משנת 2002 בולט סרט אחד במיוחד ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הסרט שרואים בכל שנה ושכל צפייה בו מצליחה לעורר רגשות עזים וחיבור מיוחד ליום הזה. מדובר ב"אח שלי הגדול" של ערוץ הילדים בו שיחק טל מוסרי באחד מהתפקידים הכי מרגשים וחזקים שראינו. חמש עשרה שנים אחרי, הסרט עדיין חזק ורלוונטי ומקבל בכל פעם מחדש תגובות מלאות ברגש מצד הקהל שפשוט לא יכול להשאר אדיש והופך את "אח שלי הגדול" לחלק בלתי נפרד מהזיכרון.

חזרנו עם כוכב הסרט, טל מוסרי, שגילם את החייל שנהרג ומאחוריו משפחה ואח קטן אחד שמתקשה להתמודד עם האובדן, אל הימים בהם רק צילמו את הסרט, ההכנה וכל מה שקרה אחר כך ועד היום.

"אני זוכר שזה קרה באחת השנים הראשונות שלי בערוץ הילדים" נזכר מוסרי ומספר: "באתי מהתיאטרון, באותה השנה זכיתי בפרס התיאטרון על תפקיד של חייל בהצגה 'שבעה' בתיאטרון בית לסין - גם שם שיחקתי חייל. אני זוכר שלמנהל הקרייאטיבי של הערוץ באותם הימים היה רעיון שאגלם חייל בסרט שיצולם לזיכרון".

"ליהקו לסרט את הבת של אהוד בנאי, את עופר (האח הקטן - מ.א) הביאו כי הוא ואני שחקנו שני אחים בתיאטרון בהצגה 'מכתב לנועה', גם שם שיחקתי חייל והוא שיחק את אחי - אז גם שם הייתי אחיו הגדול, והמלצתי עליו. היום הוא כבר יוצר ותסריטאי - הוא יצר את 'אורי ואלה'.

'אח שלי הגדול' היה די ייחודי בנוף של אז.

"זו הייתה הפעם ראשונה שהערוץ צילם משהו כזה. לפני שהיו סדרות גדולות. פעם ראשונה שזה סרט ארוך וזה בטוח היה המניע לזה שאחרי זה התחילו עם סדרות". 'אח שלי הגדול' נעשה עם צוות של סרט קולנוע מהבמאים, הכותבים הצלמים וסט של סרט קולנוע. מאוד התרגשתי מהדבר הזה כי באתי לערוץ, ולפני הנחיה החלום היה לשחק. נורא שמחתי שמכל המנחים נבחרתי לגלם את החייל, גם הייתי שנתיים או שלוש אחרי השירות הצבאי שלי (הלהקה צבאית - מ.א).

אתה זוכר את הפעם הראשונה שקראת את התסריט?

"זה היה מאוד קשה ועצוב לקרוא אותו, מאוד מרגש ובעיקר לא ידענו איך הקהל יאכל את זה, האם הם יבינו את הקטע של החייל המת? האם הם יתחברו לסרט? גם עד אז בכל הערוצים לא היה תוכן כזה לילדים, תמיד היה אולפן וראיונות עם משפחות שכולות ושרים שירי זיכרון. אני חושב שבגלל זה זה נוקב ומרגש. לא עושים עוד דברים כאלה לצערי. זה משהו שהוא מדבר אל כל המשפחה, לא רק לילד ולא רק לחייל או הורה.

הרגשתם שאתם עושים משהו שיישאר?

"צלמנו ולא ידענו מה יקרה. בשנייה שהוא עלה לאוויר הבנו שיש פה משהו מאוד חזק. לא הייתה הקרנה מיוחדת או משהו, בפעם הראשונה צפיתי בו בבית. אני נדהמתי מהתוצאה ולא הפסקתי לבכות, זה סרט שלופת אותך. ומאז זה באמת הפך לתופעה".

מוסרי מספר שהתופעה גוררת אחריה שלל תגובות בתקופה הזאת של השנה ובכל שנה באופן עקבי: "אני כל הזמן מקבל תגובות. מישהו כתב למשל אתמול (א') בפייסבוק שזה הפך למסורת של יום הזיכרון גם לעוד הרבה שנים. כמו שיש את הטקס המרכזי כזה בכותל - יש את 'אח שלי הגדול'. מעבר לזה שזה מסמל לאנשים את הילדות שלהם, אני יודע שזו צפיית חובה לבסיסים בצה"ל ולהורים שאני יודע שזה הפך למסורת אצלם לצפות יחד עם הילדים".

"הרבה שנים חלפו, אני יודע שעוד הרבה הורים ואחים גדולים שצפוו בילדותם צופים בזה כיום האחים הקטנים שלהם. מאתמול, שזה הוקרן בפעם ה'מי יודע כמה', אני פשוט מוצף בתגובות שאותי מאוד מאוד מרגשות - מעבר לתגובות על משחק ולבימוי, שזה תמיד כיף לשמוע, אבל שזה הפך חלק חשוב בחיים שלהם. הרבה אומרים - תודה על שהצלחנו לחבר אותם ליום הזיכרון".

סרט זו דרך מיוחדת להתמודד עם היום הזה.

"בהחלט נורא קשה להתחבר ליום הזה, הוא עצוב וכולם שרים שירי זיכרון, כולם עומדים דום. אבל יש פתאום איזו יצירה שמחברת אותך מיד ליום הזיכרון וזה הכוח של היצירה הזאת. אתה מצליח להתרגש, לחיות ולהבין עד כמה שאפשר ומצליח להכניס את מי שצופה על מה שעובר במשפחה שכולה, על התמודדות, וקושי על האח המת שעדיין נוכח בחיים שלהם ועל החוסר של מי שהיה בבית וכבר איננו".

וזה לא הכל, מוסרי מספר שהוא גילה שגם בצה"ל נורא אהבו והתחברו לסרט, והפכו אותו לדרך לטיפול והתמודדות עבור אחרים: "לפני כמה שנים הייתה כתבה בחדשות, לא ידעתי, אבל נחשפתי לזה שצה"ל מטפל באחים ובהורים שכולים בעזרת הסרט הזה. חלק מהטיפול ומהדיאלוג איתם זה עם הסרט הזה. כמו כן, אני יודע שהרבה מאוד מורים מקרינים לתלמידים לפני ואחרי הטקס אבל זה פתאום הפך לחלק מהיום הזה".

ויש את המעבר המהיר הזה ליום העצמאות שבו אתה מופיע הרבה, פעיל ומתמודד עם כל כך הרבה שמחה - זה לא קשה?

"אני תמיד מגיע לבימות יום העצמאות לשמוח ולחגוג וכל השעה הראשונה כשאני מגיע, לפני כל הסלפי - כולם פשוט מדברים איתי עם עיניים דומעות על הסרט הזה. זה הפך לתופעה חוצה גילאים ואני מקווה שזה ימשיך. בכל פעם שנאי צופה בזה, בדיוק כמו הקהל, אני לא עומד בזה ובוכה. הדמעות פשוט זולגות מעצמן. באותם קטעים ורגעים בכל פעם מחדש, אחת היצירות החזקות שנעשו.

יצא לכם לבכות על הסט בגלל הסיפור עצמו?

"על הסט בעיקר רצינו לעשות את זה טוב, הבנו שאנחנו עושים משהו גדול, אבל היינו בחשש 'האם מה שאנחנו עושים הוא מספיק טוב', לא תיארנו וחלמנו שזה יהיה על זמני".

למה אתה חושב שזה באמת הסרט שנשאר הכי מזוהה עם יום הזיכרון?

"אין הרבה יצירות אמיתיות וכנות ומרגשות שגם לא מתחנפות, וזה סיפור קשה ששודר בערוץ לילדים. משהו לא קל - לא מרחמים פה על הקהל ואני חושב שזה גם מאוד מאוד מתוחכם. עצם זה שיש פה אח נוכח שרואים על המסך והקהל של הילדים מבין שהאח הזה הוא בכלל מת ולא נמצא. יש גם הזדהות גדולה עם האח שמתמודד. זה שזה מדבר על יום הזיכרון מנקודת מבט של אח ופחות מהכיוון של ההורים (למרות שהם נוכחים מאוד בסרט), זה משהו שכל אחד יכול להזדהות איתו. גם הפסקול והצילום מאוד לא מתיישנים ויוצרים רלוונטיות".

יש את טל של לפני ואחרי הסרט בחיבור ליום הזיכרון?

"יום הזיכרון זה יום שכולם מתרגשים ממנו, יום שמראה כמה שמורכב לחיות כאן, לי היה מאוד חשוב להיות חלק מהדבר הזה. עשיתי עוד כמה דברים שקשורים ליום הזה כמו 'חורף 73' עם הלהקה הצבאית. לא חושב שיש אין הבדל, אני רק מודה על ההזדמנות שהייתה לי לשחק בדבר כזה ואני מאוד שמח. בקריירה ובמקצוע הזה, אתה לא יכול להגיד שזה לנצח על כל דבר, כי אין הרבה יצירות שהם נצחיות, ורק בזה אני יכול להגיד 'תודה'. ביומיים האחרונים אני רק כותב לאנשים תודה על מחמאות ודברים שהם אומרים על זה".