לא רבים מחזות הזמר בישראל שזוכים לעניין כה רב טרם עלייתן לבמות, המחזמר "שיער" הוא אחד ממחזות הזמר שהובטחו כהצלחה עוד בשלבי הליהוק ובצדק. אם נאמר את האמת, אולי רבים מכם לא מכירים את המחזה המקורי של "שיער", או אפילו את הסרט המצליח מסוף שנות ה/70, משום שאנחנו מצפים לראות היום משהו יותר תזוזתי, שמדבר על עניינים חשובים ביומיום, וכזה שארוז יפה בכוכבים העדכניים. כך הוא מחזמר "שיער" גרסת 2015, בו משחקים הכוכבים הלוהטים עוז זהבי וחן אמסלם לצד מיי פיינגולד, דן שפירא, מרב פלדמן ועוד רבים וטובים.

לטובת אלו שלא מכירים את הסיפור של "שיער", נספר בקצרה כי מדובר בתקופת שנות ה-60, תקופת "ילדי הפרחים" שדגלו בשוויון, שלום ואהבה (peace & love), במרכז הסיפור חבורת צעירים של "ילדי הפרחים" שם כולם מאוהבים בכולם, מסרבים להתגייס ומנסים לשכנע את קלוד, החדש בחבורה שאמור להתגייס בעוד יומיים להישאר עמם.

יש כאלו שתוהים לעצמם - אז מה שנות השישים קשורים אלינו? אנחנו דור האלפיים, טכנולוגי, שונה לחלוטין. אז זהו - שזה רלוונטי מתמיד. הסיפור עוסק בילדים שנמאס להם ממלחמות, שלא מסוגלים להרגיש את השנאה כלפי האחר ומחפשים את המקום בו כולם ירגישו בנוח. כך גם אנחנו כיום, בדור מלא שנאה בינינו, שנאת אחרים אלינו, דאע"ש ואנטישמיות בכל פינה. זה בדיוק המקום בו "שיער" הופכת למציאותית ונותנת את המקום שלה להיות הכי אקטואלית שיש, רק עם הפרש "זעיר" בין השנים בהן עוסק הסיפור.

שיער מתדהרת בקאסט שחקנים מעולה שהופך את המחזמר לעוצמתי, חי, אגרסיבי ומלא באמוציות אמיתיות שהופכות את חווית הצפייה במחזה לנפלאה ומושכת. חן אמסלם חיננית ומקסימה, מרב פלדמן מפגינה משחק קומי מרשים ומדוייק, דן שפירא במשחק תמימותי, מציאותי ונעים, לעומת עוז זהבי שציפינו ממנו לקצת יותר, לעיתים היה נראה מאולץ מידי, אך אין ספק שסצנת הסיום שלו הייתה נפלאה, מרגשת ומעוררת מחשבות. הוא בהחלט בלט לנו לטובה במהלך כל המחזה.

מי שבלט לנו במיוחד בעין, הוא עידו רוזנברג ("תמיד אותו חלום"), אולי מבין השחקנים הפחות מוכרים בקאסט, אך הוא זה שהביא לבמה את כל החבילה שרצינו במחזה אחד גדול - מצחיק, מדוייק, מרענן, חדשני, מפליא וגם - שר מעולה, פשוט שחקן ופרפורמר מדהים, מה שהופך אותו לאחד השחקנים הכי טובים במחזה, אם לא הכי טוב.

"שיער" מביאה את ברודווי לישראל, כל מי שילך לצפות בה, לא יתחרט לרגע אחד. היא מלווה ברקדנים מרשימים, וזה מוביל אותנו לנקודה הבאה שרצינו לציין במיוחד. אולי המשחק חשוב, התאורה, התפאורה וכל השאר - אבל מה שמשך לנו את העין יותר מכל זו הכירואגרפיה המרשימה שהותירה אותנו פעורי פה, מרותקים וצמאים לעוד מהפלא.

כפי שציינו, גם התאורה הייתה יוצאת דופן, והתפאורה הייתה חדשנית, רעננה ומקורית. החל מרחוב תלת מימדי מרשים במיוחד, ועד טלוויזיות שפזורות בצידי הבמה, מסך שקוף שאיתו השתמשו לקטע העירום (שהיה רק מרומז ולא עירום לחלוטין), וסצנת ההזייה של קלוד שהיוותה חלק מאוד צבעוני ומעניין.

החיסרון היחיד במחזה הוא קטע הקישור שבחרו להוסיף, אישה (שמגולמת על ידי גבר), לא ברור מה תפקידה, שמתפרצת מהקהל, עולה לבמה ומתחילה לחקור את החבורה הצבעונית, קטע שאולי מצחיק במקצת אך הורס את חווית המחזה בכך שהוא שובר את קיר "הסיפור" בגלל שיש כאן פנייה לקהל באופן ממשי, במיוחד בניסיון דחיפת מסרי המחזה (באופן מעצבן, מעיק ומוחצן למדי). בפנייה לקהל כך: "אני מקווה שכל ההורים שיושבים כאן בקהל יחזרו הביתה ויתנו לילדים שלהם לחיות בחופשיות ולקבל אותם כמו שהם". היה אפשר לוותר.

עוד אחד מיתרונות המחזה הוא ביצועי השירים המרשימים. במילה אחת - וואו. כל ביצוע ועיבוד מורגש, ועטוף בהרבה קסם וייחודיות שלה ציפינו ואף מתעלה על זה בצורה כובשת. אם זו מיי פיינגולד האהובה שנותנת לחיית הרוק שבה לצאת, ובמיוחד בביצוע שלה לשיר "אקווריוס", אחד מהשירים שהכי מזוהים עם "שיער", או עוז זהבי עם הביצוע המדהים והמשעשע לשיר "דנה". דן שפירא עם "אנה אלך", הביצוע המשותף של זהבי ושפירא ל"מנצ'סטר בבריטניה", השיר "אין לי כלום" הקצבי והמהיר ואם זה עידו רוזנברג שציינו קודם, שבלט עם הביצוע שלו לשיר הנושא של "שיער".

נסכם ונציין שמחזמר "שיער" הוא אחד מהדברים הכי טובים שקרו על במות התיאטרון בישראל ואין זו הגזמה, המחזה מלא בחוויה אחת ענקית - הוא סוחף, מרגש, קצבי ומרענן שתואם ללא ספק לכולם בכלל, ולדור של היום בפרט. על הדרך המחזה מלמד גם איזה מסר או שניים. משה קפטן עם עבודה מצויינת בבימוי המחזה, עשה עימו רק חסד שעוד ידברו עליו שנים רבות. אבל עזבו את השנים הבאות, תעשו לעצמכם טובה, פשוט לכו בעצמכם. עזבו את המילים, ההמלצות וההתלבטויות, פשוט גשו בעצמכם לתיאטרון הקאמרי ותהנו ממאה דקות שתרצו שיימשכו לנצח, בהבטחה.