בכל שנה יוצאת משלחת תלמידים תיכון לפולין. בכל שנה, יוצאים למסע עשרות אלפי בני נוער אשר מבקרים במקומות שונים ברחבי פולין אשר קשורים אל השואה - כמו גטאות, מחנות ריכוז והשמדה, בתי כנסת ועוד... כוכבי הנוער גל גברעם, בר מיניאלי ועמית מורשת שיתפו אותנו בחווית האישיות שלהם מהמסע ועל התהליך שעברו.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• ילדים שהם גיבורים: סרטים על בני נוער בשואה
• 'הסטורי של אווה': "לא ליהקנו שחקנים ישראלים, זה פחות אותנטי"

בר מיניאלי

"אל המסע יצאתי בחופש הגדול שלפני כיתה י״ב, בגיל 17, שנת 2018, מטעם תיכון "תלמה ילין". היה לי חשוב לצאת למסע כי אני חצי פולניה ואני דור שלישי לניצולי שואה - סבא וסבתא שלי ניצולים. זה מאוד מאוד קרוב אליי - לסבא שלי היה מספר על היד. היה לי חשוב ממקום של חובה משפחתית לצאת ולראות בעיינים את הזוועות. הרגשתי שהחובה שלי היא לחזור למקומות, שהיו הגיהנום עלי אדמות עבור סבא וסבתא שלי, עם דגל ישראל והרגשה של ״אנחנו עדיין פה״. רציתי לחקור את העבר של המשפחה שלי, רציתי לראות בעיינים את המקום שכל המשפחה שלי נרצחה בו ולתת להם את הכבוד המגיע להם - לזכור אותם.

היה לי מאוד מאוד קשה במהלך המסע, כל המשפחה שלי מצד אמא נרצחה בשואה. כולם נרצחו בטרבלינקה. כשהגעתי לשם הרגשתי כאילו אני דורכת בדם של המשפחה שלי. לא האמנתי שסבא וסבתא רבא שלי, אחים של סבא שלי, אחיינים שלו - כולם נרצחו במקום שבו אני עומדת עכשיו בחיים. היה לי קשה לחשוב על זה שאני כל כך בת מזל שסבא שלי שרד. בזכותו אני חיה היום, בכוח ובאומץ שלו הוא העניק לי חיים. למדתי המון דברים חדשים בעיקר על המשפחה שלי. קראתי בפעם הראשונה את העדות של סבתא שלי, שצימררה כל עצם בגוף שלי וגרמה לי להבין שהעניין של המשחק עובר בדם של כל בנות המשפחה. סבתא שלי הייתה משנה זהות בכל שבוע, היא הייתה משתמשת ביכולות המשחק שלה יום יום במצב אמיתי של חיים ומוות. גם אמא שלי הייתה שחקנית בצעירותה וגם אני שחקנית. 

בעייני המטרה של המסע היא לזכור. אתה נוסע כדי לראות בעיינים שלך את האמת ולא לקרוא את זה בספרים ולראות באינטרנט. אין תחושה יותר מצמררת מלצאת מתאי הגזים בחיים. בטרבלינקה ערכתי טקס אזכרה למשפחתי ליד האבן של קלצה העיר בה גרו. הבאתי נר נשמה לכל בן או בת משפחה שנרצחו שם. זיכרון השואה זה הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לעשות כעם".

עמית מורשת

"היה לי חשוב לצאת למסע לפולין, כי קודם כל בעיניי זה מפגש חובה עם המציאות וההיסטוריה שהעם שלנו עבר. מעבר לזה, בתור תלמיד בית ספר אני חושב שזו חוויה ממש עוצמתית, שהופכת אותך גם להיות קצת הנציג של הדור שלך. רק כשמגיעים לשם מבינים כמה זה מרגש וחשוב.

במסע לפולין יש את הדיון על הבכי, על האם בכי הוא מדד להתרגשות. והאמת שאני בכלל לא בכיתי במסע לפולין. קשה מאוד להצליח באמת להבין את מה שקרה שם, עד כדי בלתי אפשרי, ולכן באתי כדי ללמוד ולנסות כמה שאפשר, והאמת שלמדתי משהו על המשפחה שלי. הגעתי לגמרי במקרה לפלאשוב, מקום בו נרצחו חלק גדול מאוד ממשפחתו של דוד שלי, ובמקרה הדלקתי דווקא שם נרות נשמה כי שכחתי להדליק באושוויץ ביום שלפני. רק כשהגעתי לארץ גיליתי שהדלקתי אותם במקום בו הם נרצחו וזה היה פשוט מצמרר. אין מקריות בדברים האלה.

הרגע הכי מרגש במסע עבורי היה במיידנק, כששרתי בטקס שעשינו את השיר ״אמא אם הייתי״ של חנן בן ארי. היה שקט מוחלט, זה שיר שאני מאוד מתחבר אליו והאמת שגם פעם ראשונה ששרתי במסגרת בית ספר. זה היה מרגש מאוד. 

אני חשוב שחשוב שבני נוער יצאו למסע לפולין בשביל המדינה שלנו. בשביל שנוכיח שאנחנו לא סתם עם שחי, קיים ועובד, אלא עם שזוכר את ההיסטוריה שלו - את הטובה ביותר ואת הכואבת ביותר. ומעבר לזה, לנסוע יחד עם החברים מבית הספר לטיול שכזה בחוץ לארץ זה גם כיף. חשוב לזכור שאפשר גם להנות במסע לפולין, זה לגיטימי וחלק מהעניין".

גל גברעם

"למסע יצאתי בגיל 17, בכיתה י״א, בשנת 2018. במהלך כל שיעורי היסטוריה דיברנו על התקופה הזו של השואה ומאוד עניין אותי לדעת איך הכול נראה במציאות, להרגיש את העוצמות של המקום. המסע לפולין מלווה בסיפורים, לכל מקום שהולכים אליו יש סיפור על משפחה, על ילדים שנספו. במקום כזה צריך להפעיל הרבה את הדימיון ולדמיין את האנשים בסיפורים ששמעת. הרגע הכי מרגש עבורי במסע היה במחנה ההשמדה אושוויץ. השטח הענק והיפה שלא ניתן לתאר מה התחולל עליו. גם ביערות התרגשתי מאוד, ואפילו שיחזרתי תמונה של אחותי הגדולה כשהייתה במסע לפני שבע שנים.

בניגוד לשאר בני הנוער, יצאתי למסע בכיתה י״א. השנה הזו הייתה יותר משמעותית עבורי ובה הכרתי בעבר של העם שלי בצורה יותר ברורה. הסיפורים שמספרים לנו לא משתווים לעומת מה שרואים שם. רק כשאתה רואה את המשרפות וקברי האחים, אתה מתחיל לקלוט מה התרחש שם. מהמסע חזרתי בן אדם אחר - בן אדם יותר מבין, רגיש, מכיל וחברותי, חיבוק קטן בזמן המסע הזה עורר בי רגשות שלא הכרתי, וכמובן שגם הכרתי חברים חדשים. במהלך המסע גיליתי הרבה על השואה, ועל מה שקרה שם ובעיקר למדתי לקחת דברים בחיים בפרופורציות. לפי דעתי, המסע לפולין חשוב, משמעותי וחובה לכל אדם ובמיוחד בני נוער לצאת אליו".

שירז שוקרון

"יצאתי למסע לפולין בכיתה י"א, הייתי אז בת 16. היה לי חשוב לצאת למסע כי זו ההיסטוריה שלי. רציתי לשמוע את הסיפורים, להיות שם, לחרוט הכל בזכרוני, שלא אשכח לעולם. לראות עם העיניים שלי את המחנות ואת פסי הרכבת, ולעטוף עצמי בדגל ישראל. ללכת בראש מורם, להבין שאחרי הכל ניצחנו. המסע לימד אותי בעיקר להעריך. יש דברים שהייתי מתרגשת מהם לפני המסע שאחריו הייתי מגחחת עליהם. תעצרי את עצמך, יש אנשים שעברו שואה. שואה, אמיתית. למדתי שכל דבר שיש לי, הוא לא מובן מאליו, למדתי שאני צריכה להגיד תודה על הכל, כמה שיותר, להיות קרובה למשפחה ולנצור איתם רגעי אושר.

הרגע המרגש ביותר עבורי היה באחד מחדרי השינה במחנה. שמענו סיפור מצמרר, וכולנו בכינו ביחד. מולנו היו המון נעליים ישנות דחוסות. לרגע חשבתי על כמות האנשים שהנעליים האלו היו שייכות להם. באוזניות שהיו לכולם שמו את השיר "אמא" ואני זוכרת שכולם לא היו מסוגלים להחזיק את עצמם. חלק הורידו את האוזניות ופרצו בבכי, חלק ברחו החוצה כדי להירגע... אני הייתי מאלה שברחו החוצה. נפלתי על המדרכה והתפרקתי, חשבתי על המשפחה שלי, על כמה שאני אוהבת אותם ועל זה שהייתי עושה הכל למענם.

חשוב שבני נוער יצאו למסע קודם כל בשביל להעביר את הסיפורים הלאה, להיות שם וללמוד להעריך את שיש לנו כיום. הגאווה שחשים שמסתובבים בפסי הרכבת עם דגל ישראל היא תחושה שאין כמותה".