הייתה שנה עמוסה ומאתגרת, ולמרות זאת הדבר שנחקק לי הכי עמוק בזכרון מאותה שנה הוא המפגשים השבועיים עם ניצולי השואה ובני הדור השני במסגרת פרויקט ״תאטרון עדות״. כבר במשך עשרים שנה, עזרא ועירית דגן, מייסדי הפרויקט, מפגישים קבוצות של בני נוער עם ניצולי שואה. יחד מעבירים אותם תהליך טיפולי בשיטת דרמה תרפיה. בסופו של התהליך מעלים בני הנוער הצגה שמעבירה לקהל את סיפורם של כל אחד מהניצולים ומנציחים את הזכרון.

עוד תכני יום השואה בפרוגי:

• עדותה של שושנה: זיכרון בסלון לייב בהנחיית שחר טבוך
• קצת אחרת: המסע האלטרנטיבי לפולין
• כוכבות הנוער מעלות זיכרון בפרויקט מיוחד לשואה

עירית ועזרא מובילים את הפרויקט בתשוקה עוצמתית ובעבודה קשה ועושים, הכל על מנת לייצר למבוגרים ולבני הנוער סביבה בטוחה שתעניק לכל אחד מהם תחושת מוגנות. בתור בת נוער לשמוע את הסיפורים המורכבים שקראתי תמיד רק בספרי ההיסטוריה, הפעם ממקור ראשון, העניק לי תחושה של משמעות ושליחות. נוצר בין הדורות קשר יוצא דופן, למרות ההבדלים הרבים חווינו חיבור עמוק, כנה, ואמיתי. גם עכשיו, שנתיים אחרי, הסיפורים ששמעתי והאנשים העוצמתיים שהכרתי לא יוצאים לי מהראש. לקראת יום הזכרון לשואה והגבורה דיברתי עם עזרא דגן שסיפר לי על הפרויקט קצת יותר לעומק.

ספר לי על אותו הרגע, לפני עשרים שנה, כשהחלטתם להקים את הפרויקט. מה הוביל אתכם לזה?

"לפעמים יש מקריות מוזרה, ודברים קורים לא בכוונה אלא במקרה. עבדנו בתיאטרון עירוני, ביימנו להקת חובבים בחולון ואחת המשתתפות בקבוצה אמרה - "אני מנהלת מועדון של ניצולי שואה. בואו תעשו שם פעילות תאטרונית". אז קרה הדבר המופלא שהדור השני הביאו את ההורים שלהם בצורה ספונטנית ואלו הביאו את הילדים שלהם. פתאום פגשנו שלושה דורות, פגשנו סבא וסבתא ניצולי שואה, ופגשנו את הדור השני. הדור השני טעון מאוד, יש לו גם בעיה שלא טופלה כמו שצריך, אלה בנים ובנות שעל כתפיהם ילדות ונערות בצל הורים עם לא מעט בעיות חברתיות, ועוד גידול ילדים במדינה צעירה בדרך שהייתה רק בהקמה. לא אלה ולא אלה טופלו. וזה היה ביולוגי לחלוטין, הומוגני, ממש משפחות. פתאום אמרנו שאנחנו לא רוצים לעשות משהו אחר, אנחנו רוצים לעסוק בנושא השואה בקבוצה כזאת. הבנו את כוחו של החיבור הזה של שלושה דורות שיכולים לתמוך, שיכולים ליצור משהו שונה, שהצעירים הם מאוד סקרנים ורוצים לשמוע. הפרויקט הראשון היה ב-1999".

איך בחרתם את השם לפרויקט?

"תיאטרון עדות זה הרכב של שתי מילים שלא התחברו אף פעם. אני זה שהרכבתי את שתי המילים תיאטרון עדות וחיברתי ביניהם. תיאטרון זה שלושה דברים: הוא אומנות חווייתית של קונבנציה מוסכמה, במה שהיא קופסא שמספרת סיפורים, וקהל יושב. תיאטרון הוא גם משהו חווייתי. ותיאטרון יכול להיות כלי טיפולי בתהליך כמו שאנחנו יוצרים, כלומר דרמה תרפיה. אלו הכלים שאנחנו משתמשים בהם כדי לטפל, כדי לגעת וכדי להעביר סיפור".

איך אפשר להעביר ולהמחיש נושא כבד שכזה דרך התיאטרון?

"עם במה, תפאורה וציוד מאוד מינימלי, עם סוג של רמיזה של תלבושות, אביזרים ומוזיקה.  משהו שהוא מסוגנן, רחוק, לא קרוב למציאות כמו שקולנוע יראה, אלא תיאטרון שהוא מזכיר גם לקהל וגם ליוצרים שזה רק תיאטרון. הדרך הזאת היא דרך נכונה להתמודד ולגעת בנושא כי הוא מאוד מסובך וקשה. קולנוע ותיאטרון מתמודדים אין סוף עם הכוח והנוראיות של השואה. קשה לתרגם אותה למילים, היא מזעזעת, אבל אנחנו עושים את זה אפשרי גם עבור מי שנוגע בזה, גם לניצולי השואה וגם לקהל שמגיע".

לך יש קשר אישי לשואה?

"אני דור שני במעגל רחוק, שהוא דודים ובני דודים ולא הורים. כילד אני זוכר העצב כשההורים שלי דיברו על זה ואני זוכר את הכאב על משפחה שלמה. שתי אחיות של אבא שלי בפריז שנישאו שם ליהודים. עם תחילת המלחמה האבות נלקחו, משפחה אחת של אמא עם חמישה ילדים הוסתרו על ידי שכנים צרפתיים כל שנות המלחמה הכיבוש הגרמני בפריז ובכך ניצלו, ומשפחה אחרת של שבעה נפשות הובלה כולה לאושוויץ ונרצחה שם".

ומה לגבי עירית?

"אמא של עירית הייתה בת 17 באושוויץ בירקנאו. היא איבדה את אמא שלה ביום הראשון. היא איבדה את אבא שלה בברגן בלזן, שם הוא מת מרעב ואחיה נעלם. לא ידעו מה עלה בגורלו. אמא של עירית חיפשה אותו אחר כך שנים. היא הייתה גם עובדת סוכנות ויכלה להגיע לכל מיני מקורות מידע. כל הזמן חשבו שהוא נעלם מאחורי מסך הברזל (כלומר נלקח לרוסיה - י.ג) מכיוון שהוא היה נער מוכשר מאוד, גם ניגן בכינור והיה גם מתמטיקאי. אבא של עירית היה בנוער הציוני והיה חבר במחתרת הבריחה היהודית, שם הבריחו נערים בגילאי 18 בתוכנית שנקראה ׳הטיול׳, הרבה יהודים חייבים לו את חייהם״.

"לעירית היה קשה מאוד בתור דור שני. אני זוכר שהיא לא רצתה בכלל לעשות משהו בנושא. היא לא רצתה להתקרב לכל מה שקשור לשואה, אבל העמדתי לה אתגר מסקרן מאוד, מאוד מעניין מבחינת העיסוק שלה כמטפלת, והיא נשאבה לזה בצורה מאוד מאוד עמוקה. היא עושה הכול. היא כותבת, עורכת ומביימת את המחזה".

מה לדעתכם התפקיד של הנוער כיום מבחינת הזיכרון של השואה?

"אנחנו פוגשים נוער צעיר בשכבת ח'. זה גיל שבו הם סקרנים, ובשבילם לפגוש ניצולי שואה זה מאוד מרגש. בני הנוער האלה הם אולי האחרונים שפוגשים ניצולי שואה, כי גילם של הניצולים כבר מאוד מבוגר. בשבילינו בני הנוער הם המתנה הכי גדולה כי הם נושאי לפיד הזכרון. ההתחברות שלהם היא כמובן התחברות רגשית קודם כל. למרות שנזרקים כל הזמן לאוויר תאריכים, מקומות ומושגים, אבל ההתחברות כאן היא לסיפור האישי של השורד שמספר. תמיד אנחנו אומרים אם אחר כך תרצו ללמוד ולפתוח אנציקלופדיות וויקיפדיה וכו' אז הדרך מפה היא באמת לימודית - אבל התחברתם קודם כל בצורה רגשית לנושא ולסיפור וזה המעניין".

לסיום, יש פרויקטים ששמעת שילדים נשארו בקשר עם המבוגרים אחר כך?

"בוודאי. היה לנו את זה בכמה מקומות. היו פרויקטים שהילדים הצעירים הגיעו לכיתה י״א ולמדו את נושא השואה אז הם נפגשו, חגגו ימי הולדת משותפים, כשהתלמידים יצאו למסע לפולין הם פגשו אותם אחרי החזרה שלהם מהמסע ופגשו אותם גם לפני הגיוס לצבא".

גילי נאות: הכותבת, יעל גלנט, נמנתה בין משתתפי הפרויקט בשנת 2020.