"מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות על במות. הייתי שרה ורוקדת להורים שלי בסלון בלי הפסקה, כותבת שירים וחולמת על הבמות הגדולות. כשהייתי קטנה הופעתי בטקסים ממלכתיים בבית הספר שלי, אחר כך יצא לי להשתתף בDVD של "רינת בארץ המילים" וראיתי שאני נהנית מלעבוד מול מצלמה. תמיד אהבתי בעיקר לשיר, אבל לא ידעתי שארצה להיות שחקנית. כשהייתי בת 12 אמא שלי לקחה אותי לטיול בת מצווה בניו-יורק. אני זוכרת שצפינו במחזמר "FAME" ולאחר מכן גם ב "MAMMA MIA" ואמרתי לה - זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי. לא הפסקתי לבכות מהתרגשות. בהמשך הצטרפתי ללהקת "השכנים של צ'יץ'" ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה. מעבר לעובדה שהייתי חלק מהלהקה במשך 5 שנים - הפכתי לבמאית הרשמית של הקבוצות הצעירות במשך כשנה. עד היום יש למקום הזה פינה מיוחדת בלב שלי. שם למדתי על עצמי המון ולאיזה כיוון אני רוצה לקחת את החיים שלי".

 

 

"תמיד הייתי מפנטזת על קריירה בינלאומית, אבל התחלתי ממש לגבש תוכנית כשהייתי בת 14. עידן ליפר, במאי להקת השכנים של צ'יץ', הוא בוגר של בית הספר The American Musical and Dramatic Academy והוא זה שעודד אותי לחשוב על הכיוון הזה. ככל שהשנים עברו כך למדתי יותר על עולם מחזות הזמר והתיאטרון ולאט לאט הרעב גדל לנסוע ולהגשים את החלום. רציתי ללמוד בבית הספר בו עידן למד. מדובר במסלול של שנתיים עם שיעורי משחק, פיתוח קול, מחזות זמר, בלט, סטפס, ג'אז, דיקציה והגהה, קריאת תווים ומה לא. זה ממש הרגיש כמו המחזמר FAME שראיתי בלונדון, רק עם פחות דרמות חיים קשות... משם זה כבר היה ברור שסימנתי לעצמי מטרה, וידעתי שבמוקדם או במאוחר לשם אני אגיע ושם אני אלמד. רציתי לחיות בניו יורק. רציתי לחיות בעיר שהיא בירת התיאטרון של העולם. לא יכולתי לדמיין לעצמי משהו טוב יותר".

 

 

 

"שאלה טובה. אני אישית מאוד קשורה למשפחה שלי והרעיון של לעבור ליבשת אחרת רחוקה כל כך היה נראה לי לעיתים אפילו בלתי אפשרי. כל הזמן הרגשתי שיש מכשולים בדרך - זה יקר, זה מסובך, זו שפה אחרת, זה מנותק מכולם, למה לי לעשות את זה לעצמי? מה גם שבארץ הייתי ואני עדיין בסוכנות ADD, הלכתי לאודישנים באופן קבוע והלך לי ממש טוב, יכולתי לראות את עצמי משקיעה, עובדת קשה ומפתחת קריירה בישראל בדרך זו או אחרת. אני חושבת שהתשובה באה מהמקום שלא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו אחר. ידעתי שאם לא אנסה ללכת על זה, לא אוכל לסלוח לעצמי. אני מאמינה גדולה במוטו האומר כי עדיף להתחרט על מה שעשית מאשר על מה שלא עשית, אז העדפתי לעשות כל מה שביכולתי כדי להגשים לעצמי את החלום הזה, בידיעה שיש מצב שזו לא תהיה הבחירה הנכונה, אבל לפחות לא אחיה חיים שלמים עם לתהות "מה היה קורה אם". דבר נוסף שעזר לי היה שעברתי לכאן עם בן זוג תומך ואוהב, מה שגרם לנתק מהבית לעבור הרבה יותר בקלות".

 

"הקושי העיקרי מבחינתי היה להיות רחוקה מהמשפחה. בעיקר מהכלב שלי, טומי. יש לי מזל שבעידן הטכנולוגי של היום אני יכולה לדבר איתם שעות בשיחות וידאו, אבל זה עדיין לא דומה לדבר האמיתי. בנוסף לזה, להיות שחקן זר בארה"ב זה לא פשוט בכלל. מלכתחילה לבחור להיות שחקן זו החלטה שבאה מהלב יותר מאשר מהראש - זה מקצוע שבוחר בך, ואתה לא יכול לראות את עצמך עושה שום דבר אחר. אם יכולת, היית אולי בוחר אחרת, במקצוע מבוסס יותר, בטוח יותר. אבל כשאתה בוחר להיות שחקן אתה לוקח בחשבון שזה מקצוע הפכפך, ללא הכנסה קבועה ומסודרת, ונדרשת המון המון עבודה ושיווק עצמי. כשחקן זר בארה"ב אתה גם צריך להוכיח למה אתה עדיף על אחרים שהם אמריקאים או עם גרין קארד - למה שהם יבחרו ללכת על דרך יותר מסובכת איתך מאשר על מישהו שכבר חי ומבוסס כאן? זו עבודה לא פשוטה. מה שכן אני יכולה להגיד, היא שמי שעושה את הרילוקיישן הזה וגם שורד אותו, זה מי שיש לו רעב להצליח כאן. בלי הרעב הזה סביר שאחרי כמה "לא" ממלהקים יאבד את החשק והדרייב. אני לחלוטין חושבת שזה היה שווה את זה בשבילי אישית. אני בחיים לא אגיד לא לקריירה בישראל, כי אני אוהבת את ישראל מאוד וחושבת שיש עבודות מבריקות גם בתחום התיאטרון וגם בתחום הטלויזיה והקולנוע, אבל אני באמת ובתמים מאמינה שנועדתי להגיע לכאן, ולא מתחרטת על אף צעד בדרך".

 

"ניו יורק היא עיר ענקית ומלאת אנשים מכל העולם. יש את הציטוט המפורסם מהשיר New York, New York" - If I can make it there, I'll make it anywhere" - אני חושבת שאנשים מכל העולם מגיעים לכאן עם התקווה הזאת בדיוק, מה שגורם לקושי להתבלט, בייחוד בכל מה שקשור לאמנויות הבמה. אינספור אנשים מסיימים בתי ספר למשחק בארה"ב ובעולם ומגיעים לניו יורק חדורי מטרה, מוכנים לעבור כל אודישן ואודישן. לא מזמן הגיעה אליי תובנה נפלאה, שבסופו של דבר אין אף אחד שהוא לגמרי כמוני בעולם. יש רק עדי אחת שהיא אני. עכשיו השאלה היא מה הופך אותי לשונה? מה מייחד אותי מאחרים? ואז אני שואלת את אותה שאלה על עצמי כפרפורמית. הרעיון הוא להבליט את הצדדים האלה שלך באודישנים כדי להראות לאנשים שבוחנים אותך עם מי יש להם עסק, ומה הופך אותי לזו שהם ירצו להעסיק. להגיע לבד למסקנה של מה מייחד אותך יעזור פלאים בקריירה בהמשך, לדעתי".

 

"כשהייתי קטנה הכי אהבתי לשיר, היום אני חושבת שאני יותר מתחברת לעולם המשחק. הרעיון של להיכנס לנעליים של אדם אחר ולחיות את החיים שלו ואולי כך להשפיע על מי שצופה בצורה כזאת או אחרת הוא קסום בעיניי. הדבר שאני הכי הכי אוהבת הוא לשלב את השניים - ובגלל זה עולם מחזות הזמר קורץ לי כל כך. אין דבר שיותר מרגש אותי מלספר סיפור עם שיר. לגבי ריקוד... כשהייתי קטנה רקדתי בלט בלהקת בת-דור המפורסמת, ואפילו קיבלתי מלגה ל "Royal Academy of Ballet" בלונדון, אותה מעולם לא מימשתי. עם השנים רקדתי פה ושם בחוגי ג'אז ובלט מודרני אבל די הזנחתי את התחום. כשהגעתי ללימודים גיליתי על עצמי בשיעורי הריקוד שעדיין נשאר זכר לנסיון שהיה לי, אבל היכולות שלי הן לא מה שהן היו בעבר. למדתי על עצמי שאולי אני לא יכולה לקרוא לעצמי רקדנית, אבל אני לגמרי יכולה לרקוד. אני מאמינה שלכוח רצון יש המון השפעה, ובבית הספר השתפרתי פלאים אך ורק בזכות זה. אם אתה רוצה משהו, תעבוד בשבילו ותראה תוצאות. בדיוק כמו ללכת לחדר כושר. בהתחלה זה באסה ואתה שופט את עצמך כל הזמן, אבל עם התמדה באות התוצאות!".

 

 

 

"אני חושבת שקודם כל באופן טבעי יש יותר הזדמנויות לתיאטרון בניו יורק מאשר בישראל - יותר אנשים, יותר תיאטראות, יותר הזדמנויות. כשהייתי בארץ ניגשתי להרבה אודישנים, אבל רובם (כמעט כולם) היו לסדרות טלוויזיה או סרטים. כמעט ולא היו אודישנים למחזות זמר או הצגות, היום יש קצת יותר. אני הרגשתי שהיה הרבה יותר קשה להשתלב בישראל בעולם הבמה מאשר בעולם הטלוויזיה/קולנוע. פה, מידי יום מפורסמים אינספור אודישנים לאינספור פרוייקטים - גדולים וקטנים כאחד. נכון שבניו יורק הפוקוס הוא יותר על תיאטרון, אבל בימים אלה לא מעט סדרות וסרטים מצולמים כאן גם כן. אפילו העובדה שאפשר ללכת לאודישנים נון-סטופ מדרבנת אותך להמשיך לפעול למען המטרה יותר מאשר אודישן פעם בכמה שבועות. אני מאוד נהניתי מחווית האודישנים שלי בארץ, המלהקים בארץ מצוינים ועושים עבודה משובחת, פשוט היה חסר לי להיבחן ליותר פרוייקטים שהופיעו על הבמה. הבדל נוסף הוא תרבות האודישנים - בניו יורק רוב האודישנים מתפרסמים באתרים ידועים כמו "Backstage" ,"Actors Access" ובמגזין "Playbill" הידוע, כך שגם אנשים ללא סוכניות יכולים לגשת לאודישנים ולדעת מה קורה מתי. בישראל אני חושבת שצעד חשוב לקראת הקריירה הוא להשיג סוכנות במהרה, כי הרבה מהאודישנים לא מפורסמים לקהל הרחב ורק מי שיש לו סוכנות זוכה להישלח אליהם. פה אפשר לפתח אחלה כיוון בקריירה לפני שפונים אל סוכנות".

 

 

"שתיהן עברו דרכים שונות מאוד וראויות להערצה. תמיד הערצתי את שירי וחשבתי שהיא ברמה בינלאומית, אז כששמעתי שהיא הולכת להופיע ב"שיקאגו" בתור התפקיד הראשי, רוקסי, חשבתי שאני מאבדת את העשתונות. הוריי קנו לי ליום הולדתי כרטיסים לאחת ההופעות בהן היא השתתפה. התרגשתי כמו ילדה קטנה. זה הישג ענקי בשביל שירי ובכלל בשביל ישראלים ששואפים להגיע לבמות ברודוויי. חשוב לי לציין גם את ששון גבאי, שהשתתף במחזמר "ביקור התזמורת" בברודוויי בתור התפקיד אותו שיחק בסרט המקורי. יצא לי לפגוש את ששון מספר פעמים בעיר, כשאחת מהן הייתה במופע חגיגת האביב שהוקדש לששון גבאי לכבוד התפקיד הנ"ל. הופעתי במופע הזה עם שיר מתוך המחזמר "דויד" שכתב ירון כפכפי יחד עם קבוצת אנשים מוכשרים ומקסימים. ששון היה כל כך צנוע ונעים אל כולם, הוא אפילו התעכב קצת לפני שעזב כדי להודות לאנשים ולספק כמה תמונות למי שרק ביקש. מרגש אותי לראות אנשים שמגיעים להישגים כל כך נפלאים ועדיין נשארים צנועים ואסירי תודה".

 

 

ולגבי גל... מה כבר אפשר להגיד על גל שלא נאמר. היא מוכיחה לכל אחד ואחת שרק השמיים הם הגבול, ושמותר לחלום בגדול. ההישגים שלה כל כך מרשימים, והנה עוד דוגמה למישהי עם לב גדול שלא שוכחת מאיפה היא הגיעה ומשבחת את ישראל בכל הזדמנות. גל יפהפייה ומוכשרת אבל היא גם חרוצה ומקדישה את כל כולה לפרוייקטים בהם היא לוקחת חלק, אז פלא שהיא כל כך הצליחה? כשהיא הנחתה את "Saturday Night Live" אני זוכרת שדמעתי כאילו אני מכירה אותה באופן אישי, ואני לא! אבל המקום בו היא נמצאת היום מרגש אותי מאוד כישראלית שרוצה לפתח קריירה בינלאומית".

 

 

 

"השתתפתי בכמה וכמה פרוייקטים כאן ואני ממש מרגישה מלאת מזל על כל הזדמנות שניתנה לי. המחזמר האחרון בו השתתפתי היה הפקה של "אנני" שזה אחד ממחזות הזמר עליו גדלתי. אם הייתם אומרים לי שיום אחד אשחק את התפקיד של לילי סיינט ריג'ס, הפושעת הבלונדינית והלא כל כך חכמה, הייתי צוחקת בקול רם ואומרת שזה ממש לא הטייפ שלי. היום אני כל כך מאושרת שקיבלתי את התפקיד הזה. קודם כל למדתי המון מלשחק דמות שרחוקה ממני שנות אור- הייתי צריכה לעבוד על מבטא ניו ג'רזי, על שפת גוף שונה לחלוטין ובכלל להיכנס לנעליים של הדמות המצחיקה והמשוגעת הזאת. זה היה תענוג". 

 

 

השתתפתי גם בכמה הפקות מקוריות מהנות במיוחד - אחת מהן היא "The Spyglass Seven", מחזה דמיוני שנכתב ע"י מייקל סיבולד הלוקח חלק בבית קברות בו המשורר אדגר אלן פו קם לתחייה ונפגש עם כל מיני נשים מחייו שכבר מזמן נפטרו גם כן. אני שיחקתי את אישתו המנוחה, וירג'יניה קלם פו, שנפטרה בגיל צעיר משחפת. הופעתי עם ההפקה הזאת מחוץ לעיר - לטייל עם הפקה זו חוויה מופלאה, גם כי אתה זוכה להכיר את הקאסט יותר מקרוב וגם כי לברוח קצת מהעיר ולראות מקומות חדשים זו מתנה גדולה. המחזמר הראשון בו השתתפתי בניו יורק בתור התפקיד הראשי היה "Angels at Work", אשר זכה להשתתף בפסטיבל ידוע מאוד בניו יורק בשם "New York New Works Festival". במסגרת הפסטיבל הופעתי בתיאטרון אוף-ברודוויי מאוד ידוע בשם "Theater Row" והשופטים בפסטיבל היו אנשים מפורסמים מהתעשייה כמו במאים, מפיקים וכולי. המחזמר היה כ"כ מוצלח שביקשו מאיתנו להופיע בסיבוב נוסף של פיינליסטים בשבוע האחרון של הפסטיבל. זה היה כבוד גדול עבורי. ההפקה האחרונה בה השתתפתי היא מופע קברט ישראלי בשם "iDiva" - מופע שהופק ע"י IAP שכולו שירי דיוות ישראליות. יצא לי לשיר את "שבתות וחגים" של יהודית רביץ אותה אני מעריצה מאז שהייתי ילדה קטנה, והתרגשתי כל כך בגלל ששרתי את השיר הזה כשהייתי בכיתה י' במסגרת מגמת תיאטרון ולסגור ככה מעגל שנים אחרי במקום המפורסמם "The Green Room 42" בניו יורק זו חוויה מאוד מעצימה עבורי. בכלל, לשיר בעברית על במות כאן זה כבוד גדול ואני מתרגשת כל פעם מחדש מהזדמנויות בסגנון".

 

 

"יש כמה וכמה הפקות באופק שזה כיף ענקי. היוצרים של המחזמר "Angels at Work" מתכננים להעלות את המופע שוב ממש בקרוב ובכל חודש הם מעלים מופע קברט עם שחקנים וזמרים מכל העולם. אני הולכת להנחות את שני המופעים הקרובים וגם לשיר בהם - אחד יציג שירים וסיפורים הקשורים לעיר ניו יורק, והשני יהיה שירי ברודוויי ידועים בשפת האם של המופיעים. הם אפילו מתחילים לעבוד על הפקה של המחזמר RENT, אחד ממחזות הזמר האהובים עליי, ואני אזכה לשחק את אחד מתפקידי חלומותיי - מימי. בנוסף, לקראת סוף השנה אני אשחק את התפקיד הראשי של קאת'רין במחזה מקורי שכתבה במבי אוורסון בשם "Heaven Sent". יש המון הזדמנויות ממש מעבר לפינה, ואני לא יכולה לחכות לעשות עוד ועוד".

 

 

 

"ברור שהחלום הכי גדול שלי הוא להופיע על במות ברודוויי, אבל יש לי הרבה חלומות ואני לא מפחדת לחלום אותם. אני יכולה להגיד בגאווה גדולה שכבר הגשמתי חלום בזה שעברתי לניו יורק ולמדתי בבית ספר עליו פנטזתי מאז היותי בת 14. זה לא היה קל, זה עדיין לא קל - יש מעין תפיסה כזאת שאם מגשימים חלום אז הכל בחיים מסתדר. זה לא נכון, זה דורש המון עבודה ותחזוק אבל זה כל כך משתלם. ככה אני מרגישה לגבי החלומות העתידיים - אני אשמח לקריירה גם בארץ וגם בחו"ל, אשמח לפתח את עצמי בכל מה שקשור לאמנויות הבמה ולצבור נסיון על עוד ועוד במות, אבל אשמח לא פחות גם להשתתף בפרוייקטים שדורשים משחק מול מצלמה. אני פתוחה לכל הזדמנות שתגיע אליי ומחכה גם ליצור הזדמנויות משל עצמי. אני חושבת שחלום מאוד גדול שלי הוא לקחת חלק בפרוייקט שישאיר חותם - ליצור דמות או סיפור שישפיעו על מי שיראה אותם ואני אוכל להגיד שהייתי חלק מהליך היצירה".