"סלאח שבתי" חזר אל הבמות והפעם בתיאטרון הארצי לנוער מייסודו של סמי לוי. הקלאסיקה הישראלית המוערכת הביאה איתה כל כך הרבה הישגים, שיח ער בנוגע ליחס כלפי מזרחים ואף הביאה עמה כמה יצירות מוזיקליות שאי אפשר לפספס. כעת "סאלח" חוזר לבמות וההנאה? מובטחת.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• אדם הירש ואליאור אמסלם יצרו סדרת גיבורים על אנשים עם מוגבלויות
• כל מה שרציתם לדעת על הספין אוף של "שקרניות קטנות"
• האח הגדול VIP: זה מה שחשבנו על הדיירים המפורסמים
  

בעיבוד החדש  של אורן יעקובי ובבימויו של צדי צרפתי, איציק כהן שב לתפקיד סאלח (אותו כבר עשה בגלגול אחר של המחזה), נופר סלמאן היא חבובה בתו, אחיה הוא עדי אלון בתפקיד שמעון, גל פופולר הוא זיגי (אותו גילם במקור אריק אינשטיין). כל אלו לצד פיני טבגר, רועי ויינברג, לירון ויגדור ורבים נוספים.

קאסט המחזה © רפי דלויה, יחסי ציבור

הקאסט לגמרי מדוייק ועושה עבודה נפלאה. בראשם איציק כהן שהוא פשוט אדיר וגאון. אין מה להגיד, הבן אדם יודע להצחיק ולרגש בו זמנית. יש לו עולם עשיר משלו ואת טביעת האצבע המיוחדת שלו בתפקידים אותם הוא משיג. הוא היפנט אותנו לעלילה, גרם לנו לחייך וידע בדיוק איך ולאן לקחת את התפקיד, זאת לצד כשרון מוזיקלי שכבר הוכח בעבר ובשנה האחרונה בבכלל ב"זמר במסכה". בקיצור - שחקן שהוא פשוט וואו ובהתאמה זכה בסוף המחזה למחיאות כפיים ארוכות במיוחד.

© צילום יוסי צבקר עיבוד:עדי ברק

גל פופולר עשה את זיגי כצבעוני וחד, אפילו היינו אומרים שהוא לקח אותו קצת למחוזות הגריז והוא ללא ספק הביא מעצמו. נופר סלמאן עשתה לנו צמרמורת בביצועים שלה ולא יכולנו להישאר אדישים לנוכחותה על הבמה. עדי אלון, אין מילים - הבן אדם יודע לעבוד. הוא מדוייק להפליא הן במשחק והן מוזיקלית, ואנו מחכים לרגע בו יחליט להוציא פרויקט מוזיקלי רשמי במציאות. רועי ויינברג ופיני טבגר הרימו את האווירה והיוו כאתנחתא הצינית שהיינו צריכים. וכמובן גם יתר השחקנים החשובים (ואפילו הרקדנים-שחקנים המוכשרים!) עשו עבודה נפלאה שלא הפסקנו להתלהב ממנה. בגרסה החדשה תמצאו גם כמה קריצות למציאות של 2021, בעיקר בכל הנוגע לריבוי בחירות והקאסט ידע איך לקרוץ אותה בהתאם לקהל.

סלמאן. עשתה צמרמורת © רפי דלויה, יחסי ציבור

יש שיטענו כי הסרט המקורי היה מלא בסטיגמות, בלעג ובגזענות, אבל דווקא פה, למרות המבטא של כהן, הצליעה והסיפור שנשען על המקור, מה שעבר אלינו הוא דווקא המסר, דווקא הרגש, הקושי של אותם מזרחים שעלו באותה התקופה. נכון, זה עטוף בהמון הומור, בהקצנות ובבדיחות קלות דעת, אבל זה לא מרגיש ולו לרגע מתוך עלבון או זלזול, ותאמינו לי, אני מזרחי משני הצדדים עם אבא ששכן במעברה בעצמו... אגב, סאלח של איציק כהן הוא דווקא סאלח שלצד רגעי הכסילות שלו הוא מתוחכם, חריף וציני. 

אין מקום לספק - אתם באים ופשוט נהנים. עונג צרוף. המחזה מצחיק מאוד, כייפי, סוחף וכאמור גם נוגע ומרגש, הוא מתעסק בסיפור מורכב שיודע לחבר את כל הנקודות הללו ולגעת בקשת של רגשות, יעידו על כך כמה דמעות שנרשמו בקהל במונולוגים של סאלח. גם התפאורה לא עמוסה מדי וקצת דלילה, אבל היא בדיוק מה שתורמת לסיפור ולאווירה שאנו נזקקים לה.

© רפי דלויה, יחסי ציבור

עם זאת, כן היה חסר לנו עוד קצת משהו בעלילה שלא פוצח עד הסוף - המורכבות של סאלח אכן עברה וקיימת, אבל פיתוח עלילת יתר הדמויות היו מעין קטעי מעבר מהירים שלא התעמקו, וזה היה קצת מבאס בהתחשב לכך שההצגה הייתה ארוכה יחסית, גם סוף המחזה שלא זהה לסוף הסרט ודי מרגיש כאילו הוא נקטע באמצע. אלו די החסרונות היחידים ב"סאלח" של 2021. אבל איכשהו, כל אלו קטנים לצד קאסט עשיר, מוזיקלי ומרשים לכל אורכה, צחוק כמעט ללא הפסקה ורגש, המון המון רגש שפשוט עוטף אותנו. 

אח יא ראב, יא ראב - פשוט לכו לצפות.