בתחילת חודש יוני סדרת הנוער "השמיניה" שיצר גיורא חמיצר, חגגה 18 שנה מאז שידור פרקה הראשון. למרות פרק הזמן העצום שעבר, דווקא עכשיו, הסדרה מעוררת סערה ברשתות בסדר גודל שלא נראה כבר זמן רב. זאת בעקבות מהלך יחצ"ני של יוצר הסדרה, בשיתוף הקאסט המקורי וקאסט של יוצרי תוכן ברשת. בין השחקנים שהשתתפו במהלך, דני לשמן, או כפי שאתם כנראה מכירים אותו "דורי" מהשמיניה.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• עדי אלון: "התאהבתי במשחק, אבל אחרי הרבה שנים חזר לי הרצון לשיר"
• מוכנים לקולנוע: אילו סרטים מחכים לכם בקיץ?
• מבלים בחופש: האטרקציות הכי מגניבות לקיץ הקרוב!

מאז הסדרה לשמן עסוק ועובד בלי הפסקה. הוא הספיק לשחק בתאטרון, בסרטים, מדובב סדרות וסרטים רבים ואף להשלים לימודי משחק ב"יורם לוינשטיין". בין היתר, בתחילת אוגוסט ישתתף לשמן בפסטיבל הפרינג' בבאר שבע, שזכה בציון לשבח מטעם איגוד הפסטיבלים של האיחוד האירופי ונחשב לאחד מאירועי הפרינג' המרכזיים והמובילים בישראל. הפקות עצמאיות ייחודיות לפסטיבל, הפקות תיאטרון בבכורה, מופעים בינלאומיים, הופעות חיות, רפרטואר משובח של קלאסיקות לילדים, תיאטרון חוצות ססגוני ומייצגים אומנותיים הם רק חלק ממה שיקרה במהלך הפסטיבל.

רגע לפני שכל זה קורה דיברנו עם דני לשמן, כדי להבין מה עמד מאחורי המהלך היחצ"ני, בעיקר מהצד של הקאסט המקורי,  על גלי הערצה שהיו אז וקיימים גם היום ועל קריירת המשחק שלו שלרגע לא נפסקה.

האם עדיין מזהים אותך כדורי מ'השמיניה'?

"בוודאי. זה קרה רק היום. ישבתי בבית קפה וניגשו אלי וזיהו".

יש בזה משהו מכעיס, שאולי מבטל ומקטין פרויקטים אחרים שעשית?

"ממש לא. אני מאוד אוהב את 'דורי' ואת התקופה הזאת. למה לא? אנשים מזהים אותי ותמיד הם ניגשים עם המון חיבה. וזה לא גורע מאף תפקיד אחר שעשיתי".

איך אתה מסביר את הטירוף שיש על הסדרה בתקופה האחרונה?

"היה איזשהו מהלך מכוון שיצר איזשהו באז ואני חושב שהקהל רק חיכה לאיזה הזדמנות להיזכר והתגעגע ולכן זה קרה"

איך הגבת לראשונה שפנו אליך עם הרעיון הזה?

"קודם כל זה די הגניב אותי המחשבה שאני נחשב 'השחקן הקלאסי' שעשה את הדרך הארוכה בעוד שהם כביכול מגיעים מעולם של סושיאל מדיה. דווקא בגלל שאני מרגיש שכמו שלהם יש מה להרוויח מלהיות מזוהים עם משהו כמו 'השמיניה', גם לי יש מה להרוויח מלהכיר את העולם של הטיקטוק, של רשתות חברתיות ושל סגנון חדש של תקשורת. זה מגניב ואני חושב שזה פרויקט שבזכותו אפשר היה לראות הרבה את השינויים של הזמן. צריך לפעמים לעצור ולהסתכל כי מכל דבר יש משהו טוב".

הפרויקט הסעיר מאות אלפי משתמשים ברשתות החברתיות, ילדים, נוער ומעריצים של הסדרה שכבר בשנות העשרים ושלושים בחייהם. אחת הפרובוקציות, שגרמו לכעס הייתה ההחלפה לכאורה של קאסט השחקנים המקורי, בקאסט של כוכבי רשת שלא באים מתחום המשחק ולא למדו אותו. הפרובוקציה הציתה סוגיה רגישה, שלפיה כוכבי הרשת תופסים את מקומם של השחקנים המקצועיים.

"אני ממש לא חלק ממי שמרגישים שמישהו על חשבון מישהו. ברוך השם, בעולם שלנו יש שפע ולכל אדם שרוצה לבטא את עצמו באיזה מדיה שהוא לא רוצה לעשות את זה, היום יש לו יותר חופש לשעות את זה מאי פעם ואיך שייקספיר אומר? כל העולם במה. כל בני האדם שחקנים. הסיפור הכי קטן יכול להיות משמעותי בשביל מישהו כמו סיפור הכי גדול וכל אחד שיעשה את מה שהוא טוב בו ומה שהוא אוהב. זה הכל״.

בתור אחד שעשה גם הרבה תאטרון וגם טלוויזיה, ממה אתה יותר נהנה?

"אויש זה כמו לבחור בין אבא לאמא. אי אפשר. בתיאטרון החוויה של לעשות הצגה בתפקיד שאתה אוהב זה העונג הכי גדול וכל פעם מחדש לחוות ולהרגיש את הקהל, את האולם, איך אתה כל פעם מספר את אותו סיפור אבל לאנשים שונים ובכלל העבודה עם קאסט, עם שחקנים אחרים, כל העולם של אנשי התיאטרון מבחינה חברתית הוא קסום. בשבילי לפחות, אולי היה לי מזל אבל כל הקאסטים שהייתי חלק מהם היה פשוט קסם, חיבור, קבוצה של אנשים שעושים משהו ביחד. בעיקר בתיאטרון בישראל שהוא תיאטרון נודד, שאתה נוסע מלא. איפה לא הופעתי? בכל אולם במדינה הזאת אני מכיר. אני מחריג קצת את 'השמיניה' כי היינו מאוד מחוברים אחד לשני ברמה החברתית הרבה מעבר לצילומים. אבל בעיקרון בטלוויזיה זה יותר תקופה כזאת וזה נגמר וזהו. אבל אין כמו להיות על הסט. אני גם אוהב אולפנים במיוחד".

מה שונה העבודה באולפן?

"אתה מרגיש את היצירה. אתה מרגיש את היכולת לייצר משהו בצורה כל כך יעילה ואומנותית באותו זמן".

התחלת תואר בקולנוע והפסקת אותו. מה הוביל להחלטה הזאת?

"אני בסופו של דבר השלמתי אותו. אני לא נכנעתי לעצמי. אני התחלתי את העבודה בשמינייה בשנה ב' בלימודי קולנוע בתל אביב וכמובן נסחפתי אחרי הפרויקט ולא באמת יכולתי להשלים אז את הלימודים. אחרי זה כשסיימתי את הצילומים התחלתי ללמוד משחק ביורם לוינשטיין שלוש שנים ואז לעבוד ב'הבימה'. אז התואר הזה כמעט כמעט נזנח אבל אני הספקתי לחזור ולסיים אותו. היום אני כבר בלימודים של תואר שני של טיפול באמצעות פסיכודרמה, שזה שילוב של גם האהבה שתמיד הייתה לי לעולם הנפש והפסיכולוגיה וגם שימוש בכלים של תיאטרון במובן מסוים בטיפול, טיפול קבוצתי בעיקר".

העיסוק בדרמה, זה משהו שעזר לך במובן הנפשי במהלך החיים?

"אני חושב שזה עזר לי מאוד בעיקר מבחינה חברתית. בתור תיכוניסט, החבר'ה של התיאטרון היו החבר'ה שלי. האהבה לתיאטרון זה משהו שעזר לי מאוד להתקרב, להרגיש שאני משמעותי. אני מאמין גדול שאדם יכיר את עצמו על כל הצדדים של עצמו ועצם זה שאני עוסק בתחומים כמו משחק וטיפול אני חושב מאפשר לי הרבה צוהר לתוך העולם של עצמי. לפעמים אישתי אומרת לי 'למה אתה מתעמק בכל דבר? תפסיק. קח את החיים קליל'.  אבל אין מה לעשות. אני מאמין שככה זאת הדרך האמיתית והנכונה לחיות". 

בזמן השידורים של פרקי השמיניה בתקופתו, כוכבי הסדרה תיארו גל הערצה יוצא דופן. על חלקם זה השפיע באופן שלילי, וחלק תיארו ריק מסוים כשהוא נגמר, איך אתה חווית את זה?

"אני פשוט לא באמת הייתי בחוויה של הערצה. גם בגלל שהיינו שמונה היה לי תמיד פרופורציה כזה להבין שזה לא אישי. רוב האנשים לדעתי לא הולכים בעולם ומרגישים נערצים. זה לא באמת קיים. מה שאת יכולה להגיד זה שאם בן אדם חווה אולי הצלחה כלכלית או הצלחה תעסוקתית מאוד גדולה ואז זה פוסק אז זה לא שיש קושי בגלל הערצה. הקושי הוא בזה שאתה רוצה להמשיך את ההצלחה. אז אני לא התייחסתי לזה ככזאת הצלחה. אני תמיד ידעתי שיש עוד אנשים שמעורבים בדבר הזה, שאני הייתי תלוי בהרבה מאוד גופי תקשורת ומכונות יחסי ציבור כדי שההצלחה הזאת תקרה. שיש לי חלק בדבר הזה אבל רק חלק, בעיקר שאנחנו שמונה אנשים וכולם שחקנים נהדרים אחרים. אני גם כל כך שמח שכחלק מהפרויקט הזה הרבה מהחבר'ה חזרו. אתה גם מגלה שבעצם חלק מהסיבה שהדברים מצליחים באמת זה שהשחקנים הם כאלה נשמות טובות באמת".

בסוף החודש אתה תשתתף בפסטיבל הפרינג', מה עומד להיות שם בעצם?

"אני פעם ראשונה משחק בתפקיד של דוקטור. אני גם בגיל של אדם בוגר מבוגר. הרבה פעמים גילמתי ילדים בחיים ופה אני מגלם סוף סוף איש מבוגר שהוא גם רופא. אני צחקתי, אמרתי לאבא שלי שזה הכי קרוב לרופא שהוא יקבל ממני, למרות שהוא רופא של חיות כמובן. מבחינתי ד"ר דוליטל הוא דמות כל כך אייקונית בעולם הילדים וההצגה שבוימה במדטק לכבוד הדמות הזו היא כל כך מושקעת, מוקפדת, קצת לונדונית כמו שאני אוהב. גם המבוגרים כל כך נהנים. ההורים נהנים וזה מה שאני הכי שמח לשמוע תמיד. הם גם נהנים לראות שהילדים שלהם צורכים משהו טוב".

ד"ר דוליטל הוא וטרינר, איך נראה הקשר שלך עם חיות במציאות?

"אני מאוד אוהב חיות. הייתה לנו כלבה שלא מזמן הלכה מאיתנו אחרי 15 שנה, שושה הכלבה שלנו האהובה, והאמת אני אשמח להקדיש את הכתבה הזאת לשושה. היא הייתה כלבה שאימצנו מצער בעלי חיים. רצו להמית אותה ובסוף צער בעלי חיים לקחו אותה ואנחנו לקחנו אותה משם והיא הייתה מלוכלכת ומלאה בקשקשים ופרעושים ואנחנו ניקינו אותה וגילינו כלבה שאוהבת בית, אוהבת את הכרית שלה, לבנה כזאתי, טובה. זרקתי לה כדור וזה לא עניין אותה. היא תמיד רצתה לשרוץ איתנו על הספה. אבל מעניין שבהצגה דוליטל אין כלב. זה מקום בשביל הילדים לגלות חיות חדשות. יש גם פלמינגו, ויש גם כלבת ים וגם פרעוש. יש שיחה גם עם פרעוש. מסתבר שגם עם פרעוש אפשר לדבר".