וס אנדרסון הוא גאון קולנועי יוצא דופן, כזה עם סגנון מיוחד שלא מתאים לכל אחד. בכל פעם שהוא כותב/מביים סרט חדש, העולם מיד מתפלג לשני מחנות - אחד לאלו שמעריצים אותו וסוגדים לכל יצירה פרי עטו, ואחר לאלו שנרתעים מהסטייל הייחודי שלו בטענה כי מדובר בפריק שואו אחד גדול ותו לא. אני עצמי משתייך לקבוצה הראשונה: כשאני עושה מרתון אנדרסוני וצופה, לדוגמה, ב"ממלכת אור הירח", אני לא רואה סרט מטומטם וחסר היגיון או פשר - אני רואה יצירה שהיא מתוקה יותר מתפוח מסוכר ותמימה יותר מפעוט שזה עתה נולד. אני לא רואה בביזריות של מר אדון אנדרסון שום דבר שגוי, ההפך הוא הנכון - אני מוקסם ממנה.

עוד במדור התרבות והבידור של פרוגי:
• המדריך למתחיל: איך צריך לעשות סלפי? אליאנה מסבירה
• חלום שמתגשם: און עוזב את הארץ
• מי חטף התקף ולמי נשרף האוכל?

אבל היי, השפה הקולנועית שלו באמת לא מתאימה לכל אחד, ותכלס, עם כמה שחבל לי לשמוע שיש אנשים שלא אוהבים את מושא הערצתי, זה בסך הכל מאוד לגיטימי. "על טעם ועל ריח אין להתווכח" - זו אמירה מאוד נדושה, כן, אך עם זאת גם מאוד נכונה. היות ואני מאמין בה, אין לי כל כוונה לגעור במי שלא חושב כמוני. מנגד, אני חושב שאפילו מי שלא מי-יודע-מה מחבב את סרטיו הקודמים של אנדרסון, עשוי למות על סרטו החדש והשמיני במספר - "מלון גרנד בודפשט".

סירשה רונאן וטוני רבולורי

"מלון גרנד בודפשט" הוא סרט שמצד אחד לוקח את כל המאפיינים הישנים של אנדרסון ודוחס אותם ביחד, ואילו מצד שני מביא משהו חדש לשולחן. זהו קולנוע אנדרסוני במיטבו שמשלב בתוכו אלמנטים לא אנדרסונים בעליל. אז בין אם אתם משתייכים למחנה הראשון ובין אם לשני, הישארו כאן ואני מבטיח להסביר לכם בפרטי פרטים למה את "מלון גרנד בודפשט" לא מחמיצים. אבל כדי שאני אוכל לעשות זאת, קודם כל עלינו לעשות אקספוזיציה קצרצרה:

אי שם בשנת 1932, על הרי רפובליקת זוברווקה הבדיונית (שממש מזכירה את אירופה בתחילת מלחמת העולם השנייה), ניצב לו מלון "גרנד בודפשט" היוקרתי. זירו מוסטפא (טוני רבולורי) הוא עובד חדש במלון שבמהרה אף הופך לאיש סודו וחברו הטוב ביותר של מר גוסטב ה. (ראלף פיינס) - הקונסיירז' המסוגנן, המבושם והמסור של "גרנד בודפשט" ורודף שמלות לא קטן. אל תטעו לחשוב שהיותו חרמן פוגעת ולו במקצת בקלאסה של הבחור, שכן גוסטי - שלא כמו נימפומנים מודרניים כדוגמת ברני סטינסון שהולכים על עלמות חן צעירות (רצוי שיהיו מתחת לגיל 30) - מעדיף את הנשים שלו עם קמטים (רצוי שיהיו שטחיות, תלותיות, חסרות ביטחון, בלונדיניות ועשירות).

הקשישה האהובה עליו היא מאדאם ד. (טילדה סווינטון + כל מיני תותבים שונים וטונות של איפור), שנרצחת בנסיבות מסתוריות זמן קצר לאחר ביקורה האחרון במלון "גרנד בודפשט". במהלך אזכרתה נחשף כי הישישה הורישה לגוסטב את "נער ובידו תפוח" - יצירת אומנות יקרת ערך בה חומדת כל משפחתה. בתגובה למשמע החדשות, בנה של ד., דימטרי (שנראה כאילו הוא חופף את שיערו באמצעות בלנדר ומגולם בידי אדריאן ברודי, או "הפסנתרן", בשבילכם), מחליט להאשים את מר ה. ברצח המתועב. כאן נכנס לתמונה המאפיין הראשון שמבדיל את "מלון גרנד בודפשט" מסרטים אנדרסונים אחרים - רגש.

עד כה, רגשות לא נכללו בחבילה האנדרסונית: הדמויות - גם אם כביכול הייתה ביניהן תשוקה עזה - נשארו די אדישות אחת לשנייה. ב"מלון גרנד בודפשט", לעומת זאת, ניתנת במה גדולה למדי לקשר שנרקם בין זירו לגוסטב, בייחוד מהרגע בו מר ה. נאסר שלא בצדק והעובד הטרי יוצא להוכיח את חפותו.

אני באופן אישי אוהב את הניקור הרובוטי של הדמויות האנדרסוניות, אבל אם זה מה שהרחיק אתכם משאר סרטיו - דעו שכאן המצב הרבה יותר טוב מהבחינה הזו. כנ"ל לגבי הביזריות - היא מתונה הרבה יותר מבדרך כלל. למעשה, נראה לי שיש רק רגע "!?WTF" אחד לכל אורכו של הסרט, וגם הוא מופיע כבר בהתחלה (רמז: שימו-לב לצבע עורו של זירו).


טוני רבולורי - זירו

חוץ מזה, יש גם את כל עניין ה"אפל יותר, בוגר יותר": עד שנת 2009, לאנדרסון לא היו נבלים. נכון, הדמויות היו עושות טעויות פה ושם, אבל מעולם לא מתוך זדון או כוונה לפגוע במישהו. ואז הגיע "מר שועל המהולל" ושינה את פני המצב, אבל גם שם - למרות שהופיעו נבלים של ממש - לא הייתה יותר מדי אלימות (בכל זאת, סרט-ילדים). בניגוד לכך, ל"מלון גרנד בודפשט" המילה "אלימות" כלל לא זרה: דמויות מאבדות אצבעות, ראשים ואפילו את חייהן על ימין ועל שמאל ובדרכים מזעזעות, כה מזעזעות שאפילו אני, מעריץ מושבע של "משחקי הכס", נאלצתי לכסות את העיניים. אז brace yourselve.

"נראה כאילו הוא חופף את שיערו באמצעות בלנדר" - דימטרי, אדריאן ברודי

נו, מה אתם אומרים, מתנגדי אנדרסון, שכנעתי אתכם לתת ל"מלון גרנד בודפשט" את הצ'אנס שמגיע לו? אם כן, מעולה, ונסו לבוא עם ראש פתוח לסרט (אבל לא באופן מילולי - אני שולח אתכם לקולנוע, לא לחדר מיון); אם לא - חבל. בכל מקרה, את שאר הביקורת אני רוצה להקדיש לחובבי אנדרסון.

מאדאם ד. - "טילדה סווינטון + כל מיני תותבים שונים וטונות של איפור"

אז ככה, חובבים, למרות שאתם בוודאי תלכו לסרט בין כה וכה, רציתי לספר לכם שאף על פי שהסרט מתאים לכולם, עדיין מדובר ביצירה הכי אנדרסונית שיצא לי לראות (ואני צפיתי בכל סרט של ההיפסטר הזה למעט "פשיעות קטנות"): כרגיל, יש כותרות צהובות, צבעים בוהקים שתופסים את העין, מדים אחידים, משפחה גדולה שלא מתפקדת, פריימים סימטריים שחושבו בקפידה, עלילה שמחולקת לפרקים, ימבה אביזרים, הומור יוצא דופן (כזה שלא יגרום לכם לבכות מרוב צחוק או להרטיב במכנסיים, אבל כן יביא אתכם לכדי גיחוך ועטיית חיוך מפגר על הפרצוף) וכמובן - קאסט בן זונה.

הפעם, חוץ מרבולורי, פיינס, סווינטון וברודי, יש לנו את ביל מארי, וויליאם דפו, אדוארד נורטון, ג'ייסון שוורצמן, ג'ף גולדבלום ואוון וילסון ממחלקת השחקנים הקבועים של אנדרסון, וגם את טום ווילקינסון, סירשה רונאן, ג'וד לאו, מתיאו אמלריק ופ. מארי אברהם שרק עכשיו מקבלים כרטיס חבר מועדון. כל אחד ואחד מהשחקנים המוכשרים האלה יצא עם תפקיד מאוד מיוחד שיבלוט ברזומה שלו לעד. הדוגמה הטובה ביותר היא כנראה ראלף פיינס: עד כה, הברנש הזה היה מוכר כשחקן של דמויות מרושעות (אהמ וולדמורט אהמ, אהמ אמון גת אהמ), אבל מעתה ואילך הוא ייזכר גם כשחקן קומי נהדר. כמו כן, אם תשאלו אותי, דפו צריך לקחת מועמדות באוסקר הבא על תפקיד הפסיכופת הרצחני שהוא מגלם בסרט.


"צריך לקחת מועמדות באוסקר הבא על תפקיד הפסיכופת הרצחני שהוא מגלם בסרט" - וויליאם דפו

ואפרופו מועמדים לאוסקר - חברים, יש לנו מועמד מבטיח במיוחד לפרס "התסריט המקורי הטוב ביותר" לשנת 2014, כי מעבר לכך ש"מלון גרנד בודפשט" מלא בשחקנים מופלאים, העלילה עצמה ממש טובה. ממש.


"מעתה ואילך הוא ייזכר גם כשחקן קומי נהדר" - ראלף פיינס, גוסטב. ולצידו: סירשה רונאן וטוני רבולורי

זהו זה, נראה לי שדי מיצינו. אם לסכם את הביקורת בעשרים מילים וסימן קריאה אחד, אומר כי: במקרה שאתם מחפשים סרט טוב או אתר נופש מוצלח לחג פסח הממשמש ובא, "מלון גרנד בודפשט" הוא בהחלט המקום בשבילכם!