם יתגברו על האימפוטנציה שליוותה אותנו 3/4 סרט. ואכן זו הייתה נשיקה לוהטת במיוחד והאהבה נותרה בוערת בקרבם עד עצם היום הזה. אנחנו, לעומת זאת, לא קיבלנו נשיקה, אלא נותרנו עם סרט חצי-קלאץ' ביד ותו לא. אבל שיהיה, זה יכול היה להיגמר הרבה יותר גרוע.