אהלן חברים, מה קורה?
זוכרים שהבטחתי לכם טור שבועי? אז הגיע תורו של השני.

הרבה אנשים שאלים אותי כמעט בכל יום "למה דווקא כאן ולא שם?" למה אתה מדגמן בארצות הברית וכאן זה לא כל כך מצליח? "למה אתה נוסע ללמוד משחק בניו יורק ולא בבית ספר בארץ כמו כולם?" בעצם, מה יש שם שכאן אין או למה שם זה מצליח ובארץ עדיין לא?

אז היום אני אנסה לתת לכם תשובות לשאלות, התקשרתי לאחת שכבר עשתה את זה. טל טלמון ההורסת שגם היא למדה ב"לי שטרסברג". למי מכם שלא יודע, טלמון למדה בלוס אנג'לס, ואני מתחיל ללמוד בניו יורק. אבל שנינו בחרנו ללמוד בחו"ל. שאלתי אותה, ואת עצמי כמובן, את אותן שאלות שכולם שואלים אותי

מה גרם לך להחליט לקום ולעזוב כאן ובאיזה גיל?
"בגיל 19. לצערי שחררו אותי מהצבא חצי שנה אחרי שהתגייסתי מסיבות רפואיות. אז הבנתי שהזמן של המטרה והחלום שלי הגיע ולא אשב ואחכה שהזמן יעבור".

עכשיו תורי לענות? אוקיי, "השתחררתי אחרי שנתיים בצבא מטעמי בריאות. באותם ימים גם קיבלתי תשובות מלי שטרסברג בניו יורק שהתקבלתי. החלטתי שאין לי זמן לבזבז ואם מישהו למעלה החליט שאני צריך לסיים את הצבא מוקדם, אז זה אומר שאני צריך לרוץ עם החיים ולנסוע ללמוד. עוזב בגיל 20, שבוע הבא".

אז למה בעצם ללמוד בארצות הברית ולא באחד מבתי הספר למשחק בארץ?
"זה לא זה או זה, מדובר בשתי חוויות שונות, בשיטות לימוד שונות", מספרת טלמון ומוסיפה "אני באופן אישי, כמישהי שלמדה משחק מגיל שמונה, רציתי להרחיב אופקים, להתנסות בתאוריות משחק אחרות, בלהכיר אנשים מכל העולם, בלשחק וללמוד באנגלית ובלחיות משחק ולא שום דבר אחר (אין משפחה, אין דברים מעבר אלא רק לימודי משחק)".

שוב תורי? זה מתחיל להיות קשה מרגע לרגע. אני חושב שבסופו של דבר התעשייה האמיתית היא בארצות הברית. זה לא שלא ניסיתי פה. פשוט בישראל האופציות להצליח מאוד קטנות כי התעשייה קטנה. שם אתה אולי עוד אחד ממיליוני אנשים שרוצים להצליח אבל ההזדמנויות בלתי נגמרות". יחי ההבדל הקטן.

במה שונה התעשיה בארצות הברית מהתעשייה בארץ? יותר קל להצליח שם?
"אלו שני עולמות שונים לחלוטין. שם הכל זה בענק, זו שפה אחרת לחלוטין (מבחינת הפקה, תקציב, מקצועיות וכו'). פרק אחד בטלוויזיה בארה"ב משתווה לסדרה שלמה בישראל", אבל זה לא הכל לטלמון גם היה חשוב להבהיר לי ש"לחלוטין לא יותר קל שם, יש שם עוד מיליון כמוך, אבל אם אתה מצליח שם, אתה מצליח בענק. בפרספקטיבה אחרת משלנו, יש הבדל ענק בין פתיחת הדלת בארץ לבין ארצות הברית. בישראל הדרך אל הדלת קלה יותר, אתה צריך לשמור על הפריצה וזה קשה, בארצות הברית הדרך אל הדלת סטטיסטית מטורפת, אבל ברגע שהיא נפתחת, כל השאר היסטוריה".

מה אני אגיד לכם חברים שלי? אין לי ספק שהכל שם גדול. סט צילום בניו יורק זה דבר מטורף וכן, גם הכסף הוא הרבה יותר גדול. מהניסיון שלי בעבודות דוגמנות בניו יורק, זה לא שיותר קל פשוט הדרישות שם הרבה פחות ידידותיות מישראל. אבל שם דברים מתגלגלים, אתה עושה דבר אחד וישר מוזמן לדבר הבא. אם אתה נכנס לזה אתה פורח, ולמזלי הצלחתי להתפתח בתחום הדוגמנות, אז עולם המשחק שזה הנשמה שלי הוא היעד הבא.

במבט לאחור, היית רוצה לחזור אחורה וללמוד בארץ או שאת שלמה עם הבחירה שעשית?
"לא. זה אינדיווידואלי" היא אומרת באופן חד משמעי, "אבל אני באופן אישי טעמתי שיטות לימוד אחרות, השתפשפתי בארה"ב, חוויתי עולם, נשמתי, שיחקתי וחלמתי באנגלית. קיבלתי המון כלים שהולכים איתי לאן שלא אלך", מסיימת טלמון ומסכמת.

אוף. לי עוד אין תשובה לשאלה הזאת. אולי אם תשאלו אותי את זה בעוד שנתיים אני אדע לענות, אבל אני כרגע שלם עם הבחירה שלי. אני חושב שכנקודת התחלה זוהי נקודה גבוהה. אני בתחילת הקריירה שלי וכל האפשרויות פרוסות לפניי.

אחרי השיחה הזאת הרבה מהחששות שלי עברו. שבוע הבא אני על המטוס ואני מתרגש מהחיים החדשים שמחכים לי מעבר לים, הרי, בסופו של דבר זאת חוויה לא? זו תקופה שממנה אני יכול רק לצמוח ולפרוח. השאיפה זה לכבוש את העולם. אבל יעד שאתה חולם להגיע אליו מתחיל בצעד אחד קטן, הפעם הוא לא קטן, אבל זה הצעד הראשון שלי.

הכותב הוא און מקחל והוא דוגמן צעיר בסוכנות רונן אור צרפתי.