ישראלים יקרים שלי, מה קורה? אני כבר בניו יורק, מחפש תחושה של בית בעיר הכי גדולה בעולם. אז כן, ימים ראשונים בניו יורק, או יותר נכון, כבר קצת יותר משבועיים ראשונים בניו יורק. אני בדירה חדשה ואין בה כלום חוץ מהמיטה שלי שהגיעה לפני מספר ימים. אין לי מילים, העיר מדהימה מלאה בשלטי חוצות ענקיים, האורות מהבהבים, בדיוק כמו בסרטים, ואני בתחושה שאני במקום שבו הכל קורה.

עוד במדור התרבות של פרוגי:

• איך נראה ליל הסדר של אליאנה תדהר?
• מי מהסלבס תורמים לסביבה ולעולם?
• ביקורת סרט: "מפריח היונים" בכיכובו של דניאל גד

אבל למרות זאת זה לא מספיק, כי הדבר היחיד שחסר לי זה תחושה של בית. החלטתי לצאת למסע של קניות ריהוט לדירה ועד שיגיע המשלוח של הרהיטים יצאתי לחפש פוף כדי שיהיה איפה לשבת בינתיים ומקום להיזרק עליו כשאני מגיע לדירה אחרי יום של לימודים ואודישנים.

כבר שלושה ימים שלמים שאני מחפש את הפוף הזה. זה נראה פשוט נכון? מה הבעיה למצוא פוף? אז זהו שבניו יורק כנראה לא מתים על פופים ופשוט אין אפשרות למצוא את זה. אני מוצא את עצמי רץ בגשם משדרה לשדרה, יורד לדאון טאון, עולה לאפ טאון עובר מחנות לחנות ולא לא מצאתי עדיין פוף.

כדי שתבינו את האבסורד, תוך כדי שאני מחפש פוף ברחבי מנהטן הספקתי לקנות טלוויזיה בעשר דקות. פאקינג פלזמה קניתי בעשר דקות אבל פוף לא מצאתי. לאט לאט הדירה מתחילה לקבל תחושה של בית. קצת תמונות, שטיחים והמקרר מלא באוכל כדי להרגיש כמו בבית שאמא תמיד דואגת שיהיה לי מה לאכול. אז כמו שאמא אוהבת מקרר מלא ככה גם אני אוהב. ככה מרגיש לי בית.

ממלא את הבית בחפצים (ובאהבה).

קר פה - אז אני ממלא את הדירה בתחושה של חום, יוצר אווירה של בית. כי כל אחד רוצה לחזור בערב הביתה למקום החם שלו. כל מעבר מלווה בקשיים. יש המון תקוות וזאת חוויה מטורפת במיוחד שאתה עובר לארץ אחרת. אבל מכל הדברים שניסיתי לעשות כדי להרגיש את הבית. אין ספק שהרגע שחימם לי את הלב והחזיר אותי לבית שלי ברחובות זה הבוקר הראשון בדירה. בוקר ראשון עם כוס קפה שחור של "עלית". כי אין תחושה יותר ביתית מזאת.

אז נכון שיש כאן קפה בכל פינה וסטארבקס זה אדיר. אבל אין כמו לפתוח את הבוקר עם הקפה שגדלתי עליו אפילו שזה במרחק של 12 שעות טיסה.

קפה על הבוקר.

הימים הראשונים ללימודים

את היום הראשון ללימודים התחלתי כבר ב-31 במרץ, בבית הספר של "לי שטרסברג". ואין לי מילים כיצד לתאר את ההתרגשות שלי. אז לי שטרסברג – היר איי קאם!!

בבוקר הראשון של הלימודים, מצאתי את עצמי מתרוצץ בדירה וחושב מה לקחת בתיק, מה ללבוש, יו נואו - רושם ראשוני אי אפשר לשנות. מצחיק, אני כותב את הטור וחושב כמה אני שטחי, הרי תמיד מלמדים אותנו שלא משנה מה נלבש, הרי אם יאהבו אותי זה יהיה בזכות מי שאני, לא? אוף. על מי אני עובד? אני בכלל לא מאמין במשפט הזה, הוא חרטה אחת גדולה. בינינו, אנחנו חיים בעולם שבו קודם כל בוחנים אותך, או יותר נכון, את מה שעלייך בודקים מה אתה לובש ומה אתה משדר.

בניו יורק זה הרבה יותר עצום, כמו כל דבר, כאן האופנה היא חלק מרכזי מהרבה מקומות אחרים בעולם.
טוב, קצת גלשתי מהנושא, אז בקיצור, מדדתי (כמו בכל פעם שאני יוצא מהבית) את כל ארון הבגדים שלי, ו... מצאתי! יאללה קצת מסדרים את השיער מול המראה וכמה פינישים אחרונים לפני שיוצאים מהבית. בדרך לבית ספר, כשאני יושב בסאבווי, וכן, אני עדיין מתרגש מאוד, אני מתחיל לשאול את עצמי שאלות - יאהבו אותי? יהיו לי חברים? איך אסתדר עם האנגלית בכלל? חשבתי על הכלללל!!

אמאמאמאאמאמאמא הגעתי, אני פה!! בדלפק הקבלה אני מקבל טפסים ומבין שזה באמת מתחיל, מהיום אני סטודנט למשחק בבית הספר הנחשב ביותר בניו יורק. מקבל טפסים ומבין שזה מתחיל.

הטפסים.

אני מסיים למלא את הטפסים שקיבלתי ומעכשיו אני סטודנט לכל דבר.השיעור הראשון שלי הוא פיתוח קול, וסתם שתדעו, שבית הספר ממוקם בבניין מאד צר עם חמש קומות, אז תאחלו לי בהצלחה בדרך לקומה השלישית.

זהו, כל החששות נגמרו. אני מכיר את המורה ועוד לפני שהתחיל השיעור הכרתי חברים חדשים מאוסטרליה, מברזיל ואפילו מהרפובליקה הדומניקנית (נראה לי).

בדרך לשיעור.

יאללה, הפסקה של חצי שעה וממשיכים לשיעור הבא, טכניקת המשחק על פי לי שטרסברג. המורה מדהימה, ועוד לחשוב שהיא למדה עם לי שטרסברג בכבודו ובעצמו, אין ספק שהיא המורה הטובה ביותר להעביר את השיעור הזה.

נגמר יום הלימודים הראשון, וקשה לי נורא לסכם את החוויה, היה לי כל כך כיף שאפילו לא שמתי לב שהזמן טס, אבל בעצם, אין זמן בכלל כי כבר היום קיבלתי טקסטים ללמוד ואני כבר מתחיל להיכנס לעניינים. אה, זוכרים את החברים הברזילאים מהכיתה? אז קיבלתי סצנה לעבוד עליה יחד עם ברזילאית ממש מגניבה. אולה אולה אולה!!!