למיליארד סיבות לשוד יש את הנתונים להצלחה: בן סטילר ואדי מרפי כדמויות ראשיות ועלילה מקורית ורלוונטית, אבל משהו שם לא מסתדר.

העלילה עוקבת אחרי חבורה של עובדים מהמעמד הנמוך ומטה, שנפלו קורבן למזימה של ארתור שו, איש עסקים מצליח, שמתגורר בבניין דירות היוקרתי ביותר בניו יורק. מנהיג החבורה הוא ג'וש קובאקס (בן סטילר), לשעבר עובד בכיר בבניין הדירות, שלא מוכן לוותר על כספו ולהיכנע למזימתו של שו.

קובאקס מארגן כמה ממכריו, הכוללים עוד שני עובדים לשעבר במלון, עבריין שגר בשכונתו של קובאקס ואיש וול סטריט שירד מנכסיו. כל זה בכדי לבצע שוד מסובך ובכך להפליל את שו.

לסרט יש המון פוטנציאל להצלחה: העלילה רלוונטית לרוח המחאה החברתית הסוחפת את העולם, והוא מתאר את כל זה בהומור. לצערי, הסרט מתחיל בצורה עייפה וכבדה, ואני לא הרגשתי מרותקת לפחות עד האמצע. מה שהפריע לי יותר מהכל, הוא שהסרט מבולגן כל כך. לא הצלחתי להבין אם הוא מתאמץ או לא מתאמץ, מצחיק, עצוב, מותח או מרגש.

יש כמה נקודות אור, למשל אדי מרפי בתפקיד העבריין, שמצליח להעלות כמה חיוכים, או גבורי סידיבי (הלוא היא פרשס), שמפתיעה ביכולות קומיות מצוינות. בנוסף, למרות ההתחלה העייפה, המשך הסרט מצליח לשמור על רמה מסוימת של עניין ומצליח להציל את עצמו מלשעמם.

בשורה התחתונה, מיליארד סיבות לשוד הוא סרט משעשע, אבל לא מעבר לזה. הסרט לא ממצה ולו בקצת את הפוטנציאל שיש לו, וזה קצת חבל. אם לסכם אותו בכמה מילים : חמוד, לא יותר מזה.

>> הסלבס חוגגים: סיבה טובה לשוד