היי נשמות! אנחנו, בת-אל ומעיין או מעיין ובת-אל, או "הבנות דודות", או איך שלא תחליטו לקרוא לנו (מעדיפות "היפות") החלטנו לכתוב לכם קצת על החוויה שלנו בהודו, רגע לפני שנפרדים מהתכנית (כן, תבכו זה עצוב!) אז יאללה בואו תגלו קצת יותר עלינו!  

"הקאנו איך שנחתנו" 

אמרתי לבת-אל שאני רוצה ללכת לחפש את עצמי בהודו. היא אמרה לי 'מעיין, אני מצאתי אותך ואני יכולה להבטיח לך שזה לא מציאה גדולה, תישארי בארץ'. היחיד שהצליח לשכנע את בת-אל היה ניסים גרמה שהבטיח לנו שאם נטוס אתו להודו הוא יגלה לנו את סוד התלתלים שלו! (וזה הרי אחד מסודות המדינה הגדולים ביותר. מי יכול לסרב?)

האמת שפחדנו רצח, ידענו לאן אנחנו הולכות אך לא ידענו איך נחזור. היה פחד כזה כמו לפני "המירוץ למיליון", ידענו שזה ישנה אותנו קצת אבל לא ידענו בדיוק איך ומה. מההתחלה הרגשנו שנתחבר לאיציק כי הוא נשמה, אבל לגבי שאר הקאסט, לא ידענו על אף אחד כלום חוץ מ'אתי' (גלית גיאת), אנחנו מעריצות שלה מ"שמש" עד היום. 

הטיסה הייתה לגמרי מתישה. טיסה של 12 שעות, לא הצלחנו להרדם ואמרו לנו מיליון פעם שננסה לישון כי איך שמגיעים להודו מתחילים לצלם. אז שתינו מלא יין כדי להרדם אבל זה השיג את התוצאה ההפוכה - התחלנו לשגע אנשים במטוס! אז לא מספיק שלא נרדמנו כל הטיסה, גם הקאנו ברגע שנחתנו בהודו.

"בוליווד נראתה לנו כמו עזה"

אז נחתנו בהודו, הוצאנו רגל מהמטוס, הוצאנו עוד אחת ו-בום! זה הכה בנו. גל של ריח שיותר גרוע מהמזבלה בזרחיה, איך נתמודד עם הריח הזה חודש שלם לכל הרוחות? מזל שמעיין רגילה לא להתקלח.

אין ספק שבוליווד לא הייתה נראת כמו שהיא נשמעת. הרגשנו כאילו עברנו את הגבול והגענו לעזה! בעצם, אפילו עזה נראת טוב יותר, הם חיים שם בלוקסוס ובבוליווד ממש לא. פתאום ראינו מכונית יפה, פתאום עגלה עם סוס עייף, מצד אחד איש עסקים ומהצד השני איש עני. אין הפרדות, הכל מעורבב, אתה לרגע אחד נכנס להלם וברגע השני מתרשם.

"אכלנו חודש רק מנות חמות"

ואם חשבנו שהריח ישבור אותנו, עוד לא דיברנו על האוכל. כל האוכל בטעם אחד - חריף. הם דוחפים קארי לכל דבר, צ'יפס בטעם קארי, קולה בטעם קארי, גבינה בטעם קארי, קארי בטעם קארי, סארי בטעם קארי. אבל אם לומר את האמת לא יכולנו ממש לאכול הכל ופה מגיעה הנקודה הקשה שלנו בתכנית. 

מה שהיה לנו הכי קשה בבוליווד זה האוכל והכשרות. לא היה כשרות על האוכל ההודי שם, וזה בעייתי עבורנו כי אנחנו שומרות מסורת. מה שנאלצנו לעשות זה במשך שבוע וחצי לאכול חטיפים שיש עליהם כשרות עולמית ואחרי זה התקיימנו חודש שלם מ"מנות חמות", אולי לא משביע אבל לפחות הורדנו במשקל (אבל עלינו בחזרה את הכל ברגע שחזרנו!)

אם חשבנו שהאוכל ישבור אותנו, עוד לא דיברנו על הבגדים. בטלוויזיה זה נראה יפה, כל החצאיות הארוכות, הצעיפים והתכשיטים. במציאות אנחנו לבושות עם 4 טון של בד עלינו, נראות כמו וילון שקם לתחייה, עם עוד שני טון תכשיטים, אם מתיכים את הכול אפשר לבנות משאית מכל הברזל הזה.

כשהצטרפנו לתכנית, חשבנו שנעשה שם 'וואחד' שכונה, לא חשבנו שבאמת נשיר ונרקוד. בראש שלנו היה צחוקים, בטן-גב מול הים ובוילה, אבל הכל היה הפוך - כל היום עבדנו ולנו אישית היה יותר קשה, כי לא באנו מבסיס של ריקוד או מאה שנות ניסיון בשירה כמו ניסים גרמה.

אין ספק שבכל הזמן הזה בוילה התחברנו הכי הרבה לאיציק כהן ולגלית גיאת. איציק הכיל אותנו כמו אבא, חבר, בן דוד, כל היום קראנו לו ושיגענו אותו. ועם גלית התחברנו ככה כי היא משרה רוגע. היא משתלבת בול באווירה ההודית - לא התרגשה מכלום.

"בוליווד היא פסטיגל אחד גדול"

מכירים את אלה (כמו בת-אל למשל) שמרכלים שעה על בנאדם ובסוף אומרים "אבל יש לו נשמה טובה"? אז אותו דבר. כן, ההתאקלמות לא הייתה קלה, הריחות (של מעיין), האוכל והבגדים, אבל החוויה הזאת של בוליווד שווה הכול, ולבוליווד בסך הכל יש נשמה טובה! מבחינתנו בוליווד עכשיו היא היסטרית, אבל טובה. בוליווד היא בעצם סוג של פסטיגל אחד גדול בכל יום, כל סרט הכי קטן הוא השואו הכי גדול.

להפרד מבוליווד היה כמו לסיים מסע או טירונות או כל חלק מהחיים, היה קשה לעזוב אבל גם משמח כי חוזרים. כשהגענו הביתה הדבר הראשון שעשינו היה לאכול קובה. בת-אל: "הודעתי לאמא מראש - אני נוחתת תכיני קובות והרבה!"

לא היינו חוזרות לשם (לפחות לא ממש עכשיו), רק אם זה תלוי בלגור שוב עם איציק וגלית. מה שבטוח שאנחנו מרגישות יותר מאוחדות אחת עם השנייה ומנוסות בתחומים חדשים. אגב, אם אתם מחפשים טיול מגניב בעולם, אל תטוסו להודו, לא ממליצות ושלא נדע מטומאה.

היה טוב וטוב מאוד שהיה, מקוות שנהנתם איתנו! אוהבות מלא (ומחפשות חתן)
מעיין ובת-אל 

עוד במדור הבידור של פרוגי:

• מהו ספר הנוער הטוב ביותר בכל הזמנים?
• הפסקה פעילה: הסדרות שכיף לדבר עליהן בבית הספר
• המעריצים מבקשים: האם יהיה עוד מופע ל"החממה"?
• לא רק ראפרית: ניקי מינאז' בסרט תיעודי ולוהט

 

הצטרפתם כבר לאינסטגרם של פרוגי? 

ולפייסבוק שלנו?