אם תשמעו את המילה "תיאטרון", כנראה שהתמונה הראשונה שתעלה לכם בראש היא של מוסד קצת מיושן - מחזות מהמאות הקודמות, תלבושות מוגזמות, משלב ראשוני גבוה ובלתי נסבל ואיפור בכמויות לא סבירות. גם כשהוא עדיין ממשיך לפעול לצד עולם הקולנוע והסדרות, נראה כבר שעולם התאטרון כבר ממזמן לא נמצא בהגדרה הזאת- מדי שנה עולים ברחבי העולם מחזות מקוריים ומצליחים ולצד הקלאסיקות עולים גם מחזות שלא מפחדות להציג נושאים מודרניים, לחדש ולדבר לקהל המבוגר וגם לנוער. אחד מהמיזמים שעושים זאת הוא סטודיו גשר. הסטודיו, בהובלתה של הבמאית אילאיל סמל, מביא לבמה הרפרטוארית של תיאטרון גשר את מיטב השחקנים הצעירים בגילאי נוער.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• מקיף מילאנו 3: ממשיכה להביא מסרים בגובה העיניים
• זה הכוכב שיצטרף להופעות של מארון 5?
• פרסום ראשון: דילן דרור לוהק לסדרה של גיורא חמיצר

שחקני הסטודיו משתלבים בהפקות הרפרטואר של התיאטרון, ומשחקים על הבמה הגדולה לצד שחקני הלהקה הוותיקים. הנושאים הנבחרים להפקות הסטודיו נוגעים באופן ישיר לעולמם של בני נוער וצעירים ומתבססים על מחזאות מקורית לצד קלאסיקה עולמית.
ההפקה החדשה ביותר של הסטודיו היא עיבוד מסקרן, מפתיע וראשוני מסוגו לקלאסיקה של שייקספיר 'רומיאו ויוליה', שמביאה את סיפור האוהבים הנצחי והגדול בכל הזמנים מהמאה ה16 היישר אל ימינו. אחת מהשחקניות בהפקה היא רות סנדרוביץ', שחקנית תאטרון גשר. לרגל העלייה של ההפקה לבימת התאטרון, תפסנו אותה לראיון בכורה מיוחד ומעניין- על עולם המשחק והתיאטרון, הילדות לצד אביה - השחקן אלכסנדר סנדרוביץ', ההשראה שלה ועל רעיון העיבוד החדשני של קלאסיקה מוכרת ואהובה.

איך נכנסת לעולם המשחק?

"באיזשהו מקום לא היה לי איך לברוח מעולם המשחק. עוד לפני שנולדתי, אבא שלי השתתף בהצגה 'העבד' של יבגני אריה. בדיוק באותו ערב אני החלטתי שאני רוצה לצאת מהבטן של אימא והיה סיבוך ממש גדול, היה צריך להחליף אותו בדקה התשעים. אז עוד לפני שנולדתי, כבר היה איזשהו קשר לעולם הזה. חוץ מזה אני כל הזמן התעקשתי ללכת לחזרות ולראות, אף אחד לא הבין למה אבל זה פשוט עניין אותי. גם אני לא הבנתי למה אבל יצא שלמדתי מזה המון, פשוט תמיד רציתי להיות כמו אבא. יצא שעד גיל עשר ממש התחברתי לעולם הזה, בעיקר לעולם התאטרון ופחות לעולם המשחק. תאטרון באופן כללי זה אהבה מאוד גדולה בחיים שלי! יש גם חוק שמסתובב בתאטרון גשר שמותר להשתתף בהצגות מגיל עשר, לפחות ממה שאני ידעתי אז. כתוצאה מכך, כל שנה הייתי שואלת את אבא שלי אם אני יכולה עכשיו ואם כבר אפשר. מתישהו הוא שאל אותי אם אני רוצה לשחק, בעצם להיות שחקנית. הכותרת הזאת תמיד הפחידה אותי".

איזו דמות את הכי אוהבת לשחק?

"הדמות שאני חד משמעית הכי אוהבת לשחק היא הדמות של בת-שבע מההצגה 'מי כמוני' מאת רועי חן ובבימוייה של אילאיל סמל, שגם עולה בתאטרון גשר. אני פשוט מרגישה שהיא פשוט אני, רק בעוצמות הרבה יותר גבוהות. היא בעצם ילדה עם בעיות סכיזופרניה ופוסט טראומה מתקרית שקרתה לה בעבר עם המשפחה והיא מאוד שקטה, אבל חושבת וסורקת הכל. בת-שבע היא מאוד מחושבת, היא טובה ואפילו יותר מדי טובה. היא לא פרובוקטיבית, לא מרגישה שהיא צריכה להראות חזקה או יפה... יש בה עוצמה שקטה, שאני מרגישה שאני מאוד אוהבת לשחק אותה".

איזה סוג של דמויות את אוהבת לשחק?

"וואי, האמת לא יצא לי לחשוב על זה. מצד אני מאוד אוהבת לשחק את בת-שבע, אבל מצד שני הדמות השנייה שאני הכי אוהבת היא של גבר שוטר בן חמישים עם כרס. אני חושבת שאפשר ליהנות מכל התפקידים, פשוט אני צריכה להרגיש איזושהי הזדהות עם כל דמות, אבל ברור שתמיד כיף להגזים את עצמי. אני פשוט צריכה לראות את עצמי בכל דמות ולהגזים את זה- גם אם זה לכיוון של בת-שבע שהוא עדין ויפה תואר וגם אם זה שוטר במחזה של גוגול".

יש דמויות שאת לוקחת מהן השראה?

"אני יכולה להגיד שאבא שלי הוא ההשראה שלי בעולם המשחק וגם בחיים, אני לומדת ממנו המון! אנחנו עושים ביחד אודישנים, הוא באמת מלמד אותי יסודות שאני לא חושבת שהייתי לומדת מאף אחד אחר. אני מאמינה שהוא השחקן הכי טוב בעולם ואף אחד לא יכול לשנות את דעתי. חוץ מזה, יש שחקני קולנוע בעיקר בריטיים שאני לומדת מהם, אבל בעיקר מאבא".

יצא לך לקחת משהו מהדמויות שגילמת?

"מכל דמות לומדים משהו, גם אם זה הדבר הכי קטן. ב'רומיאו ויוליה' קיבלתי פעם ראשונה תפקיד שהוא קטן מאוד, בהתחלה זה היה מערער כי הרגשתי שאולי אני לא מספיק טובה והתחלתי ממש להתערער בכל מה שקשור למקצוע. עכשיו שכבר עלינו עם ההצגה, אני מבינה שבסופו של דבר הכל טוב. לא כל הזמן מקבלים תפקיד גדול ואין כזה דבר תפקיד גדול, אני צריכה לדעת לשחק טוב כל תפקיד. גם אם מדובר בתפקיד קטן, אני צריכה לדעת איך אני עושה אותו מעולה, שהוא יהיה זכיר. בנוסף, צריך לקחת דברים יותר בקלות- לדעת ולהבין שיהיו עוד הצגות, לא לתת לעצמי להתערער כל כך בקלות... ואני חושבת שעשיתי את זה".

על הילדות עם אבא שחקן שיתפה אותנו, "אני לוקחת את זה למקום חיובי, כי אני ראיתי את עולם המשחק כמו שהוא ולא כמו שהרוב חושבים- שזה עולם זוהר, עולם מאוד נותן שאתה רק נכנס לשם וכבר מקבל מה שאתה רוצה, מלא באהבת חינם ודברים כאלה. אני ראיתי בעיקר את הקשיים, אם זה במשך חודש אחד להעדיף לא לבקש צעצוע, כי אני יודעת שהיו פחות הצגות בתאטרון. פשוט לדעת להסתפק במועט, להרגיש לא נעים עם לבקש מאבא או מאימא ללכת ללונה פארק כי זה יקר... בעיקר למדתי שיש בעולם הזה המון שיפוט עצמי, צריך להיות אדם מאוד חזק ואדם שמאוד מעריך את עצמו ויודע מה הוא שווה כדי להיות חלק מהמקצוע. זה משהו שאני עדיין לומדת, כי אני בסך הכל בת שמונה עשרה וזה עדיין קשה לדעת להעריך את עצמי.

במשך המון זמן, אם זה ביסודי ואם זה בכללי בגיל יותר צעיר, חוץ מהמשפחה שלי לא קיבלתי תמיכה מהחברות בכל הקשור לכניסה לעולם הזה. כי מבחינת הילדים, אם אני רוצה לשחק או להיות שחקנית זה שווה ל'אני רוצה להיות מפורסמת' וזה כל כך לא זה! יש כל כך הרבה מעבר לזה ואנשים לא רואים כמה המקצוע הזה הוא מעבר ללהיות מפורסם. זה כל כך מעניין ללמוד על טבע אנושי, ללמוד משחק זה כמו ללמוד פסיכולוגיה, להכיר בצורה יותר טובה את הטבע האנושי. זה משהו שאני מאוד אוהבת במקצוע הזה".

יצא לכם לעבוד ביחד בתיאטרון?

"האמת כמעט ולא יצא, שזה ממש מבאס. אני כל הזמן מציקה לבימאית אילאיל סמל 'אולי ברומיאו ויוליה הוא ישחק?' ו'אולי סוף סוף אני והוא נשחק יחד?' כי זה החלום שלי לשחק איתו, אבל זה לא קרה בינתיים. מה שכן, אני הופעתי איתו פעם אחת בגאלה בתאטרון גשר בנושא של הדור הצעיר אל מול הדור הבוגר יותר והישן כביכול. שם שרנו יחד את 'Anything you can do, I can do better' וזה היה אחד הרגעים הכי כיפים בחיים שלי. אבא שלי נראה כאילו הוא לא רוצה לעבוד איתי, נראה כאילו הוא אפילו קצת מפחד ממה יכול לקרות כי זה יכול להיות או מזעזע או מדהים. אני לא יודעת מה יקרה כשאהיה בחדר עבודה איתו, הוא לא יכול להיות אבא שלי כל הזמן והוא יצטרך להיות קולגה. זה משהו אחר ולגמרי הרבה יותר מורכב, אני מניחה, אבל אני מוכנה להסתכן".

בנוסף למשחק, התחלת לרקוד בגיל מאוד צעיר. את עדיין עוסקת בזה?

"לצערי כבר לא, התחלתי ללמוד ברמת גן ריקודים סלוניים מגיל חמש וסיימתי בגיל חמש עשרה, בגלל שעברתי לתיכון תלמה ילין. בכל זאת, זה היה חלק גדול בחיים שלי- הלכתי להרבה תחרויות גדולות, הייתה אחת בינלאומית שהתקיימה בארץ בה זכיתי במקום השני וגם השתתפתי באליפות העולם ב-2014, בה זכיתי במקום השני".

יצא לך לשלב בין משחק וריקוד?

"יצא לי לשלב כי התחלתי לשחק בכיתה ו' ועזבתי את הריקודים הסלוניים בכיתה ח'. אי אפשר היה להשקיע את אותה כמות האנרגיה בשני המקומות, אז החלטתי להתרכז בתאטרון. באותה תקופה עלתה ההצגה הראשונה שלי 'רוח התאטרון' שעלתה בתאטרון גשר. סוף סוף השתתפתי בהצגה אמיתית, כמו שרציתי וחלמתי! אז טיפה הנחתי את הריקודים הסלוניים בצד ופחות הלכתי לתחרויות, אבל כן הלכתי לאימונים והתקדמתי. למדתי על עצמי שאני צריכה לדעת איך לבנות לעצמי את לוחות הזמנים, כי יש זמן להכל. אין משהו שאני לא יכולה לעשות, אפשר לעשות הכל! ההבנה הזאת עוזרת לי ממש בחיים שלי."

כרגע אפשר לראות שאת משחקת רק בתאטרון, את מתכננת להישאר בעולם הזה של המשחק או גם להתרחב למשחק בסרטים וסדרות?

"בגלל שכרגע אני לא מחויבת לפרנס משפחה, אז אני פחות מתרכזת בלהצליח או לנסות להשתלב בקולנוע או בסדרות טלוויזיה. אני כן עושה אודישנים מדי פעם, אבל זה לא משהו שמאוד נוכח בחיים שלי. אני באמת מעדיפה לשחק בתאטרון, גם נאמר לי על המשחק שלי שהוא יותר תאטרוני, מה שנקרא אני משחקת תמיד לבן אדם שיושב בשורה האחרונה. אבל ברור שיום אחד אני ארצה לשחק בקולנוע ובטלוויזיה, כי זה עולם מדהים ומעניין לא פחות מתאטרון, אבל כרגע אני פחות מעדיפה להתמקד בו".

ההצגה החדשה שעולה לתאטרון גשר בכיכובה של רות היא עיבוד ראשוני מסוגו לקלאסיקה "רומיאו ויוליה", בה היא מגלמת את בנווליו. כך היא מספרת על הרגע בו התקבלה לתפקיד.

"בנווליו זה שם מאוד גדול. אם אני אלך בתאטרון ואני אגיד שאני משחקת את הדמות הזאת, התגובה הראשונית תהיה 'וואו, איזה יופי!' אבל בעיבוד הוא הרבה יותר קטן ממה שהוא במחזה האחרון. בהתחלה אני ממש נלחצתי, לא ידעתי איך אני אתמודד עם תפקיד שהוא יותר קטן. התגברתי על זה כשנזכרתי בתפקיד שעשיתי ב'מי כמוני', שהוא כמעט בלי טקסט. במחזה אני אומרת מילים פה ושם, לא משהו גרנדיוזי, אבל מדי פעם גם כתוב בסוגריים שאני שואגת כי בת-שבע רוצה להיות אריה. אז נזכרתי בזה ואמרתי לעצמי כמו שאמרתי מקודם, שאני יכולה לעשות כל דבר. לא משנה מה הגודל של התפקיד וכמה שורות, אני בסך הכל עומדת הרבה על הבמה".

את מוצאת דמיון מסוים בינך לבין הדמות של בנווליו?

"האמת שלא, עשיתי את בנווליו כמישהי מאוד 'טום בוי' שעומדת על שלה ומדברת ולא אכפת לה מה חושבים עליה, שזה ההפך הגמור ממני. זה כיף לשחק את זה וכיף להרגיש אחרת, כי בסופו של דבר אם נהנים מהצגה או ממשחק, באיזשהו מקום מרגישים וטועמים מהחיים של הדמות. זאת אחת מהסיבות למה אני כל כך אוהבת תאטרון ומשחק- להיות מישהו אחר ולהראות לעצמי שאני יכולה עוד".

לרות יצא לשחק דמויות שהן נורא מורכבות כשמסתכלים עליהן ועל הרקע שלהן - אם זה דמות מקלאסיקה של שייקספיר ואם זה דמות של נערה סכיזופרנית ב"מי כמוני", שאלנו אותה איך מתמודדים עם הפער בין הדמויות לבין הדמות שלה, מי שהיא, במציאות.

"אני ממש חשבתי על מה שאת אמרת עכשיו מתי שעבדנו על 'מי כמוני', כי עד אז עשיתי דמויות שהן מאוד קרובות אליי ופשוטות- פשוט דמויות של ילדות, אם זה ב'רוח התאטרון' ואם זה ב'גוליבר' ופתאום לקבל את האתגר הזה, שסמכו עליי לייצג חלק מאוכלוסייה מסוימת, זה משהו שבא עם המון אחריות וזה מאוד מפחיד. היה לי מאוד חשוב לא לעשות את הדמות הזאת באופן סטראוטיפי- לא קודם כל ללכת על מה הבעיות הרפואיות של בת-שבע, איך לשחק את זה ומה לעשות עם הגוף. קודם כל חשבתי לעצמי מה היא אוהבת, מה מצחיק אותה, אילו דברים מעצבנים אותה, מה היא עושה שהיא קמה בבוקר... חשבתי בהתחלה על דברים שמהווים בסיס לדמות וכסיומת, כטאץ' אחרון, הכנסתי את הבעיה הרפואית.

אני חושבת שזה ייצור מצב שאני שופטת את הדמות אם אני אתרכז בבעיה הרפואית, כי זה לא מה שמגדיר בן אדם. לי יש הפרעות קשב וריכוז, אבל זה לא מה שאני- אני לא הפרעת קשב וריכוז, אני אדם שמתמודד עם ההפרעה הזאת. במקרה כזה אני קודם כל צריכה לבדוק מי הבן אדם ומה ההפרעה, כמובן שחקרתי על סכיזופרניה ופוסט טראומה ואחרי זה חשבתי לעצמי על ההתמודדות שלה. זה קרה אחרי שהכרתי אותה ואת המחלה ואחרי שכבר הבנתי את המאפיינים של שני הצדדים, כי זה מאוד מורכב."

היו חששות מאיך הקהל יגיב לעיבוד של קלאסיקה כל כך מוכרת והאם הוא יצליח לקבל את זה?

"כבר מההתחלה סמכתי על אילאיל, על רועי ועל כל הצוות המופלא שמעורב בהצגה הזאת. הייתי בטוחה מההתחלה שהקהל יאהב את ההצגה הזאת, היה באמת אפשר להרגיש כבר מהתחלה שיש פה משהו חדש ומרענן. למרות שלצוות כן היו הרבה חששות, אבל אני באמת סמכתי עליהם".

בדומה להרבה בעיבוד נעשו הרבה שינויים מהקלאסיקה שכולנו מכירים- אם זה שינוי המגדר של הדמות שאת משחקת ואם זה שינוי הרקע של הדמויות. מה דעתך על עיבודים ליצירות מקור וחידושים מהסוג הזה?

"אני חושבת שלמרות שיש דברים שהם באמת נצחיים, העולם משתנה- אנשים משתנים, תקופה עוברת וחולפת ואיתם משתנה גם התרבות. אם אנחנו רוצים ורוצות איכשהו לאפשר לקהל להתחבר להצגה, כשמדובר בקהל יותר צעיר שפחות מבין ויכול להכיל כמויות גדולות של טקסט או משלב לשוני מסוים אין בעיה לחדש, פשוט צריך לדעת איך להשאיר בכל זאת את הגרעין של המחזה בשלמותו. אפשר לשנות את זה לפי העמדה שרוצים להראות, לפי מה שהמעבד רוצה להעביר או לחדש... בסופו של דבר, צריך שתהיה לזה סיבה. אני יכולה להגיד שלי לא הייתה הרבה בעיה עם המשלב של שייקספיר, בדרך כלל הדמויות במחזות שלו נחשבות ליותר חולמניות או נמצאות במעמד יותר גבוה מדברות במשלב ראשוני מאוד גבוה, עם אוצר מילים מאוד מפואר. לעומת זאת, הדמויות שהן כמו בנווליו, ילדת רחוב שגרה בפח, מקבלות בהתאם לכך טקסט יותר פשוט. אז אני נהניתי ממשלב לשוני טיפה יותר נמוך".

אפשר לראות שגם יותר מ-400 שנה אחרי שהמחזה נכתב לראשונה, הוא עדיין מגולם בתיאטראות ונלמד בבתי ספר. באילו היבטים את יכולה להגיד ש"רומיאו ויוליה" רלוונטי לימינו?

"אני חושבת ש'רומיאו ויוליה' זה סיפור שהוא מאוד לנוער, הוא על אהבה צעירה. זה סיפור על שני נערים בסופו של דבר, לא משנה באיזה משלב לשוני הם מדברים- הם עדיין מדברים על אהבה נכזבת. כמו שאומרים היום 'קראשים', אז פעם אמרו בשפה אחרת, אבל זה עדיין אותו יצר שהוא יהיה תמיד לנוער. בהצגה שלנו בני נוער משחקים את התפקידים האלה, שזה בדרך כלל לא קורה- נטע רוט מגלמת את יוליה ונעם פרנק מגלמת את רומיאו, אלה הן בעצם הדמויות הראשיות שמניעות את כל העלילה. זה מעורר הזדהות באופן שאנשים לא חשבו עליו שהם לקחו שחקנים מבוגרים, כי אז זה מרגיש נורא מרוחק. הרי אף אחד לא מאמין שאנשים בני שלושים פלוס הם יוליה בת הארבע עשרה, למשל. בזכות הסיפור עצמו, בזכות היצר הגולמי הזה של אהבה וגם יצרים של מין בגיל ההתבגרות, יהיה לנוער מאוד קל להתחבר לזה".

את יכולה לראות את עצמך ממשיכה בעתיד בתחום המשחק?

"זאת שאלה ממש מדויקת, כי זה משהו שאני חושבת על זה הרבה בזמן האחרון. אם היית שואלת אותי את השאלה הזאת בשנה שעברה, לא הייתה שאלה בכלל- אני שחקנית וזה הכל. בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני יכולה ליהנות יותר מדברים אחרים ועדיין להמשיך ולעסוק בכל מה שקשור בבני אדם וחקר בני אדם, זה למה חשבתי ללכת יותר לכיוון של פסיכולוגיה וסוציולוגיה. אבל עולם התאטרון הוא מאוד אינטנסיבי ברמה הנפשית, כמו שאמרתי על כך מההיבט של השפיטה העצמית והציפיות שיש ממך. את תמיד מרגישה שיש ציפיות, כל הזמן את משווה את עצמך לאחרים ואת מרגישה שאת לא עושה עבודה מספיק טובה. בגלל שאת לחוצה מזה, העבודה בסופו של דבר יוצאת פחות טוב כי את חושבת על זה יותר מדי, אז אני מתחלה לחשוב שזה אולי לא בשבילי- אבל זה בסדר.

פעם אחת סיפרתי פעם לאבא שלי שאני חושבת שאולי לא אעסוק בזה, אני מאוד אוהבת תאטרון אבל אני לא צריכה להכריח את עצמי לעסוק בזה בעתיד כי כבר נכנסתי לתחום. הוא היה בשוק הוא לא חשב שאגיד את זה ואז הוא אמר לי 'זה יהיה ממש חבל, עולם התאטרון יפסיד אם לא תהיי חלק ממנו', זה אחד הדברים הכי מרגשים ששמעתי ממנו. זה חיזק אותי מאוד, כל פעם שאני חושבת אם אני מספיק טובה או לא, אני נזכרת במה שהוא אמר לי. אני לא יכולה לבקש יותר טוב מזה מבחינת תמיכה מההורים, אבל אני פשוט נותנת לעצמי כרגע להרגיש עם הזמן לאן אני הולכת. כרגע אני בוודאות בתאטרון צהל- כבר נבחנתי ואני בפנים, אז אני בכל מקרה ממשיכה לעשות תאטרון בשנתיים הקרובות עם חברים ויהיה כיף. לגבי לקחת את זה כמקצוע לחיים? לא בטוח. האם אני אוהב תאטרון לנצח? מאה אחוז, מאתיים אחוז. אבל אולי זה לא בשבילי, אולי אני טובה בזה אבל זה לא עושה לי טוב לנפש. אז אני נותנת לעצמי כרגע לנשום ולראות מה יהיה".