היי חברים, מה שלומכם? התגעגעתי!

איזה כיף זה חופש גדול! יש זמן למשפחה, לחברים, לעשות דברים שאוהבים. השבוע החלטתי לשתף אתכם בטיול שלי לברלין.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• מוכנים? כל הפרטים על עלילת פסטיגל סטורי
• הקרדשיאנס, מאחוריכן: בנות ליטל מיקס יככבו בריאליטי
• רון נשר לבן אל תבורי: "אני אשבור לך עצם"

החלטנו לטוס לטיול משפחתי. כמובן שלקח לנו זמן רב לגבש ולהחליט לאן לנסוע ובסופו של דבר החלטנו פה אחד שנוסעים לברלין. ארזתי מזוודה בהתרגשות, הכנסתי לתוכה בגדים קצרים וארוכים (כי לא ידעתי מה צופן לנו מזג האוויר). עליתי לטיסה וכעבור ארבע שעות נחתנו בברלין. הנוף היה מדהים, המון ירוק באופק, פארקים, שבילים, אגמים ומזג אוויר קריר. עוד טרם הגענו למלון, הצלחתי לשכנע את כולם לצאת ולטייל בעיר.

בברלין שפע אופציות תחבורה (רכבת תחתית, חשמלית, אוטובוס) שבעזרתם ניתן לנוע ממקום למקום בקלות. כמו כן אפשר לראות הרבה אנשים שנוסעים באופניים (למרבה הפתעתי לא נתקלתי באופניים חשמליים אלא באופניים רגילים!). 

היעד הראשון היה "פארק מאואר" שכידוע מתמלא בימי ראשון באנשים. בפארק אפשר לפגוש בלהקות שונות ובמגוון של צלילי מוסיקה, מופעי רחוב של רקדנים, להטוטנים דוכנים רבים ומגוונים של אוכל. המקום היה עמוס באנשים מכל הסוגים והמינים והצבעים. שמעתי ברקע מגוון שפות ובעיקר אהבתי את הפשטות והיופי של המקום.

לאחר מכן החלטנו ללכת ולראות את שרידי חומת ברלין (מכיוון שזה קרוב לפארק). חומת ברלין שימשה בעבר חוצץ בין חלקה המזרחי לחלקה המערבי של גרמניה. כיום החומה משמשת כאתר הנצחה ומתנוססים לאורכה ורוחבה איורי גרפיטי מהממים.

ביום השני החלטנו לנסוע אל "שער ברנדנבורג" שהפך לסמל אחדותה של גרמניה ומשמש כאתר תיירותי עצום בגודלו. לא רחוק משם ניצב בניין ה"רייכסטאג" שהוא בניין הפרלמנט הגרמני. המבנים היו עצומים והמקום היה מלא באנשים.

ביום השלישי החלטנו לנסוע אל אנדרטת השואה. כשהגענו ראיתי שהאנדרטה נמצאת במכרז אזור עסקים ושגרירויות, דבר שאינו אופייני בדרך כלל לאנדרטאות. לדעתי בחירת מיקום מיוחדת. היא ממוקמת במקום שוקק וגודלה העצום של האנדרטה לא מאפשר לאנשים להתעלם ממנה (אין צורך ללכת במיוחד לאנדרטה במידה ורוצים להתבונן, היא כל כך עצומה ונמצאת ממש במרכז, כך שלא ניתן להתעלם ממנה גם אם ממש רוצים.

כשהסתכלתי קדימה ראיתי מצבות אפורות חסרות שם וצבע, בגדלים וגבהים שונים והמחשבה הראשונה שקפצה לראשי היא שלצערי על אף גודלה העצום כמות הקברים אינה משקפת ולו רבע מכמות האנשים שנספו בשואה. אני בטוחה שפיטר אייזנמן (האיש שתכנן את האנדרטה) חשב בדקדוק על כל הפרטים הדרושים על מנת להעביר לנו המתבוננים את התחושות המורכבות הללו. התחלתי ללכת בשבילים ושמתי לב שככל שהתקרבתי לנקודת האמצע של האנדרטה הקברים היו גבוהים יותר, והחלל היה חנוק יותר ובקושי ניתן היה לראות את האופק. באותו רגע הדמיון שלי התחיל לעבוד וחשבתי על כל אותם העדויות ששמעתי במהלך השנים, בבית הספר ומצידם של ניצולים. הרגשתי עצב וכעס על אותם אנשים שנתנו לדבר המחריד הזה לקרות, הרגשתי עצב.

מצד שני הרגשתי גאווה עצומה להיות במקום הזה מכיוון שאני, אתם וההורים שלנו הם ההוכחה לכך שהשנאה והרוע לא ניצחו. הרגשתי אסירת תודה על שאני חיה, שאני חופשיה להגשים את החלומות השאיפות והרצונות שלי.

לסיכום, הטיול הזה היה משמעותי מאוד עבורי. אני אדם שמאוד מעריך את החיים. יחד עם זאת, אני חייבת להגיד שהטיול הזה גרם לי להעריך אף יותר את הדברים הקטנים. הוא גרם לי להיכנס לפרופורציה מסויימת, להודות על מה שיש,  ולהבין ששום דבר אינו מובן מאליו.

הרבה מאוד פעמים אנחנו מתלוננים שקשה לנו על דברים כל כך שוליים (כמו לקום מוקדם בבוקר לעבודה או לבית הספר, להכין שיעורי בית, לעזור במטלות הבית, להתכונן למבחנים, ועוד), בזמן ששישה מיליון אנשים, וביניהם ילדים, שפשוט רצו לחיות. אותם האנשים שיכלו רק לחלום על המציאות שבה אנחנו חיים (עם הטוב ועם הרע), וחלמו חלומות שלא הצליחו להגשים. לכן בכל שקשה לכם זכרו שיכול להיות קשה יותר ותשתדלו לאהוב יותר את עצמכם, משפחתכם, חברכם ואת החיים!

שלכם באהבה, 
#דנה♥