על דודו פארוק שמעתי לראשונה לפני כשנה, כשארבעה מחבריי דקלמו מילים משיריו. הם התעטפו בהתלהבות טיפוסית שמתאימה לאוהדי המוזיקה שלו, כאילו סוף סוף יש להם תירוץ אומנותי לנופף בבוטות והחפצה נשית. בינתיים, דודו פארוק הספיק להופיע על במות גדולות ומכובדות יש לומר (פסטיבל מטאור, בום-בוקס), נבחר כפרזנטור לחברת הקונדומים R3 (מהלך שיווקי די חכם אם אתם שואלים אותנו) שנתנה חסות להופעה שלו שהתקיימה בהאנגר 11 לפני כשבועיים, הופיע בתכניות אירוח והתראיין (בכישלון נחרץ), נבחר כגבר הסקסי לשנת 2018 של PPLUS ואף קיבל חיקוי בתכנית הסאטירה המסורתית "ארץ נהדרת".

מי אתה 'דודו פארוק'?

אז קצת מידע יבש על האדם מאחורי הדמות המורכבת – שמו האמיתי של 'דודו פארוק' הוא אורי קומאי. הוא בן 21, ומגיע ממשפחה אמידה. הוא נולד וגדל בתל אביב, אמו אשת מחשבים ואביו סטארטאפיסט מצליח. לאורי אחות ושמה נטע (19) שגם היא כבר הספיקה להיטמע בתעשייה הישראלית ומתחילה את צעדיה הראשונים בתחום הדוגמנות. אורי קומאי למד בבית ספר יוקרתי לאמנויות, ובספר המחזור כונה "הוקינג המדען" בתחום הלימודים.

כל אלו עומדים מנגד לדמות שבחר אורי לגלם - הקצנה פארודית לדמות ה'ערס' הקשוח מהרחוב, מצוייד בכובע נייק, גופיית סבא ופה מלוכלך. הוא התחיל את מסעו של הדמות 'דודו פארוק' ב-2013 כשפתח לו אינסטגרם שכיום עומד על 160,000 עוקבים. הוא מחזיק בלהיטים שזכו למיליוני צפיות ביוטיוב, ובשבועיים האחרונים השיק הופעה בהאנגר 11 בתל אביב, אליה הגיעו המוני מעריצים ושילמו 180₪ לכרטיס. פארוק יוצר מוזיקת טראפ (תת ז'אנר של היפ הופ, מוזיקה אגרסיבית ותוקפנית שצמחה מהרחובות הקשים של אטלנטה – ארה"ב) עם נגיעות מזרחית ומטאל. ישנה הפרדה מתבקשת בין המוזיקה שדודו פארוק יוצר לבין הדמות שהוא בוחר לפעול בשמה. אין ספק שהוא פרפורמר חסר תקנה, אך ישנה בעיה בצורה המסובכת בה הוא בוחר לפעול. אורי קומאי, בדמות דודו פארוק, מייצר מוזיקה טובה למדי - מה שגורם לנו, הקהל, לבלוע אותה בקלות, גם כשהתוכן המילולי אמור להיתקע בגרון. 

גבולות גזרה

אך עם כל הכבוד לדמות יוצרת העניין 'דודו פארוק', עשו זאת לפניו. קיימים במדינת ישראל סאטירות עבר וסאטירות הווה, כדוגמת 'שפיטה', הלוא היא רותם שפי. שפי היא מוזיקאית בוגרת בית הספר "רימון" שמגלמת דמות סאטירית שקיימת במשך זמן רב בתרבות הישראלית, ולאחרונה נחפשה לקהל הרחב כמתמודדת בתכנית 'הכוכב הבא'. הזמרת יוצרת קאברים לשירים מוכרים בדמות של דיווה ערבייה. אז נכון, שפיטה משתמשת בח' וע' מודגשים ומוקצנים שאולי ירגישו לחלק מהמאזינים כבדיחה על חשבון התרבות הערבית, אך נדמה כי לדודו פארוק האחריות הגדולה ביותר על הכתפיים, שכן חלק עיקרי מאמנות שיוצרת שיח הוא ההקשר מסביב.

אנחנו יודעים שרותם שפי עומדת מאחורי המוזיקה שהיא יוצרת בתור שפיטה. היא מסבירה לקהל הרחב את העומד מאחורי הסאטירה, את ההשפעות וההשראות שמלוות אותה. המסגרת של דמותה ברורה וידוע מתי היא מתחילה ומתי היא נגמרת. אך הבעיה אצל דודו התחילה כשהוא לא הגדיר את גבולות הגזרה של הדמות הבעייתית שיצר, ולכן במקום לשעשע את הקהל ולייצר תוכן בועט - הוא יוצר אנטיגוניזם ובלבול שלאו דווקא תורמים או משרתים אותו נכון.

אמנות לא חייבת להיות ברורה

אנחנו לא נתייפייף בידיעה כי אמנות חייבת להיות פוליטיקלי קורקט, או שהיא חייבת להעביר מסר חד וחלק, "אמנות באה מאחורה, באלכסון. אם אעביר מסר למצלמה איבדתי את הפואנטה". אלו מילותיו של פארוק במהלך הראיון, הלא מוצלח במיוחד, בתכנית הנצפית של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'. ואכן, בסאטירה של דודו, אלו שהבדיחה על חשבונם לא באמת מבינים זאת. קיים פה גבול דק בין המודעים – אלו שמצליחים לראות מעבר לפשט, לבין אלו שבתוך הדבר הזה, שלא בהכרח מבינים שמדובר בביקורת אמנותית. אך האמת בכלל מדובר באחת? הרי, אם 'דודו פארוק' לא שבר שתיקה עד היום, איך נדע מה הוא רוצה להעביר, אם בכלל? לפעמים נדמה כי הוא בעצמו בקושי יודע.. וגם אם הוא כן פועל מתוך מודעות מלאה, האם זה בסדר להישען על דמות בתירוץ להחפצה, גזענות, ובוטות?  

מורגש כי אורי קומאי הוא לא שחקן מלומד, או קומיקאי מדופלם - וכשהוא לא מבויים או עטוף בצוות יח"צ שדואג לצורה שבה יצטייר, אנו מוצאים אותו חסר אונים אל מול מראיינים שלא מרחמים על הצעיר ומנסים להוציא ממנו בכל מחיר את ה"אני מאמין" שמאחורי 'דודו פארוק'. מנגד אל אותם מראיינים שלא מוותרים, קיימים תומכים מפתיעים של דודו פארוק מהתעשייה. בראשם עומד קובי אוז - הלוא הוא סולן להקת טיפקס, שהחליט להפתיע כאמן אורח בהופעתו של דודו. להקת טיפקס כינו את פארוק כנכד המבריק והפסיכופת של הלהקה, וענו למעריצים שבורי הלב על שיתוף הפעולה מוערר המחלוקת: "אנו חושבים שאמנות טובה צריכה לנער, תיראו כמה רגשות זורמים כאן... נשמח במוזיקה שממשיכה לבעוט לכולנו בבטן". עוד דמויות מוכרות נצפו בהופעה של דודו פארוק וביניהם טל מוסרי, שגיא ברייטנר, וסמולקין וליזה.

חובה מוסרית

אז איך ילד טוב שמגיע מבית עשיר למדי מתל אביב מחליט לקחת על עצמו דמות סאטירית וקשה לעיכול על הכתפיים? מן הסתם כי יש לו הפריווילגיה לבחור להיות כזה, ולא להיוולד לתוך זה. יש שיגידו שהוא פועל משעמום, ויש שיגידו שהוא אחד מהתופעות החשובות והבועטות שנולדו בתקופה האחרונה. מה שבטוח, אורי קומאי כנראה לא ידע עד כמה הסאטירה הזו תגיע רחוק, וניתן לראות זאת על פי ההתנהלות שלו, שמעידה שהוא לא בהכרח מבין איך להתמודד עם כל הרעש מסביב. אך למרות כל זאת, מתהווה פה שאלה מתבקשת - האם כל יוצר תוכן צריך לקחת אחריות על הצורה שבה הקהל מושפע מהתכנים שלו? הרי החינוך האמיתי מגיע מהבית. לנער שלוקח את הדמות 'דודו פארוק' כמודל לחיקוי, קיימת בעיית חינוך עמוקה יותר, ובשלב זה דודו משמש רק כמראה. הרי בסך הכל מדובר בבחור שרצה ליצור תוכן להמונים, וניצל את היכולת שלו להוציא את זה לפועל.

כשאורי קומאי יצר את 'דודו פארוק', הוא לעולם לא יצא בהצהרה לפיה קהל היעד של הדמות שנולדה הוא בני הנוער, אך ברגע שהקהל הצעיר הוא בסופו של יום הקהל העיקרי והמורגש ביותר - בכך הוא בעצם השיג את מבוקשו והוכיח את הטענה שניסה להנציח. אמה מה, ישנה הבנה קיימת כי ברגע שמדובר בקהל בן עשרה לא מגובש, כשכל השפעה סביבתית יכולה לעצב אותו לכיוון אחר ולהשפיע על מה שנראה לו נכון או לא נכון, ישנה חובה מוסרית לפעול; לא בהכרח לעצירת הסאטירה, אך לפחות להבהרה לגבי המניעים שלה. דודו פארוק – הגיע הזמן לפרוש בשיא, או לפחות לעמוד מאחורי הרעש שאתה יוצר.