קפיצה לבוליווד: הטור של איציק כהן
תכנית הריאליטי החדשה, "בוליווד" מצליחה לגרום לכולנו להכנס לקצב הודי! אז החלטנו להכיר לכם קצת יותר מקרוב את המשתתפים בטורים מיוחדים ובלעדיים לפרוגי, והפעם: איציק כהן, שמתוודה: "שום דבר לא הכין אותי לזה"
שלום נשמות טובות ויפות! כאן איציק כהן, אני כאן כדי לפתוח קצת את הצ'אקרות ואת הלב ולספר לכם על החוויה שלי בעיר הסרטים של הודו, בוליווד. מוכנים להזכר איתי במסע?
עוד בערוץ הבידור של פרוגי:
בוליווד, כולם חולמים על הוליווד, אבל בוליווד? מה זה בעצם? בוליווד היא עיר הסרטים הגדולה בעולם שנמצאת בהודו, בעיר מומביי, והאמת מעולם לא חלמתי על הודו, מה גם שתמיד אמרתי שבחיים אני לא אגיע להודו, אבל אמרו את זה כבר לפני, באמנות כמו בחיים אין דבר כזה שאין דבר כזה.
אז נסעתי לחודש, הודו לא דומה לשום דבר אחר שהכרתי, שום שיחת הכנה לא באמת מכינה אותך לכמויות האנשים, כלי הרכב, והריחות של מומביי (שלא לומר הסירחון), הדבר שהכי הימם אותי זה הכמויות הבלתי נתפסות של כלי רכב בכבישים, זה נראה כאילו כל מי שהיה לו גלגל עלה לכביש, אופניים, אופנועים, ריקשות (כלי רכב דומה לווספה על שלושה גלגלים), משאיות ומכוניות בכל הגדלים, הצבעים ושנות הייצור, וכולם מתחרים על פיסת כביש, נוסעים לפעמים בשבעה מסלולים, לא מסומנים, בפקקי ענק, וצופרים, לא מפסיקים לצפור... כולם מזהירים אחד את השני בצפצופים כדי למנוע תאונות, ולמרות עשרות אלפי כלי הרכב באמת אין תאונות, מדהים לא?
והפקקים, זה פרק בפני עצמו, נסיעה של חמישה קילומטר יכולה לקחת שעה ויותר, אין פחי זבל בשום מקום, הזבל פשוט מתגלגל ברחובות ואיתו כל מיני השרצים, בקיצור פחד! ולעומת זאת האנשים, באופן מוזר, כולם בשאנטי, כולם איכשהו רגועים, מסבירי פנים, לא מרימים את הקול.
יש במומביי מן תחושת שלווה כזאת שעוטפת אותך, למרות הצפצופים, הצפיפות והריחות, כי כולם שם יודעים שזה המצב ועצבים לא יוכלו לשנות אותו. כשהמציאות היא כל כך קשה הדבר היחידי שאתה יכול לשנות זה את הגישה שלך, ואתה אוטומטית עובר מביקורת לקבלה, פשוט לקבל את המצב כי אחרת אי אפשר באמת לתפקד.
קשה לסכם חודש בהודו בלי להזכיר את הווילה שבה גרנו, וילה רחבת ידיים צמודה לאוקיינוס מעוצבת בהרבה מאוד צבעים, ומה שמצחיק זה שבהודו (לפחות מהניסיון המצומצם שלי), או שיש מים או שיש חשמל או שיש גז או שיש מזגן, אין את כל התנאים ביחד ולא עזרו הבקשות, התלונות, הצעקות (והיו הרבה כאלה) על הכל ההודים עונים ב: "yes sir","o.k sir","2 minutes". בהודו אתה מגלה ששתי דקות יכולות לקחת גם יומיים (בעיקר כשאתה עומד במקלחת ופתאום אין מים).
כל זה מתגמד לעומת החוויה שבאנו לחוות והיא ההתנסות בעולם הבידור ההודי, השירים הריקודים , אין גבול למקצוענות ההודית כשזה מגיע לסרטים, המיומנות של כל אחד מהמדריכים שפגשנו, לא הפסיקה להדהים אותנו. בשביל להגיע לרמת הביצועים של הסרטים ההודים, אתה גם צריך להיות זמר נפלא, שחקן מדהים ורקדן מהאגדות, ותאמינו לי שזה היה קשה יותר מכל מה שחוויתי עד היום! פתאום "רוקדים עם כוכבים" נראה לי כמו יום כיף בלונה-גל!
אבל מעל הכל החויה האנושית של לבלות חודש בלי הילדים, המשפחה, החברים, ההצגות וכל מה שהכרתי בישראל, ולחיות לרגע חיים חדשים, בלי שאף אחד מכיר אותך, ולהיות (ולו לרגע) איציק נטו, שוב בטירונות, רק הפעם בניחוח קארי.
