ההצגה "מציאות מדומה" מספרת על עדי, נער דחוי בעל בעיות תקשורת, שמתאהב במלכת הכיתה ונמצא תחת מתקפה מתמדת של מלך הכיתה המוכן לעשות הכל על מנת להחזיר את חברתו אליו. ביום הולדתו ה-16 מקבל עדי מתנה, מכשיר סמארטפון. הוא לא תיאר לעצמו לאן השיטוט בטלפון יוביל אותו. שוחחנו עם במאי ההצגה, אלון ליאור.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• שוק: קנדל ג'נר בדרך להיות אמא?
• חדשות הקולנוע: האם יהיה סרט שלישי ל"לשבור את הקרח"?
• מהמסך אל הרשת: הכוכבים האהובים שעברו ליוטיוב

אחרי שהחליט כי הוא לא מוותר על החלום להיות שחקן, אלון מאיר הגיע ל"סטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין" וכיום כסטודנט בשנה ג' הוא מנחה מפגשי דרמה שבועיים, עובד עם נוער על הפקות ומביים יחד עם דניאל מורשת את ההצגה "מציאות מדומה". אלון סיפר לנו קצת על ההצגה.

"'מציאות מדומה' הוא מחזה מקורי שכתב חליל יצחק המוכשר. קאסט השחקנים הם "קבוצת הנוער הייצוגית של שכונת התקווה" שאותם אני מדריך יחד עם דניאל מורשת. ההצגה עוקבת אחר סיפורו של עדי, ילד על הרצף האוטיסטי עם בעיות חברתיות שנכנס לעולם הוירטואלי שגורם לו להרגיש מחובר.ההצגה מתרחשת ממש בתוך העולם הזה - הוא פוגש בסירי, מתחפש בעזרת פילטרים מהאינסטגרם וכותב סטטוסים שמקבלים לייקים מכל העולם. ההצגה מראה את הצד הפחות היפה והזוהר שבתקשורת וירטואלית. בחודשים האחרונים הסתובבנו עם ההצגה בפסטיבלים בצ'כיה ואוסטריה ועכשיו אנחנו חוזרים איתה לצוותא ת"א ובין ה23-30.12 במסגרת "פסטיבל התקווה" בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין".

איך היה לעבוד על ההצגה?

"זאת הייתה חוויה אדירה, ממש שיעור בשבילי. אולי קשה קצת להבין את זה אבל בלימודי משחק אתה מתעסק בעיקר בעצמך, לפעמים עד כדי כך שאתה מאבד פרופורציה. הפעילות הקהילתית של הסטודיו והמפגש שלי עם הקבוצה המדהימה הזאת החזירו אותי לכוח שיש בלתת וללמד. דניאל ואני חיפשנו יחד עם הקבוצה איפה כל אחד מאיתנו מתחבר למקום של להיות ה"דחוי" לאן זה יכול להוביל, וכמה כוח יש לבריחה לתקשורת וירטואלית. יצרנו את ההצגה בדיאלוג פורה עם הקבוצה".

התפקיד הראשי הוא של נער דחוי בעל בעיות תקשורת, הרגשת פעם משהו דומה? קרה לך משהו דומה/ ראית מישהו שחווה זאת?

"הייתי ילד ביישן ומצחיק עם הרבה הפרעות קשב וריכוז שלא ממש אהב את איך שהוא נראה... לא ממש דחוי אבל גם לא במרכז העניינים. אני חושב שלכל אחד יש שלבים או רגעים שבהם הוא מרגיש פחות רצוי וזה טבעי. בהצגה לעדי יש בעיות תקשורת אבל החברים שלו בכיתה לא יודעים את זה אז קל להם לשים עליו תוויות. בסוף ההצגה נחשפת הלקות של עדי והיחס כלפיו משתנה. אני חושב שאם לא הייתי מפחד לדבר על בעיות או על מה מפריע לי זה היה יכול להקל בתחושת האאוטסיידר".

סיפורים על ילדים שמרגישים דחויים צפים יותר יותר בזמן האחרון, מה דעתך לגבי תופעת השיימינג?

"זאת תופעה מזעזעת. גם בתקופתי היו דברים כאלה, אמנם לא ברשת וזה מה שמטריד. אני חושב שכל מי שמרגיש דבר כזה חייב לשתף מישהו ולא להשאר בזה לבד". 

את ההצגה ביימת יחד עם דניאל מורשת, איתו אתה מנחה מפגשי דרמה שבועיים עם נערים משכונת התקווה ועובד על הפקות. איך זה לעבוד עם דניאל?

"זה כיף מאוד. הוא מוכשר בטירוף וכל אחד מאיתנו מצא איפה הוא נותן את הטאצ' האישי שלו גם בהצגה וגם בהדרכה של הקבוצה בכלל".

איך זה לעבוד עם הנוער?

"מזמן הפכנו לסוג של משפחה, אני קשור אליהם מאוד. הם מוכשרים וחרוצים ממש כמו שחקנים מקצועיים וככה אני גם מתייחס אליהם. הם משוחררים ופתוחים לעולם וזה נותן לי הרבה גם כסטודנט למשחק ובכלל לחיים. הם כמו האחים הקטנים שלי. אנחנו מדברים גם על דברים שלא קשורים במשחק ותיאטרון, על בעיות בביהס ואהבות נכזבות..."

איך ההרגשה ליצור בכל פעם משהו חדש?

"בסטודיו אתה כל הזמן יוצר, אבל כשאתה יוצר משהו עם אמירה שאתה עומד מאחוריה מצליח להכניס בה אומנות ונוגע בקהל זה האושר הכי גדול שיש".

מה מצפה לנו בהצגה?

"זאת הצגה רלוונטית , מצחיקה ,קצבית, פופית עם ביקורת חזקה ובועטת. שהסתובבנו איתה בפסטיבלים באירופה בני הנוער שהיו בהצגה לא הפסיקו למחוא כפיים כי זה ממש דיבר אליהם. יש תלבושות מטורפת, קטעי תנועה מדהימים שיצר עמית זמיר הגאון ומוזיקה מגניבה ומקורית שכתב יוני גבורה. היום ב1.12 בצוותא ת"א בשעה 18:00. נשארו ממש כרטיסים אחרונים".