למי שפספס את התופעה הטלוויזיונית שהחלה בשנה שעברה, "פושרז" היא דוקו/ריאליטי על מגוון צמדים של ילד מוכשר בתחום מסויים (ריקוד, משחק, שירה וכו') והורה שדוחף אותו להצלחה ולפרסום בצורה מאסיבית. בעונה הקודמת בלטו מגיאור ורועי סנדלר שמתמחים בתחום השירה, ואילו בעונה הזו הכוכבת הבולטת באה "בילד/אין" עם הפרסום והבאז התקשורתי סביבה / נועה קירל.

עוד במדור בידור של פרוגי:

• ג'סטין ביבר פורץ בבכי לאור האירועים בפריז!
• מה קורה בין ניק ג'ונאס לחברת "ליטל מיקס"?
• מי הם ארבעת הסלבס שהוריהם דחפו אותם להצלחה?

אם נדמה היה לנו שהעונה הראשונה מצליחה להציג איזה טרנד נוראי או מציאות אמיתית וכואבת בתחום הבידור, חכו שתצפו בעונה השנייה. השנה הליהוק נעשה מוקפד יותר ומוחצן יותר - דבר שאולי מטיב לתכנית ולפורמט שלה אך מצד שני גם גורם לנו במקום מסויים גם לא לסבול אותה ולרצות פשוט לשלוח את הילדים שמשתתפים למקום מרוחק כמה שיותר מההורים שלהם. 

כולם מודעים למצב ולדור של היום שרק מחפש פרסום ועוד הכרה, החל מאינסטגרם ולייקים ועד יצירת סרטונים במטרה להפוך לוויראלים וזה ניחן גם בסדרה. רואים שגם הילדים עצמם (או לפחות רובם) רוצים בסופו של דבר את הפרסום, ולפעמים "הפוש" של ההורים הוא רק עוד אבן מביכה בדרך להשגת המעריצים (או העוקבים באינסטוש, תלוי איך תעדיפו), כך למשל האם שמתלווה אל בתה במדידת בגדים לצילומים או האב המגונן של נועה קירל שמצליחים לגרום לנו להיות מובכים גם בשם הילדים.

וקיימים כמובן אלו שנקלעו לסיטואציה המורכבת הזו שההורים רוצים את הפרסום יותר מהם (ואולי גם לעצמם) כך למשל היא האם יאנה מאשדוד שלא נותנת לילדה שלה, לינוי, פשוט להיות ילדה, להנות ולצבור חוויות וזכרונות בתור ילד, עד כדי כך שכשהיא מונעת מהבת שלה לעשות דברים כמו ללכת (ולו לשנייה) לנדנדות, או לשחק למרות בקשות חוזרות של הילדה, זה כבר מעלה אצלנו גם כמה דמעות של כאב בעיניים ולצקצק בחוסר סבלנות אל מול המסך.

זה לא פשוט, וזה גרוע אף יותר ממה שמדברים על ניקול ומישל ראידמן. מדובר במקרה קשה מאוד שמעבר לעניין ה"פושרז" מצליח לגרום לנו לשנוא את הפורמט ואת זה שהוא מאפשר בכלל להציג ילדים בגיל כזה בסיטואציה הזו (ואולי זה בעצם טוב כי זה המצב שפשוט קיים גם בשטח וזה מעביר מודעות?). לפעמים צריך לתת לילדים להיות ילדים, ואותה הילדה נראת סובלת, לא מרוצה מלעשות את זה וגם לא מתביישת להגיד את זה בקול רם, לנוכח הצעקות ומ"את לא מחליטה" שסופגת מאמה ופשוט קורעת לנו את הלב.

וזו רק דוגמא קטנה למה שקורה בפרקים הראשונים של העונה השנייה בפושרז ועוד לא התחלנו לדבר על מקרה נועה קירל, שאומנם כבר כולם סוג של מודעים לסיפור שלה, או לפחות יודעים במי מדובר. להפתעתנו נועה מצליחה להביא קצת גלאם לתכנית, את הצד ההפוך והמוחלט בו היא זו שקובעת, היא זו שמנתבת את הדרך ו"אבוש" הוא רק המלווה בגלל היותה קטינה. אז שערורייתית או לא, נועה קירל היא הפושרית של עצמה ללא ספק והיא עושה עבודה מעולה.

נקודת אור נוספת של התכנית היא רותם קורן הכדורגלן, אולי המקרה הכי נוח לעיניים והכי פחות נוצץ מבחינת פרסום אלא כמקצוע לכשעצמו. שם באמת ניתן לראות את החום ואת הדאגה של האם לבן שלה ואת זה שהיא רוצה שהוא פשוט יעשה ויצליח במה שהוא טוב בו, והיא לא תהסס לדאוג שזה בטוח יקרה. והבן משתף פעולה בצורה נעימה ואף דואג גם הוא (בין הפאדיחות הקטנות) לערב את אמא אתי. אם כבר להיות פושרז - אז רק ככה! וזה משהו שגרם לתכנית לקבל פן קצת אחר ויותר נעים לעין, אולי יותר רגוע לעומת כל ה"רעש" ששאר המשתתפים עושים סביב עצמם, מה שלרוב לא מוצדק.

אם נרד לשורש העניין, הפורמט של פושרז אולי מציג את מה שקורה ואת כל המגוון בנושא, אך הוא עושה זאת בצורה שכבר קשה לצפות בה ושקשה להכיל מבלי רצון עז לעשות משהו בנידון, אומנם זה עטוף בעריכה הומוריסטית שאמורה להקל על העניין ולפעמים אף עושה את העבודה ושוברת את העצבים שצוברים בכל דקה. אנחנו נקווה שיתנו יותר זמן מסך לרותם הכדורגלן ואולי אפילו לנועה, רק בכדי להוריד את העונה הקשה מידי לרמת שאפשר ונוח בכלל לצפות בה. אם אתם אנשים חסרי סבלנות ועצבניים מידי - ראו זאת כאזהרת צפייה ומדובר גם בעונה שלא הכי נעימה לצפייה. ואם אתם לא נמנים בין אלו, אתם בדיוק הקהל לסדרה ואולי הצפייה תעורר בכם קצת רגשות ואמפטיה, כי אחרי הכל פושרז היא "סלפי" על החברה שלנו, על הרצון לפרסום על כלום ובכל מחיר ועל הורים עם שגעון אמריקאי וחוצפה ישראלית.