בן דרורי (25) לא נולד עם כפית של זהב בפה, אבל כן עם הרבה תשוקה, הומור בלתי נגמר ויכולת לראות אור גם כשהכל נראה חשוך. כנער, הוא התמודד עם אובדן כואב, איבוד הדרך והרבה ספקות לגבי העתיד. היום, אחרי מסע מרגש של התמודדות, צמיחה והגשמה, הוא כבר עומד על הבמה כחלק מצעירי התיאטרון הלאומי "הבימה" ומשחק בהצגה "לייק הום". בראיון אישי ומיוחד, דרורי מספר על הרגע בים ששינה את חייו, על החלום שהתעקש לא לוותר עליו ועל השאיפה להמשיך להצחיק, לרגש ולכבוש עוד פסגות בלי להפסיק לרגע להיות מי שהוא באמת.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הזוגות הטלוויזיונים שהיינו נותנים להם צ'אנס נוסף
• סופ"ש בניחוח מהעבר: מפגשי האקסים בחגיגות
• מאי קורץ לא עוצרת: מהילדות בבאר שבע עד לסרטים הוליוודים

-מאיפה צץ הרצון להיות שחקן?

"אהיה קלישאתי, אבל ממש נולדתי עם הדבר הזה", מספר. "כשהייתי בגן, אמא שלי הייתה לוקחת אותי לראות הצגה, ויום אחרי הייתה מגיעה לגן, ורודה בכל הילדים לשבת ולראות אותי עושה תפקידים. אם זה עכבר שאוכל גבינה, אם זו ג'ירפה ואם זה נמר, אמרתי 'אין לכם הפסקה, אתם תסתכלו עליי עכשיו עושה הצגה!".  

-מה בעיניך התפקיד שהציג לראשונה את יכולות המשחק שלך במדויק בפני הקהל?

"אני חושב שדרך הדמות שלי כיורם כנפו ב'בת השוטר', הקומיות שלי יצאה בצורה נהדרת. אני שחקן מאוד קומי וגם בשלוש השנים שלמדתי בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין,  תמיד נהניתי מלשחק את הדמות המטורללת, המוזרה, האהבלה והמצחיקה. התפקיד שלי ב-'בת השוטר' הגיע קצת אחרי הלימודים וזה כל מה שרציתי, לשחק שוטר מהבול שרק הורס הכל, עם חוסר מודעות. במשך כל הסדרה גם אכלתי, לא היה פריים בלי פיתה או בורקס. התפקיד הזה פשוט נכתב עליי!-ילד חמוד בשם בן דרורי שאוהב לאכול!".

החברה הכי טובה שלי מהלימודים ביורם לוינשטיין, ספיר בן רובי, הכינה אותי לאודישן הראשון ואני זוכר שקיבלתי אותו ואמרתי לה: 'ספיר, זה האודישן שלי, אני חייב את זה! תראי, התפקיד הזה עליי!'. הגעתי לספיר הביתה, התחלנו לעבוד ופתאום היא אמרה לי: 'אולי תתפוס גמבה כל האודישן?', אמרתי: 'אני אפרק גמבה' ולא היו צחוקים כאלה. עשינו הכל עם מצלמה קטנה על סטנד קטן, עוד לפני שספיר התחילה להעביר סדנאות משחק מול מצלמה היא הייתה חלק בלתי נפרד מכנפו. היא הכינה אותי לכל שלב בדרך, כל הזמן התייעצתי איתה ואני חושב שלילדים ולבני נוער יש הרבה מה ללמוד ממנה". 

-העונה השלישית צולמה לפני ה-7 באוקטובר ודמותו של כנפו לא נוצרה בהשראת שוטר, אך בן מספר כי באותו היום השחור, נפל השוטר שי אל קנפו ז''ל בקרב יריות ברעים. בעקבות תפקידו של בן, בו צפתה הילה אחותו של שי אל, נרקם קשר בין השניים.

"הילה ראתה את הסדרה את ומאז אנחנו בקשר ממש טוב. שמחתי מזה ממש ולקחתי על עצמי להנציח אותו, כי אני חושב שלא במקרה נוצר החיבור בעקיפין בין שנינו. שי אל שירת בתחנת המשטרה 'עיירות', בן 30 בנופלו, שהותיר אחריו את הוריו, אילנה ומרדכי, את האחים שלו, הילה ועידן, ואת שלושת ילדיו, שילת, לביא ותהל. הילה סיפרה לי שמה שעשה את שי אל גאה זה להיות שוטר, הוא לבש מדים בגאווה עם אור בעיניים, היה בן אדם שקודם כל דאג שלכולם יהיה טוב לפניו ורק אז דאג לעצמו. הילה גם סיפרה שכדורגל זאת אהבה לא מוסברת אצל שי אל, הוא אהב לראות משחקי כדורגל וגם היה טס בשביל לראות משחקים. מעל הכל, המשפחה של שי אל הייתה במקום הראשון". 

-דרורי מספר כי ב-7 באוקטובר איבד גם את חברתו הטובה, מיכל רואימי זכרונה לברכה, שנרצחה במסיבה ברעים. 

"מיכל עבדה איתי במסעדת 'מלכה' של אייל שני במשך תקופה ארוכה, והייתה קרן אור לא נורמלית. מיכל הייתה בן אדם הכי מאושר, הכי מצחיק, ג'אדאית כזו ומאוד הזכירה אותי. אני חושב שההסתכלות שלי על החיים אחרי ה-7 לאוקטובר של לעבוד קשה, לטרוף, לחיות ולהגשים נוצרה הרבה בזכות מיכל, כי גם היא לא פחדה לעבוד קשה, לא פחדה להגשים את עצמה, לא פחדה ליהנות ונרצחה במסיבה הכי גדולה שהייתה אי פעם בישראל, שזה אומר הרבה על הבן אדם. אני ממש אשמח להנציח אותה". 

-אם הייתה לך הזדמנות לומר לה משפט אחרון, מה היית אומר לה? 

"תודה שלימדת אותי לראות רק את הטוב בחיים". 

החיבור המיוחד עם משפחתו של השוטר שי אל קנפו ז"ל והזיכרונות ממיכל רואימי ז"ל, שהייתה עבורו כמו אחות, מלווים את דרורי גם היום ומזכירים לו כמה חשוב לחיות את הרגע ולמצות כל רגע. אבל לא תמיד הוא הרגיש שהוא באמת חי במיוחד כשזה נגע לדימוי הגוף שלו, שניהל את חייו במשך שנים. עכשיו הוא מספר על הרגע שבו החליט לשים לזה סוף, ואיך שיחה אחת בים גרמה לו לשנות את חייו מהקצה אל הקצה.  

"ממש בקורונה ואחרי שצילמנו את 'נעלמים', כל חברי הכיתה שלי מיורם לוינשטיין ואני נפגשנו בים, כשאמרתי שאבוא רק בשביל להגיד שלום ולא לשבת איתם. בתור ילד שמן, הים היה בשבילי סכנת נפשות, כי התביישתי באיך שאני נראה ובגלל זה הגעתי לשם עם שכבות וחולצות מכופתרות. הגעתי לים, הייתי על הטריבונה ואז גאיה גור אריה אמרה לי: 'בוא לחוף', עניתי לה 'אני מתבייש' ואמרה 'רק תוריד נעליים'. אחר כך היא אמרה רק להוריד את המכופתרת, להרים קצת את הג'ינס הארוך מהרגליים כשנכנסתי למים כדי להרגיש אותם והיא עשתה הכל באינטליגנציה רגשית גבוהה. כשטבלתי את הרגליים במים התרגשתי, וגאיה אמרה לי: 'או שאתה חי ככה ואוהב את זה, או שאתה עושה שינוי, אתה לא יכול להיות בין לבין' והרגע הזה תפס אותי. 

אני זוכר שהתפרקתי כשחזרתי הביתה. באותו זמן גם התקשרתי לקופת חולים לשאול איך עושים קיצור קיבה. בתהליך הזה צריך להוריד 5% מהמשקל שלך כדי להראות שאתה בראש של הניתוח לפי כל מיני טיפים שנותנים שם, ורק אז נותנים אישור. תוך שבועיים הורדתי 5 קילו, בהמשך הורדתי 9 קילו והגעתי למצב שאמרו לי בקופת חולים: 'תקשיב, אתה לא יכול להיכנס לניתוח - כבר הורדת מהמשקל שלך'. בסופו של דבר, הצלחתי להוריד 50 קילו ועשיתי את זה בכוחות עצמי בעזרת תזונה, ספורט. הכל בזכות השיחה בים עם גאיה שהייתה כל כך רגישה אליי ולא אשכח לה את זה בחיים". 

-הצטרפת לקבוצת הצעירים החדשה של תיאטרון "הבימה", ולפני כחודש עלית איתם בהצגה הראשונה "לייק הום". איך להיות חלק מהתיאטרון הלאומי?

"זה היה החלום הכי גדול שלי בעולם!" , משתף דרורי. "הלכתי לבית ספר למשחק כי המטרה שלי הייתה להיכנס לתיאטרון ושאלתי את עצמי: 'איזו דלת תיפתח לי לעולם הזה אם לא אלמד בבית ספר למשחק?'. לאורך כל הדרך שלי שם הסתכלתי על הרגע שבו אעמוד על הבמה הזו בתיאטרון הלאומי 'הבימה'. בתור תיכוניסט שלקחו אותו במסגרת התיכון לראות הצגות ב-'הבימה', צפיתי בהן ואמרתי לעצמי: 'אני צריך את זה', 'אני רוצה את זה', 'זה יהיה שלי' ותמיד שאפתי ל-'הבימה'. ברגע שקיבלתי משם את ה-'כן', לא הבנתי בהתחלה מה הולך כאן בכלל וזה היה ה-'כן' הכי מרגש שקיבלתי עד היום. זה מסוג הרגעים שאני אומר לעצמי: 'על זה אני נלחם', 'על זה אני עובד קשה', 'על זה אני לא ישן בלילה', ולפעמים צריך גם לעשות עבודות שלא קשורות למקצוע כדי להגיע ליעד הזה".  

-ספר לנו בקצרה על ההצגה ועל הדמות שלך.

"'לייק הום' זו חוויה שהיא מעבר להצגה. זו לא הצגה רגילה, זה לא מחזה כתוב. המון בוגרי בתי ספר למשחק נבחנו להצגה הזו ומתוכם נבחרו חמש בנות וחמישה בנים.  נכנסנו לתוך חדר חזרות עם הבמאית המדהימה נועה וגנר, ופשוט התחלנו להציף ולשאול שאלות על שנות ה-20 שלנו. העלינו ביחד המון נושאים שמעניינים אותנו כיום בשנות ה-20 שלנו כמו ילדות, זוגיות, הקורונה, המלחמה שמנו לב, שהחיים שלנו הם כמו גלילה ב-'רילס' וב-'טיקטוק'". 

-למה התכוון המשורר? 

"אני יכול לקום בבוקר למשל להלוויה של חבר, ללכת בצהריים לעבודה, בערב לשבת במסעדה עם חברים ואם מסתכלים על הכל, זה פשוט כמו לגלול בטיקטוק. את חווית הגלילה בשנות ה-20 שלנו כיום, שאר השחקנים ואני באים להעביר דרך ההצגה הזו והיא ממש קוראת לצעירים לבוא לתיאטרון. הרבה חברים שלי מירושלים שלהם אין שום קשר לתיאטרון באו ואמרו לי :'וואו, מה ראיתי?!', אז מדובר בחוויה שכוללת שעה וחצי של ניתוק ובמהלכה אתה עובר חוויה חוץ גופית. בהצגה הזו אני משחק כמה דמויות, ובחוויה הגדולה הזו של הרגשות אין דמות אחת שאתה תגיד עליה: 'זו הדמות שלי ואני עובר איתה א', ב', ג'. יש דמות אחת משמעותית בשבילי שאני משחק, והיא פיית מוות שמרחפת מעל מסיבת טבע. המוות הוא בעצם לא ממקום רע. הכוונה היא שההצגה לא מעבירה ביקורת, היא לא ימנית, לא שמאלנית ולא מאשימה אף אחד, אלא מציגה אנחנו עוברים בחיים. כשתבואו לראות את ההצגה אתם יותר תבינו מה שאמרתי, ואני ממליץ לכל אחד לבוא לראות אותה, החל מנער בן 14 ועד אדם מבוגר בן 80, כי כל אחד עובר בה חוויה שונה. 

אנחנו בתור בני 20 אומרים: 'החיים דפוקים', 'עברנו קורונה', 'עברנו מלחמה', אבל בסופו של דבר כשאתה מסתכל היום על אנשים בני 80 שעברו מלחמות אללה יסטור ולהקתו, עברו שואה ונגיפים, אז אתה מבין כמה הדור שלנו לא הכי דפוק. היום יש נערים בני 14 שלא יודעים לנהל יחסי אנוש, כי כל הלימודים הם ישבו בבית שלהם בסגרים בקורונה מול ה-'זום', חזרו למקום הזה כשהתחילה המלחמה ועברו טלטלה אחת גדולה, אז ההצגה הזו מדברת לכולם וכל אחד חייב לבוא לראות את ההצגה הזו שהיא גם ריפוי".  

אם אנחנו חוזרים אחורה לגיל 14, שבזמן הזה אבא שלי, יהודה, זכרונו לברכה הלך לעולמו, לא ראיתי הרבה תקווה בחיים. היינו בית דתי, הייתי בתלמוד תורה בתור ילד ושאלתי את עצמי: 'אם אלוהים כל כך אוהב את אבא שלי, למה הוא לקח אותו?', וחשבתי באותו הזמן שאין לי מה לעשות בעולם הזה. חלמתי להיות שחקן, אבל לא באמת העזתי להיות שחקן ובהתחלה אמרתי לעצמי: 'מאיפה נביא את הכסף ללימודי המשחק?', אבל מיוזמתי יצאתי לעבוד, אף אחד בבית לא ביקש ממני כסף ואמרתי לעצמי: 'אני צריך לדאוג לעצמי, לא יכול לבקש מאף אחד יותר כסף'. אחרי שאבא נפטר, התחלתי גם לעשות בעיות בתיכון וויתרתי על העולם".

-אבל התמונה התחילה להסתדר? 

"אחרי שהעיפו אותי מהתיכון הקודם, התחלתי ללמוד בתיכון המדהים 'קדמה' בירושלים שמקבל ילדים שכל החיים אמרו להם 'אתם לא תצליחו' ובסופו של דבר מוציאים תעודת בגרות מלאה. לתיכון הזה הגיעה מישהי מעמותת 'רואים רחוק' של שידורי 'קשת', שלוקחת בני נוער מוכשרים עם בעיות סוציו אקונומיות, נערים בסיכון ומפתחת אותם במשך שנתיים. הנציגה של העמותה סיפרה לנו על הפרויקט, אחר כך הלכתי אליה ובסופו של דבר גם התקבלתי אליו. בפרויקט הזה, עברתי יחד עם כל שאר בני הנוער שם הרבה סדנאות של קולנוע, תיאטרון, כל מיני דברים מעניינים ובסופו של דבר, המצטיינים של הפרויקט מקבלים מימון ללימודים. 'רואים רחוק' מימנו לי את הלימודים ב-'יורם לוינשטיין', וחתמתי בסוכנות, תמכו בי במעבר שלי לתל אביב ובלעדיהם פשוט לא הייתי מגיע לאיפה שאני נמצא היום. אני בטוח שאבא שלח לי את המלאכים השומרים האלה, כי לא הגיוני שכאלה מלאכים יגיעו לבן דרורי כמה ימים אחרי שנזרקתי מהתיכון הקודם, אז אם לא אבא שלי שלח אותם אליי, אני לעולם לא אדע מי שלח אותם". 

-השתתפת כאמור גם בסדרות נוער, ביניהן "בת השוטר" וכמובן גם "נעלמים" - אתה מתכוון להמשיך לכוון לסדרות נוער או דווקא לגדולים יותר?

"אני מת על סדרות נוער וחולה על הקהל של הנוער שהוא הכי טוב, הכי כיפי והכי מחבק. אני לא חושב שסדרת דרמה של 'הוט' למשל גדולה יותר מסדרת נוער ואני כמובן שואף לזה. מבחינתי שאעשה כמה שיותר סדרות לנוער, כי הקהל הזה פחות חושב לפני שהוא מגיב ומפרגן לבן אדם. אני בתור הילד הזה שהתרגש לראות את תובל שפיר ואת אליאנה תדהר, מקבל היום בעצמי תגובות מילדים של: 'היי, אתה מנעלמים!, 'היי, אתה מבת השוטר!', ניגשים אליי ואני אומר: 'ברור! בואו נצטלם, נעשה חפלה' וזה הכי מרגש בעולם". 

ב"נעלמים" למשל גילמת דמות פורצת דרך בסדרות נוער מקומיות, דמות של מטרידן שמעיר הערות מיניות לאחת הדמויות. כמה היה קשה להיות הראשון שעושה את זה בסדרות נוער כאן?

"הסתכלתי על זה כזכות באותה תקופה. נהניתי מאוד מלשחק את ליאב ולא מה-להטריד כמובן. כשהעונה הרביעית שודרה, היה את הסיפור של הסוכן שי אביטל ואמרתי לעצמי: 'איזו זכות שילדים בבית צופים עכשיו באביב פנקס ששיחקה את תמר, עומדת חזקה מול המטרידן וזו הייתה זכות בשבילי להיות בפרונט ברגע הזה. בסצנה הזו היא תמר אומרת לליאב: 'מה אם מישהו אחר היה מדבר ככה לאחותך או לאמא שלך?' והייתי מבולבל ברגע הזה על הסט, כי זה חדר לי לנשמה בתור מישהו שיש לו אח קטן, בת דודה קטנה בת 12 וחברים לאחיות. יש ילדים שלקחו את זה קשה, ואדם אחד גם העלה סרטון בטיקטוק שכתב בו 'לאן הגענו, זאת סדרה לילדים!!!!' וקיבל 1.3 מיליון צפיות, אבל עניתי לתגובות כאלה בחיוב ולרגע לא נעלבתי. שמחתי שהדמות שלי עוררה סלידה כדי שיבינו שלא מתנהגים כמוה. 

חשוב מאוד שבסדרות נוער הנושא הזה יהיה בפרונט, שילמדו איך לענות למטרידנים ולאו דווקא מאישה לגבר או מגבר לאישה, אלא שפשוט כל אחד צריך ללמוד לשים את הגבולות לכל בן אדם ששם אותך במצב לא נעים, לשים לו את הגבולות ואם לא נוח לו לעשות את זה בעצמו, הוא חייב לספר את זה לגורם מבוגר. מקווה שליאב הצליח לעשות משהו". 

 

-לקחת חלק גם בהפקות שונות מאחורי הקלעים, אם זה למשל ב-"ארץ נהדרת"- מה שהוביל אותך לכל מיני תפקידי אורח קטנים שם. זה בזכות זה שאתה "פושר" של עצמך? 

"לגמרי!", משיב דרורי בכנות. "דבר ראשון, מה שמאוד מקדם אותי בחיים זה 'הפה ג'ורה' שלי והעובדה שאני לא מחכה שיקרו דברים. אני אתן לך דוגמה, באתי בכוחות עצמי למנהל הסושיאל של 'הבימה', זרקתי לו רעיונות לקדם את ההצגה דרך הרשתות החברתיות, וגם כתבתי תסריט לסרטון שצילמנו עם השחקנים, סנדרה שדה ויחזקאל לזרוב. גם כשקיבלתי תפקידי אורח ב-'ארץ נהדרת' אמרתי: 'מה אני מקבל היום?', 'מה יש מחר?' ואני פשוט לא מפחד לפתוח את הפה שלי. עבדתי גם ב-'כוכב הבא', ב-'מאסטר שף', ב-'אביב או אייל', כשבכל מקום נלחמתי לעבוד קשה וגם לא פחדתי לדרוש את מה שמגיע לי.

גם בדברים קטנים זה קורה לפעמים, כשלמשל יצאתי עם כמה חברים לבר ולא היה מקום לשבת, אז הרמתי את השולחן הכי גדול שראיתי אחרי ששאלתי אם צריכים אותו, לקחתי ספסל מפה, ספסל משם והחברים היו בהלם ממני! בעצם יש לי חוצפה עם חיוך ואני מאחל לכל אחד שתהיה את החוצפה הזו. בתור ילד שגדל בירושלים, בבית בלי הרבה כסף ועם אמא שנלחמה על כולנו, הגעתי למקום שאני נמצא בו היום בזכות העובדה שנלחמתי עד הרגע האחרון ועדיין ממשיך להילחם". 

אחרי שהוכיח לעצמו שוב ושוב שאין דבר העומד בפני הרצון ובפני החוצפה החיובית שמובילה אותו קדימה דרורי הבין שהומור הוא לא רק כלי לשבור את הקרח, אלא חלק בלתי נפרד מהאישיות שלו. אבל לצד הצחוק והקלילות, יש גם רגעים שבהם הצד הזה דווקא עלול להוות אתגר.

-מי שמכיר אותך יודע שאתה בן אדם שהוא כל הזמן שמח ומצחיק, זה לפעמים גם היווה מקל בגלגלים? 

"ברור".  

-מתי למשל?

"קודם כל אני חושב שהאדם הוורבלי והמצחיק שאני, נוצר בזכות הילד השמן שהייתי. בתור הילד הזה לא הערכתי את עצמי ואמרתי לעצמי: 'אוקי, מה יחזיק אותי? אני לא יפה, אני לא רזה, אז לפחות אהיה מצחיק וככה יהיה לי מקום בעולם'. תמיד הייתי הליצן של הכיתה, הייתי הורס שיעורים ברמה שהמורות לא הצליחו ללמד כי נקרעו מצחוק ממני, ותמיד הייתי ילד טרללה. אנשים בהתחלה יכולים לחשוב שיש לי אופי מאוד מחשיד ולא יבינו, מי זה הצחוק המתגלגל הזה, אבל לאט לאט כשמכירים אותי והקליפות מתקלפות, רואים בן אדם אחר. אני מאוד גאה בזה שאני אדם שמביא המון שמחה לכל מקום שהוא מגיע, ואני מודע לעצמי שבהתחלה יש לי אופן מאוד מחשיד, אבל מהר מאוד מצליח לשאוב את הבן אדם הזה שמסתכל עליי מוזר ובסופו של דבר גם הופך להיות החבר הכי טוב שלו. מקצועית לא נפלתי בגלל העובדה הזו, כי כבר בכיתה ט' נכנסתי לקבוצת תיאטרון של נוער בשם 'במת עשרה' במרכז העירוני לתיאטרון על שם נורית קציר ז''ל, כשמהר מאוד פיקסו אותי שם ואמרו לי: 'אתה רוצה להצליח בעולם הזה? זו לא הדרך', אז שם התחלתי להתאפס". 

 -מה תפקיד החלומות שלך?

"תפקידים במחזות זמר בארץ!", מכריז דרורי. "זה בגדול הדבר שאני הכי חולם עליו, אבל חו"ל לא מעניין אותי ולא מעניין אותי ברודווי, פשוט תן לי להישאר כאן בארץ הזו. אם אנחנו מפליגים רחוק רחוק, אני חולם לשחק את הדמות של ברגר במחזמר 'שיער', כי לאורך כל הסרט, המהות שלו היא בדיוק הדברים שאני דוגל בהם 'בוא נאהב', 'בוא נחיה בשלום', 'שיהיה לנו כיף ביחד' וזו דמות ששוחרת שלום. בדיוק כמו ברגר, אני בן אדם שרוצה רק אנרגיות טובות מסביבי, לא מסוגל לריב עם אנשים וגם אם כן, אני ישר אומר לו-'בוא נשלים!'. מה שיפה גם אצל ברגר, זה שכמוני הוא יודע לשים את עצמו בצד, לראות את האחר ולהביא בן אדם שהוא אוהב לפרונט". 

-איזו דמות מהסדרות כאן בארץ אתה מרגיש שהכי מזכירה אותך? 

"אני חושב שאביאל זגורי מ-'זגורי אימפריה' (עוז זהבי-ד.ש), כי הוא ה'משתכנז' של המשפחה שמהפריפריה יצא לקצונה בצבא לפתח את החיים שלו. גם אני בא ממשפחה של כורדים ירושלמיים, אומר 'אני רוצה להיות שחקן', עוזב את הבית, במשפחה שלי גם אומרים עליי 'המשתכנז של הבית' ואני מת על התואר הזה. בתל אביב אני 'ערס' ובירושלים אני המשתכנז שעבר לתל אביב, אין בזה בושה".   

-מה ההישג שיגרום לך להגיד "עשיתי את שלי"? 

"הראשון הוא שאשב בבית שלי עוד 20 שנה, אראה שיש לי יום צילום ובערב הצגה, שיום למחרת יש בדיוק את אותו הלו"ז ואתלונן על זה שיש לי יותר מדי ימי צילום והצגות, שאלו יהיו הצרות שלי בעולם. הדבר השני הוא שיום אחד אצליח לשנות מישהו או ילד, כמו ש-'רואים רחוק' הגיעו אליי, גרמו לי להאמין בחיים וגרמו לי להאמין שיכול לצאת ממני משהו, אז גם אני רוצה לגרום לילדה או לילד להאמין בעצמם ולא לוותר על החיים.  

-מה תרצה להעביר לקוראים שלנו?

"אני חושב שהשלווה והאושר האמיתי שאצליח להגיע אליו, יהיה כשכל החטופים יחזרו בעזרת השם, כי כל מה שקורה איתם משפיע עלינו ביום-יום ובאנרגיה. רוב החטופים גם בני גילי והמון חברים שלי היו בנובה, אז רק המחשבה שזה יכול היה להיות אחד מהם, יכל להיות אחי הקטן ויכלו להיות בני הדודים שלי שנמלטו משם גומרת את הנפש. גם ההצגה 'לייק הום' מתעסקת המון סביב מה זה בית? כמה הבית חשוב הלוואי שכל החטופים יחזרו כבר הביתה ונוכל לחזור לנשום. אני חושב שכולם צריכים לעשות משהו למען החטופים, ומובן שיש אנשים שקשה להם ללכת להפגנות, לראות אמהות נואמות בכנסת ואף אחד שקשה לו להתמודד עם הסיטואציות האלה לא צריך להלקות את עצמו, אבל כל אחד צריך לעשות דבר קטן למען החטופים, כמו לשים על עצמך סיכה, לשים על עצמך דיסקית, לקרוא על אחד מהם או לשבת עם חברים ולהזכיר שם של חטוף. הלוואי שכולם יהיו פה כבר ושכל מה שאמרתי עכשיו יימחק, אבל אם לצערי הדבר הזה לא יקרה, אני קורא לכולם לעשות בכל יום דבר אחד קטן למען החטופים. אסור לשכוח אותם!".