קבוצת התיאטרון LOGON היא קבוצת התיאטרון דוברת האנגלית הוותיקה ביותר בארץ. בפעם הראשונה זה 40 שנה, הם מעלים מופע מקורי והומוריסטי שמתרחש בעתיד הקרוב עם הכחדת הקורונה, ומשתמש בכוחה של המוזיקה על מנת לרפא את הנשמה הפגועה מהקורונה. המחזמר מספר לנו על ד"ר בוב, נוירולוג שבאחריותו להכין את המטופלים במחלקת טראומה פסיכולוגית פוסט-פנדמית לעולם האמיתי.

ספרו לנו קצת על ההצגה. 

שואבה: "זה על הרבה אנשים שאחרי הקורונה הם לא היו יכולים לחזור לחיים הרגילים שלהם, בערך 20 אנשים. אספו אותם ושמו אותם במעבדה, והם תמיד בפלאפונים, ואז המנקה מתחילה להביא מוזיקה לתוך המעבדה, וזה באמת בעיקר מה שגורם להם להתחיל לדבר אחד עם השני ולא להיות בפלאפונים כל כך הרבה".

את מי אתן מגלמות בהצגה?

אליה: "אנחנו מגלמות ילדות שלכל אחת יש בעיה שונה. הדמות שלי לדוגמה, היא לא יודעת איך לדבר עם אנשים".

שואבה: "כלומר, היא לא זוכרת איך לדבר. היא רק כותבת דרך הפלאפון, שולחת הודעות. הדמות שלי לא אוהבת להסתכל על אנשים אז הרבה פעמים היא לוקחת מסיכה כזאת כמו מסיכה שלובשים בגלל הקורונה, והיא שמה אותה על העיניים כדי שהיא לא תצטרך להסתכל על האנשים".

אז רגע אחד, בנות כמה אתן?

שואבה: "בנות 11".

זה מדהים שאתן עושות סיבובי הופעות מסביב לארץ כבר בגיל הזה. אתן גם משחקות עם אנשים יותר מבוגרים מכן. אליה, את משחקת במחזמר עם סבא שלך, איך זה?

אליה: "זה ממש כיף. זה מאוד חווייתי".

איך הגעתן לקבוצת LOGON?

אליה: "אני הגעתי דרך סבא שלי שמשחק שם".

שואבה: "אמא שלי היא הכוראוגרפית, אז היא הביאה אותי לשם.זה תיאטרון קהילתי של הרבה אנשים, מבוגרים בעיקר, שהרבה מהם יודעים אנגלית והם כל שנה עושים מחזמר ומופיעים. זאת השנה הראשונה שזה מחזמר מקורי, רוב הזמן זה מחזות זמר של ברודווי.""

קבוצת LOGON (האופרה הקלה של הנגב) נוסדה על ידי ד"ר אד שפיץ, שגם משחק בהצגה בתפקיד הראשי. הוא ייסד את התיאטרון לאחר שעלה לארץ, בשנת 1981, כיוון שרצה ליצור תיאטרון קהילתי בדרום. המשתתפים בתיאטרון הם לא שחקנים במשרה מלאה – יש להם עבודות קבועות, אבל האהבה שלהם היא משחק. בנוסף, בגלל שרוב המשתתפים בקבוצה הם עולים ודוברי אנגלית, מחזות הזמר של הקבוצה הם בשפה האנגלית.

איך זה לשחק בשפה האנגלית כבר בגיל 11?

אליה: אני יודעת אנגלית בזכות המשפחה של סבא. סבא עלה לארץ אז המשפחה של סבא מדברים אנגלית, ומשם שיפרתי את האנגלית שלי".

שואבה: "אני דוברת אנגלית, אז זה לא ממש משהו גדול. ההורים שלי אמריקאים".

איך אתן התמודדתן עם מגפת הקורונה?

אליה: "יש לי חברות מהכיתה שגרות בקיבוץ וגם היה זומים אז זה לא שלא ראיתי פרצופים אבל זה כן היה קצת לא נוח ללמוד ככה. זה היה מאוד מציק".

שואבה: "אני בכל מקרה לומדת בחינוך ביתי, אבל אני לא כמו אדיסון הדמות שלי, אני לא כל כך... הקורונה לא פגעה בי כל כך הרבה כמו שהיא פגעה בה."

זהו מחזמר מוזיקלי הומוריסטי על מגפה קשה, שגבתה מיליוני חיים ברחבי העולם. לא פחדתן להשתתף במחזה שגם צוחק על הקורונה?

שואבה: "לא, כי... אני לא יודעת איך להסביר את זה. זה מחזמר וזה סאטירי, וזה צוחק על הקורונה כי זה אמור לשפר לנו את מצב הרוח. אני חושבת שאחד מהמסרים זה שאפילו שהקורונה היא באמת דבר גדול והיא פגעה בהרבה מאיתנו, שזה לא צריך להיות משהו שיהפוך את החיים שלנו ושיהרוס לנו את החיים, ושאפשר עדיין להמשיך הלאה למרות המגפה".

שואבה, את שיחקת במחזמר "צלילי המוזיקה", שקיבל ביקורות מדהימות אבל הופסק בגלל הקורונה, ולאחר מכן בגלל מבצע שומר החומות. חששת שאולי חס וחלילה גם הפעם משהו יקרה ולא תזכי לעלות על הבמה?

שואבה: "קצת בהתחלה, אבל לפני קצת זמן אני נרגעתי. אני לא ממש חששתי מפני זה. כי זה כל כך קרוב אני לא חושבת שהם יעצרו את זה עכשיו והקורונה באמת משתפרת".

איך זה לחיות בעוטף עזה?

אליה: "זו שגרת חיים שאני די רגילה אליה. זה כמו כל מקום אחר מבחינתי. בשומר החומות למשל נסענו לכל מיני מקומות בארץ ומלא אנשים קיבלו אותנו. היינו אצל דודים שלנו והיינו בכפר ציון, היינו בכינרת, היינו בכל מיני מקומות. תמיד יש את החשש הזה שמשהו יקרה, אבל לאט לאט הוא עובר. מתרגלים לשגרת החיים הזאת".

אתן מרגישות שיש הבדל בין בני נוער מהפריפריה לבני נוער מהמרכז, מתל אביב?

אליה: "אני קיבוצניקית אז לדעתי יש הבדל בין אלה בתל אביב למשל לבין אנחנו. אני כל היום מסתובבת בקיבוץ, משחקת עם חברות. לדעתי כן יש הבדל. גם אנחנו לא מכירים את החוויה שלהם שהם גרים במרכז והם לא מכירים את החוויה שלנו בתור אלה שגרים בדרום".

שואבה: "אני לא יודעת. כאילו, אני לא גרה בקיבוץ ואני חושבת שבכל מקרה זה שונה לגור בקיבוץ, איפה שאליה גרה, או בבאר שבע, איפה שאני גרה".

אז לסיום, כשתהיו גדולות, אתן מתכננות להמשיך במשחק, להיות שחקניות?

אליה: "כן. אני רוצה. זה ממש מעניין ומאוד חווייתי".

שואבה: "אני לא רוצה שזו תהיה העבודה שלי או שזה יהיה משהו ממש רציני אבל אני כן רוצה להמשיך לשחק, אולי עם LOGON או משהו אחר."