פעמיים בילי אליוט: "מוכנים גם לביקורות שליליות"
המחזמר המצליח מלונדון, "בילי אליוט", עולה על הבמה בארץ בעוד פחות משבועיים. תפסנו לשיחה על פרסום, אפליה מגדרית, חלומות ועוד הרבה, את שני ה"בילי אליוטים" הישראליים: שון גרנות-זילברשטיין בן ה-15 וארנון הרינג בן ה-13. מה יש להם להגיד?
על מחזות זמר אפשר לדבר הרבה, יש כאלו שמתחברים אליהם ויש כאלו שמעדיפים דרמה נטולת מוזיקה, אך יש משהו במחזמר שנותן תחושה אחרת ומרעננת הרבה יותר, תוסיפו לזה ילדים מוכשרים שרוקדים ויש לכם מתכון מנצח ביד. כך גם ב-"בילי אליוט" שמקבל סוף סוף גרסה ישראלית על הבמות לאחר סרט מצליח מתחילת שנות האלפיים ואחרי שרץ על הבמות ברחבי העולם.
עוד בערוץ הבידור של פרוגי:
- כוכבי "נעלמים" מגיעים לאולפן פרוגי
- מעריצי גאליס מתאחדים להפתעה מרגשת
- להפסיק להצטלם עם מעריצים? הסלבס מגיבים
לצד אושרי כהן, דפנה דקל ואבי קושניר יש גם את התפקיד הראשי / "בילי אליוט". הילד שכל חלומו הוא לרקוד ולפזז על הבמה כמה שרק אפשר אך סופג מהסביבה, ובעיקר מאביו, תחושות עלבון, לגלוג וכעס. את בילי אליוט הישראלי לא משחק ילד אחד אלא שניים שיחלקו ביניהם את התפקיד. הראשון הוא ארנון הרינג (13) והשני הוא שון גרנת/זילברשטיין (15), הם אומנים בני נוער, אבל מריאיון איתם גילינו שהעולם שלהם עשיר הרבה יותר מהרבה שחקנים מנוסים.
איך הכל התחיל?
שון: "התחלתי לרקוד בכיתה א’, אחרי שראיתי את בת דודה שלי רוקדת במופע ריקוד של המתנ”ס. ראיתי את המופע, ואמרתי לאמא שלי - 'אני רוצה לרקוד', והיא רשמה אותי לחוג. למחזמר הגעתי בשלוש דרכים, הראשונה הייתה דרך המנהל של מגמת הקולנוע בבית הספר שבו אני לומד, שהגיע אליי דרך המורה של מגמת המחול, קצת מסובך," הוא מוסיף בצחוק, "הדרך השנייה הייתה מורה שלימדה אותי בסטודיו הקודם שהייתי בו, שהיא גם המנהלת שם, קרן קלייר טג’ר. ולבסוף, הדרך השלישית הייתה ההפקה שפנתה אליי בעצמה".
ארנון: "התחלתי לרקוד בגיל 12 וחצי, לפני שנה, כשהמחזמר "קאטס" הגיע לארץ. חוץ מזה תמיד מאוד אהבתי שואו ומופעים ואת הבמה. תמיד זה עשה לי את זה” לאחר מכן הוא מספר מדוע לא התחיל לרקוד מוקדם יותר, ולא הופתענו לגלות שמדובר בנסיבות חברתיות "מאוד חששתי. פחדתי מהתגובות של החברים, כבר צחקו עליי כשהייתי קטן על זה שאהבתי לרקוד. כל הזמן שמרתי מזה מרחק ואז המחזמר הגיע לארץ. צפיתי בו וזאת הייתה חוויה מדהימה ומיוחדת, בגלל שזה לא נחשב למחזמר מאוד מוצלח אבל משהו בריקודים ובמוזיקה פשוט משך אותי. אחר כך התחלתי לרקוד, ולאט לאט זה התפתח. הגוף שלי דרש את זה".
זה לא עמוס לשלב הכל עם הלימודים? אתם כל יום נמצאים בחזרות.
שון: "זה עמוס, אבל אפשר לשלב. בוא נגיד את זה ככה - מוצאים איך לעשות את זה, וישנים פחות," הוא מגחך.
ארנון: "יש לי לוח זמנים שיש בו סדרי עדיפויות וככה יודעים לנהל את הזמן כמו שצריך".
ואם זה לא מספיק, גל של פרסום בדרך. מוכנים לכל זה?
"כן" מכריז שון וללא כל היסוס ומפרט, "אני מחפש ביקורת גם היא טובה וגם אם היא רעה. הוא מוסיף, "כמעט כולם מסביב מפרגנים," ומיד מתקן, "מה זה כמעט כולם, כולם מפרגנים. עוד לא נתקלתי במישהו שלא פרגן. נהנים מזה כמה שיותר, זה כיף".
ארנון דווקא ידע שהוא לא מוכן והוא מפרט על ההכנה לפרסום, "האמת שהייתי מוכן לזה עם עצמי, נפשית. אמרתי לעצמי - אולי יהיו ביקורות, חלקן לא טובות, וצריך להיות מוכנים. זה נכון שיש המון ציפיות, אבל זה יותר מרגש אותי מאשר מלחיץ אותי".
הסיפור הוא על נער שמתגבר על העוינות מהסובבים ורוקד בלט. זה גם הסיפור שלכם?
שון: "סוג של כן. התחלתי כאמור לרקוד בכיתה א’ וכמו שאתם יודעים אז עוד ילדים לא מכירים את המילים שבהן משתמשים בדרך כלל כדי להעליב בנים שרוקדים, אז יצא שבתקופה הזו עוד לא נתקלתי בכל הכינויים שקיבלתי אחרי זה והיה לי נוח. עם השנים ילדים התחילו ללמוד את המילים המטופשות האלה, וככה אפשר להגיד שגם אני עברתי את הדבר הזה שנקרא פשוט שלא קיבלו אותי, ולא קיבלו את זה שאני רוקד. אבל לומדים להתמודד עם זה וממשיכים הלאה".
כשנשאל האם עכשיו המצב יותר טוב השיב ש"בטח ושיש הבדל עצום מפעם" וכמעט אותה התשובה מתקבלת כשנשאל האם המשפחה מקבלת את הריקוד. הוא מסביר, "מהמשפחה אני דווקא קיבלתי את התמיכה הכי טובה, מההתחלה ועד עכשיו ואני גם מאמין שעד הסוף".
ארנון: "גם, סוג של. המשפחה שלי, בניגוד למה שקורה ב'בילי אליוט', מאוד תמכה בי, מה שיותר הפריע לי זה החברים, שחלקם קיבלו את הריקוד ועם חלקם היה קצת קשה. לדוגמה ילדות שהיו איתי בלהקת ריקוד התחילו לריב איתי, פתאום קיבלתי יותר תשומת לב בשכבה, וילדים שהיו חברים שלי הפסיקו להיות כאלה. עכשיו המצב כבר השתנה, עכשיו זה מצב שאני לא רוצה לקרוא לו התחנפות, אבל זה דומה רק בצורה חיובית. הילדים מבינים שזה אמיתי ושאני עומד לממש את זה".
מה אתם חושבים על אפליה מגדרית בספורט בכלל?
שון: "אני חושב שזה קצת בורות שאנשים מסתכלים ככה על דברים, כמו למשל ילדה שמשחקת כדורגל, שישר מקטלגים אותה. אני עצמי ממש לא מכליל, אבל יש הרבה שכן שופטים לפי ההגדרות החברתיות האלו וחבל".
ארנון: "אני לא מסכים עם זה. אני חושב שנותנים 'שמות' לאנשים על פי מה שהם אוהבים. זה כמו שאני מכיר מישהי, שמאוד אוהבת טאקוונדו, והיא הגיעה לרמה שהיא לא יכולה אפילו להגיע לבית ספר, בגלל שאומרים לה למשל להכנס לשירותי הבנים. ילדים שהולכים לחוג שחמט מיד נחשבים 'חנונים' והקטלוג הזה אינסופי ואפשר עוד להמשיך.
זה קיים במיוחד בארץ לצערי, שקשה לקבל את השונה ואת האחר. למה אין לנו ספורטאים ייצוגיים מהמגזר הערבי? אנחנו רגילים שכולם צריכים להיות אותו הדבר, וכמו שהחברה מכתיבה, ורק ככה הם יכולים להשיג תוצאות. אני חושב שלא משנה מה הדת, הגזע, או המין שלך, אם יש לך את הכישרון ואת כוח הרצון, אתה יכול להיות הכי טוב."
וזה מסר שעובר גם במחזמר?
שון: "אני חושב שהמחזמר מעביר מסר של קבלה ובעיקר של ללכת נגד הזרם, ולעשות מה שאתה רוצה ולא להקשיב למה שאומרים מסביב".
ארנון: "הוא לא רק מעביר מסר, הוא גם משקף את המצב בצורה מאוד ברורה. לפי השיקוף הזה, אפשר להבין את המסר".
נחזור קצת לריקוד. מי ההשראות שלכם בעולם הזה?
שון: "ההשראות שלי? וואו. יש מלא. בעיקר המון מורים שלימדו אותי וליוו אותי בחיים שלי שהם השראות בשבילי. לתת לך את הרשימה?" הוא אומר בצחוק.
ארנון: "יש לי המון. יש שתיים עיקריים שבשבילי נחשבים ל'טופ', שהם מיכאיל ברישניקוב (רקדן בלט ושחקן רוסי שהשתתף בהמון סרטים וסדרות טלוויזיה) וסטיבן מקרי (רקדן אוסטרלי שנחשב לרקדן הראשי בלהקת ה"רויאל בלט" המפורסמת). מעבר לטכניקה מושלמת ותנועות מדהימות, יש להם אישיות מדהימה וכריזמה בימתית מטורפת."
מה דעתכם על מאדי זיגלר, הייתם רוצים כמוה להשתתף באיזה קליפ שאתם הכוכבים בו?
שון: "אני חושב שהיא פרפורמרית מצויינת ומדהימה. כמובן שכמו שלכל בן אדם יש תמיד במה להשתפר גם לה יש במה להשתפר, אבל בכל זאת היא ברמה די מטורפת ביחס לגיל שלה.
ברור שהייתי רוצה להשתתף בקליפ שאני הכוכב בו. מעבר לזה, אני פתוח להכל ואני תמיד אשמח לקבל הצעות כאלה" כשמדברים על אפשרות של ריאליטי למשל, הוא מגיב - "כמובן שיש גבול מסוים, אבל כשדברים יגיעו אז נחשוב מה עושים. זה תלוי במה שיגיע ובאופי שלו. אני מאמין שאני פתוח להצעות, ואז אני שוקל אותן".
ארנון: "אני מכיר אותה, אבל זה סגנון שצריך להתחבר אליו - הסגנון הלירי. כרגע החלומות שלי הם לא להיות בקליפ, הם יותר להגיע לבמה בחו"ל, בלונדון, ל"רויאל בלט", לרקוד שם מהבוקר עד הערב, ופחות עיתונים וטלוויזיה".
איך זה לעבוד עם השחקנים הגדולים והמוכרים שמשתתפים?
שון: "זה מדהים. זה לעבוד עם אנשים שהם מקצועיים, עובדים ברצינות וכל היום רק ללמוד, ללמוד וללמוד מהם. בכל דבר ודבר שאנחנו עושים בחזרות, הם תמיד יודעים מתי לתת טיפ ואיזה טיפים בדיוק לתת. הם באמת עוזרים לנו המון. התחברתי לכולם באותה הצורה ובאותה הרמה וקשה לי לבחור מכולם מישהו מאוד מועדף".
ארנון: "הם פשוט מדהימים. הגעתי לשם בציפיות שהם יתנהגו כמו סלבס, וזה הכי לא ככה. אנחנו כמו משפחה בזמן הזה. הם נותנים לנו הערות בצורה הכי טובה שיש, אנחנו ביחד איתם בחזרות, צוחקים, נהנים, וגם רציניים. זה כאילו הפכנו למעין משפחת אליוט, פעם אחת קראתי לאבי קושניר 'אבא' בטעות. גם דפנה היא אישה יוצאת דופן שפוגשים אחת לדור. אושרי כהן הוא ה"אח הגדול" הזה שיעשה איתך את השטויות, יצחק ויהנה איתך. ודינה, היא אישיות בפני עצמה, סבתא של כולם שם".
כששניים חולקים את אותו התפקיד זה יוצר איזו תחרות ביניכם?
שון: "אנחנו מסתדרים מצוין. אנחנו הכי תומכים אחד בשני ועוזרים אחד לשני כמה שאפשר. לגבי התחרות - ממש לא. זה נכון שכל אחד רוצה מאוד להצליח, אבל כפי שאמרתי אנחנו תומכים אחד בשני, אני אישית יכול להעיד שאני מאוד תומך בו ואני חושב שגם הוא תומך בי. אני חושב שאנחנו רוצים את הכי טוב אחד בשביל השני, לשנינו יהיה טוב ולא לאחד מאיתנו".
ארנון: "אנחנו מסתדרים מעולה. עם הזמן למדנו שמן הסתם לא נהיה באותו הזמן על הבמה ואין מה להתחרות בכלל, בגלל שלכל אחד יהיה את הזמן שלו. אנחנו נותנים טיפים אחד לשני ונפגשים גם לפעמים מעבר לשעות החזרות. אני אגיד את האמת, אני חושב שבהתחלה הייתה איזושהי תחרות, עד שפשוט אמרו לנו - "אתם לא תהיו ביחד על אותה הבמה, אין לכם דואט", ובאמת אז הבנתי שאין לי מה להיות תחרותי. אני יכול ללמוד ממנו, אבל אין לי מה להיות תחרותי".
ריקוד זה מקצוע נורא קשוח ומשמעותי, אבל אתם בכל זאת ילדים, אתם עושים שטויות בחזרות ומוצאים גם זמן לצחוק?
שון: "נכון, זה מקצוע קשוח אבל ברור שאנחנו מוצאים זמן לצחוק. בדיוק באותה הדרך, שכשצריך להיות רציניים אנחנו לגמרי בתוך זה, ואנחנו הכי רציניים והכי מקצועיים שאפשר, אם אנחנו לא מתייחסים ברצינות אנחנו מקבלים על הראש מאלדר (הבמאי והכוריאוגרף של המחזמר)".
ארנון: "אנחנו עושים שטויות בהפסקות שיש לנו בין לבין ונהנים וצוחקים, אבל באמת כמו ששון כבר אמר, בגלל שהזמן קצוב ואנחנו עוד פחות משבועיים על הבמה אז צריך לעבוד ממש רציני".
זה ידוע שכשעוסקים בכזה מקצוע הסיכון גבוה יחסית. אתם חוששים מפציעות?
שון: "כן, ברור. אנחנו מאוד נזהרים וגם שומרים עלינו כמה שאפשר מפציעות. אנחנו נמנעים מהן בכך שאנחנו לא עושים דברים מסוכנים מידי, אם עושים דברים שנחשבים מסוכנים יחסית זה או על מזרון או עם אמצעים שאפשר למנוע פציעות איתם, כמו ברכיות למשל. המטרה המרכזית היא כמה שיותר להגן וכמה שיותר להימנע מראש מדברים מסוכנים".
ארנון: "אני מאמין שאם אני אפעל נכון, ולא אעשה שטויות אני לא אפצע, וכרגע אני לא עושה שטויות ולכן אני לא חושש. אני חושב גם שרקדן או ספורטאי טוב לא נפצע כי הוא חזק. כשהוא חזק אז יותר קשה לו להיפצע ולהגיע למצב כזה. לכן אני משתדל לעבוד בבית על כושר, גמישות, חוזק, והכל. יש לי בר של ריקוד בחדר, יש לי משקולות, יש לי חבל, גליל, הכל".
ויש לכם דברים אחרים שאתם אוהבים לעשות, חוץ מהריקוד?
שון: "האמת שאף פעם לא עשיתי את זה, אבל מאז שהתחלנו את המחזמר התחלנו גם לעבוד מן הסתם על משחק שיש ממנו הרבה במחזמר. מה שקרה זה שמאוד התחברתי לדבר הזה וגיליתי שאני מאוד אוהב לשחק".
ארנון: "לישון," הוא צוחק, "וברצינות - אני מאוד אוהב את הנוף שלי בבית, שאפשר לראות מהחלון. אני מאוד אוהב להסתכל ומה שאני רואה לעשות ריקוד או לצייר. הנוף משתנה, בעיקר לפי עונות השנה. יש שם גם קצת דשא, וכל פעם זו תמונה אחרת לגמרי. אני קם כל יום לפוסטר אחר מבעד לחלון".
מה החלום הגדול?
שון: "זו שאלה שיש עליה הרבה תשובות. אני גם עדיין מאוד מתלבט, מהסיבה הפשוטה שהכל נראה פרוס לפניי עכשיו. ההתלבטות הקשה היא בין ללכת ללהקת בלט מדהימה כמו ה"רויאל בלט", או ללכת ללהקת מחול מודרני כמו "בת שבע", או להיות סולן בלהקה אחרת בכלל, או אפילו להיות כוריאוגרף. הכל נשמע לי כל כך טוב, והרצון שלי כל הזמן משתנה".
ארנון: למרות שכבר סיפר על חלום להקת ה"רויאל בלט", הוא מפרט ומרחיב על החלום הזה עוד, "אני רוצה להיות סולן שם, ולהופיע ביצירות הבלט שלהם ובאופרות. זאת המטרה שלי. אני מאוד רוצה להגיע לשם. אם כבר מדברים על חלומות, בהזדמנות זו אני חייב להגיד משהו לקוראים של הראיון הזה - לעולם אל תפסיקו לעשות לעשות את מה שאתם עושים ואוהבים. זה הכי חשוב".
המחזמר בילי אליוט יעלה על הבמות ביום רביעי ה-1 ביוני בסינמה סיטי.
|
|