לא רציתי להתחיל עם זה כי זה מלחיץ. האריזות מתחילות, וזה אומר שהגיע הרגע להיפרד, ופחדתי מהרגע הזה. ניסיתי להשכיח אותו, כן ממש, כאילו שזה לא יקרה מתישהו. אז אין יותר זמן להגיד אחר כך. צריך להתחיל לארוז. לחץ לחץ לחץ, אין מקום לכלום. עוד מזוודה נסגרת ועוד אחת. איך אני אסחוב את כל זה? בזמן שאני חושב על זה כבר המזוודה השלישית סגורה ואני ממשיך לארוז.

עוד במדור התרבות של פרוגי:

• מי חטף התקף ולמי נשרף האוכל?
• כוכבי הפקולטה סיימו את הצילומים. איך היה?
• מאחורי הקלעים של מופע "החממה"

אולי אני אשאיר כמה חולצות ומכנסיים בארץ? אבל במי אבחר שישארו בארץ? לא יפה, את כל השאר אני אקח ואת הג'ינס הכחול הכהה אני אשאיר כאן לבד? למה יש לי כל כך הרבה נעליים? ומי צריך כל כך הרבה חולצות מכופתרות? מי ישמע, כאילו אני שר בממשלה.

רגעעעעעע, אבל איפה הבוק שלי? איפה הנעליים השחורות? תמיד כשדוחים לרגע האחרון לא מוצאים שום דבר. זה מלחיץ לארוז את כל החדר, אף פעם לא עברתי דירה. זה עצוב, אני אוהב את החדר שלי.

שותה כוס קפה, ועוד אחת ואז עוד מישהו שבא להיפרד, אני מתעדכן בפייסבוק ולא מוותר על עוד סלפי לאינסטוש. עוד מזוודה נסגרת. לאט לאט החדר האהוב שלי, המקום שלי, נהפך לערימת מזוודות. מטורף. הגיע הרגע.

זהו אני מתחיל להרגיש את זה קורה. הכל כבר כמעט ארוז. הבטן מתהפכת מהתרגשות והגרון מתחיל להיות חנוק מגעגועים. דרך אגב, שום מזוודה עוד לא נסגרה. אין לי מקום לכלום. אני מסיים לכתוב את הטור הזה ואמשיך לשבת על המזוודות בתקווה שהן יסגרו בדרך פלא.

פעם הבאה שאני אכתוב לכם זה כבר בטח יהיה מניו יורק.

אז ביי בנתיים ושתהיה לי טיסה נעימה ♥