מאחורי התסריטאית והיוצרת, מיכל קופר קרן, עומדות שורה של סדרות מצליחות במיוחד שגדלנו עליהן. החל מ"זבנג" הנוסטלגית, "ראש גדול", "יומני החופש הגדול", "כוכב הצפון", "כדברא" והרשימה עוד ארוכה. אך בימים אלו סדרה מסוג קצת אחר של קופר קרן משודרת על המסך - "ספיידרז" (טין ניק ב-HOT), דרמה קומית לנוער על משפחה שעוסקת בריגול לטובת הצלת המדינה מאסון אקולוגי מהונדס. מדובר בסדרה שהיא תוצרת כחול לבן אשר הוחלט מראש להפיק ולשדר אותה בערוץ ניקלודיאון בלמעלה מ-170 מדינות. כעת, עם חזרתה למסך בפרקים חדשים, קופר קרן חושפת בפנינו את סודות היצירה ועל המבט שלה כיוצרת על כל החוויה והקשיים גם בתקופת הקורונה.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• פרסום ראשון: זה הכוכב שילחם על ליבה של נועה קירל
• התגעגענו: סרטי התיכון הטובים ביותר
  
• א' עד ת': השאלה שמצליחה לעצבן את סטפן

סדרה נוספת שלך באוויר. מצליחה עדיין להתרגש?

"אני ממש מאושרת מההצלחה של 'ספיידרז' כאן, במיוחד כשהיא מיועדת לכל העולם. קשה היה לדעת איך הקהל כאן יקבל אותה. מדובר בסדרה מתוקה, כייפית וחמודה יותר לגילאים האלה מבדרך כלל, קצת חששתי שזה יראה תמים מדי ביחס לדברים אחרים. שמחתי לגלות שעם הקורונה והאווירה, הילדים והנוער רצו לקבל סדרה כזאת בדיוק, משהו שנעים לראות. היא גם מצחיקה, גם מותחת ומוכיחה שלא חייבים להיות אפלים וקודרים, במיוחד לא בעולם בו אנו חיים עכשיו. קיבלתי תגובות מהקהל שזה אכן עזר להם בתקופה הזאת. אני שמחה לשמח אותם בזמן הזה ועם הטלטלה שהילדים והנוער עברו. 'ספיידרז' היא סדרה משפחתית, חמה ואופטימית - היא כמו התרופה שהם היו צריכים ומעין עוגן בזמן השהייה בבית ועם העולם המפחיד בחוץ כשהכל לא וודאי. ראיתי את הנאמנות של הצופים לסדרה ושיש טווח גדול יותר של צופים בעקבות המצב". 

מדובר בסדרה עם מודעות סביבתית, לא משהו שחושבים ישר שילדים יאהבו ויאמצו אותה בקלות. 

"אנחנו לא לוקחים את הילדים כקהל שאפשר לחפף בו. כל פרט כמובן מגובה מבחינה מדעית ועבדנו צמוד עם מרצה של איכות הסביבה. נכון, זאת סדרה עם מסר חשוב אך הוא עטוף באווירה כייפית, לא מרגישים שעוברים שיעור בחברה. המסר שהסדרה מעלה, מעבר לחשיבות משפחתיות, זה גם שכל אדם פרטי נושא אחריות לשמור על הסביבה. יצאה ש'ספיידרז' מאוד רלוונטית גם למצב האקולוגיה וגם בגלל הקורונה - החשיבות של הפרט מול האחרים".

יש סצינה שבא הדמות של נאיה מתקלחת ובגלל הנחיות לחיסכון במים, היא יוצאת אחרי שתי דקות, אומנם כועסת אך בכל זאת מקפידה על ההנחיות, שזה גם משהו שהיה יפה לראות והתכתב עם הנחיות משרד הבריאות בתקופה הנוכחית.

"יש המון סצינות שאתה כותב וזה יוצא נבואי כזה. הייתה סצינה למשל כשנוח, האבא, אומר שיש לו ווירוס, לא משהו קטלני אבל ווירוס נוראי והוא צריך לראות רופא. בעולם שנהיה לנו, נבהלתי לרגע ותהיתי אם אני צריכה להוציא את המשפט הזה כי זה נושא שנהיה רגיש. אך בחזרה לנושאי המסר - בכללי יש טיפול מאוזן בין הערך החינוכי לעלילה, אני חושבת שזה כמו תרופה שאתה בולע בגרון עם סוכר, אתה בכלל לא מרגיש את זה. אני מקווה שילדים קולטים את המסרים תוך כדי שהם נסחפים וחיים את הסדרה ושהם לא בתחושה שעכשיו באו לחנך אותם".

השקת הסדרה הייתה אמורה להיחגג באירוע המוני עם שחקנים ולצד קהל ואנשי הצוות, אלא שרצון לחוד ומציאות לחוד - ההשקה בוטלה יחד עם ההנחיות על התקהלות ושידור הסדרה מצא את עצמו בלוח השידורים מהווה כהפוגה ממהדורות החדשות, אליהם נצמדנו בתקופה האחרונה, דבר שלפעמים יכול להרוס לסדרה שבנו עליה עם באז גדול יותר.

"אני מודה שזה קצת חיסרון", מספרת קופר-קרן, "אנו רגילים שיש מדד של השחקנים שהולכים ברחוב כשעוצרים אותם שם ורגילים שיש גם הקרנה גדולה. כן עדיין פונים אל השחקנים ברשתות וגם בהצצות לפרקים הבאים אנו מבחינים שיש המון המון צפיות. הקשר והמדד די עבר בצורה וירטואלית. זה שונה לגמרי ממה שהתרגלנו, במיוחד עבור שחקנים חדשים בסדרה. מקווה שעד שהסדרה תסתיים יהיה אפשר לעשות מפגש כלשהו. לצד החסרונות, רמת ההיקשרות של צופים היא מאוד גבוהה, 'ספיידרז' מהווה מעין עוגן יומי בתוך הכאוס. הקדמנו את עליית הסדרה בגלל הקורונה בשבועיים, דבר שהשפיע גם על קצב העריכה. עבדנו בקצב גדול יותר כדי שלא תהיה הפסקה ארוכה מדי בין הפרקים שעוד נשארו לערוך". 

את לפחות מנצלת את הזמן לכתוב עונות נוספות ל'ספיידרז"?

"בימים אלו אני כותבת עוד סדרה לנוער שאני עדיין לא יכולה לדבר עליה. כרגע אני לא בכתיבת עוד עונה ל'ספיידרז', כי זה עניין מורכב יותר. בגלל שזה פרויקט שיעלה בכל העולם ובניקלודיאון העולמי, הם שותפים מלאים בכל תהליך היצירה. הרבה מאיך שהסדרה נראת זה בגלל שהיא צריכה לעלות ב-170 מדינות. זו סדרה שהיא מאוד לא ישראלית במהות שלה. הזמנה של עוד עונה לדעתי קשורה בזה שקודם הסדרה צריכה לעלות בחו"ל, לראות איך זה יתקבל שם ורק אז להבין, זאת לא הפקה נטו מקומית. בימים אלו אנו עובדים על הדיבוב של הסדרה לשפות זרות. אני מאמינה שאחרי שיראו איך זה עובד יהיה אפשר לדבר על עונות נוספות, אני אשמח".

איך עובדים על סדרת נוער בינלאומית כשהכל כל כך שונה בין מדינות?

"יש הרבה חוקים והגבלות ששמתי לעצמי מראש. כמובן לא התעסקנו בדברים ישראלים ספציפית לנו. למשל בישראל בני 18 הולכים לצבא - כאן זה לא יהיה. טומי היה אמור להיות בן 13, אבל בגלל חגיגות בר מצווה הורדנו ל-12 כי לא רצינו שזה יהיה אישיו. לא התעסקנו בחגים, כמה שאפשר, נדמה לי שהייתה רק פעם אחת שטומי אמר 'פורים' - אז פשוט תרגמנו לחג 'האלווין'. בגדול מנסים לא להתעסק בשישי, שבת וכל מה שקשור לדתות, ישראל, שלטים ושמות, כך גם כל סגנון הלבוש, הדיבור, רפרנסים לגיבורי תרבות ושירים - לא קישרנו ספציפית לישראל ואין אזכור כזה. גם הקאסט מורכב מכל מיני גווני החברה. משהו כזה חייב לעבוד כך שגם ילד בברזיל וגם ילד באסיה יצפה וייהנה באותה המידה. יש קו כללי - אנחנו מתעסקים בדברים אוניברסליים, 'אני מול הסביבה שלי' או משפחתיות. גם בכל ארץ יש בעיה סביבתית אחרת, כל אחד יכול לקחת את זה לכיוון שלו. נושא המים למשל כן יכול להתחבר לישראל בגלל כל הקמפיין של 'ישראל מתייבשת', אבל גם לעוד הרבה מדינות".

בתחושה האישית, מלבד ההתבטאות העלילתית, זה שונה? 

"זאת לא פעם ראשונה שסדרות שלי נמכרות לחו"ל או מופקות מחדש, אבל זאת פעם ראשונה שבשלב סדרת היצירה בסדרת נוער מקורית כאן אומרים לנו: 'תכתבו את הסיפור לחו"ל כדי שישודר מראש גם שם'. זה משהו שלא היה בישראל, גוף בינלאומי אומר לנו: 'אנחנו סומכים עליכם. תמצאו את הגבולות, את הנושא המתאים ותכתבו'. אני מקווה מאוד שזאת הסנונית הראשונה כדי שיתחילו לבוא ליוצרים ישראלים לכתוב עוד ועוד בשיטה הזאת. אגב, לרוב כשיש 'רימייק', לא היוצר הישראלי הוא זה שכותב אלא הוא הופך לשותף או כקרדיט אחר, אני חושבת שהיו מעט מקרים שזה קרה. מקווה ש'ספיידרז', מהבחינה הזאת, תהיה סוג של פריצת דרך לסדרות הנוער - שלא רק יחכו שנעשה סדרה מוצלחת ואז יקחו, שזה נהדר בפני עצמו, כמו שקרה עם 'החממה' בנטפליקס וזה מדהים. פה קרה משהו אחר, לא חיכו לסדרה מצליחה, אלא שמו עלינו הימור. זה מה שריגש, עשה לי חוויה מטורפת וכבוד שנתנו לי להיות בפרויקט הזה. זה לא פשוט בכלל, אתה צריך לספק המון לקוחות".

כמו שהזכרת, יצרת לא מעט סדרות, אך לאיזו את הכי קשורה? 

"את 'ספיידרז' אני ממש אוהבת בגלל האופטימיות והשמחה שלה. אני גאה ואוהבת את 'כדברא' שהייתה פורצת דרך בגלל עוצמת הדמויות הנשיות, העל טבעי בישראל, ההצלחה בעולם (נמכרה ל-HBO באירופה - מ.א) וזכתה בפרס האקדמיה. כל החוויה שקשורה אליה בכללי הייתה עוצמתית, חזקה וחיובית. גם אהבתי את 'אולי הפעם' שלא הייתה לנוער, אבל גילתה לא מעט שחקנים כמו אורי פפר ונתי קלוגר שמשחקת ב'ספיידרז'. נתי הייתה עד אז מוכרת רק בדמויות קומיות, ב'אולי הפעם' היא שיחקה לצד ירון ברובינסקי שהיה אז בן הזוג שלה והיום ב'ספיידרז' זו סגירת מעגל עם שניהם".

איך את יודעת מה לכתוב לנוער ומה יעבוד?

"כמעט בכל הסדרות שכתבתי, הנושא שמתעסקים בו זה מה שהערוץ מפנה אליי. הערוץ יודע לזהות את הדבר הבא שהם רוצים ברמת הכותרת, כלומר - הם אומרים: 'אנחנו רוצים סדרת בנות ("יומני החופש") או על טבעי ("כדברא") או סדרת ריגול קומית ("ספיידרז")'. באים אליי עם איזו כותרת, שהיא למעשה הניתוח שלהם והיכרות הערוץ עם הצופים שלהם. הרבה פעמים הנושא בא מצרכי הערוץ עם מקום שהם מזהים שיש בו בור או חסך, לתוך זה אני ואנשים נוספים יוצרים את הסדרה, תחת זה בונים את הסיפור, העולם, הדמויות והסגנון. אני עובדת אל תוך הזמנה של משהו שצריך אותו ולא יורה באפלה". 

יש דברים שקרו או הציגו בסדרות נוער בעבר שהיום אין מצב שיעשו?

"בהחלט. למשל ב'זבנג' היו פרקים שכתבתי שהיו קיצוניים. המרכזייה של 'קשת' קרסה מהורים זועמים שהתקשרו להתלונן. אלו היו נושאים שאפילו אני לא יודעת אם מותר לי להגיד בראיון, אבל צולמו ושודרו, דברים שהיום אתה רואה ואומר איך זה שודר לילדים ונוער? העלילות שם לא היו עוברות היום". 

הנוער יותר מודע, בוגר והמידע נגיש לו יותר מאי פעם, אך בכל זאת בסדרות נוער כיום מורגש איזה מין 'פוליטקלי קורקט', נזהרים עם התוכן שמציגים ועם הטקסט שלא יפגע באף אחד. קופר קרן מספרת שזה אכן תמוה, אך היוצרים והתסריטאים מחפים על כך בדברים אחרים בעלילה.

"אנחנו בורחים לדברים יותר אוניברסלים ופחות 'חצופים'", מספרת ומפרטת: "כשהיום צופים בסדרה 'ראש גדול', שאני אחת מהיוצרות שלה, מבינים שהשפה והתכנים שהעזנו אז לגעת בהם פחות שמרני מהיום. זה מוזר כי אתה תמיד חושב שהקידמה תוביל בנושא הזה וכאן זה הפוך. אנחנו כן מנסים להיות קיצונים בדברים אחרים. אני חושבת שכיום בסדרות הנוער יש יותר נשק, יש בני נוער חטופים שמוחזקים בבור וכאלה. העלנו את מפלס הריגוש והאקשני על חשבון דברים אחרים בהם אנחנו יותר זהירים". 

בחו"ל ובארצות הברית בפרט, נשק זה 'Big No No' בסדרות נוער, בגלל שהוא יותר בהישג יד וכי היו לא מעט מקרים של בני נוער שטבחו במוסדות ציבוריים.

"תראה בשום סדרה שלי לא הייתה נשק, חוץ מ'האי 3' שירשתי מגיורא, אבל שם זה היה נשק פיראטי אז חצי קלאץ'. בחו"ל זה באמת אישיו, נגיד ב'ספיידרז' הגענו לאיכות הסביבה כי רצינו נושא חברתי, אבל גם רצינו שלא יקרה מצב שילד בן 12, כמו טומי, יכוונו אליו רובה, כי זה לא היה עובר בבינלאומי. רצינו גם נבל בינלאומי ושהסכנה היא לא לאדם אלא לקיום המדינה בגלל המים. זה מסוג הדברים שאנחנו עושים שמצד אחד יהיה מותח ומלא באקשן, ומצד שני לא יהיה מפחיד מדי בצורה שילדים יהיו בטירוף. אני חושבת שזה הולך ומקצין. ב'האי' למשל היה את קאיראן שלילדים היו סיוטים ממנו והיום לא כל כך נותנים לעשות דמות כזאת, כלומר ברמה של סיוטים. עם זאת, השיעור היפה שלי מ'ספיידרז', זה שיש מקום להכל אך שגם לא תמיד צריך את זה. גם כשהמתח הוא מים במדינה - הילדים בטירוף וצמודים למסך, יש ערימות של תגובות בכל מקום. אפשר להיות מותחים בלי להיות שטופי זיעה. הסדרה הזאת היא יותר באווירת 'שכחו אותי בבית'". 

ואת מרגישה שזה עובד באותה רמה?

"תהיתי אם ילדים ישראלים יקבלו את זה. אני כותבת סדרה ולא יודעת איך זה יתקבל. אני חושבת שהילדים הישראלים הרבה יותר מתוחכמים מילדים בעולם. בחו"ל הרבה פחות חשופים לעולם ולמציאות. לילדים ולנוער כאן יש הורים במילואים, אחים בצבא, מתמודדים עם דברים שאף ילד בעולם לא מתמודד בצורה הזאת! לכן ה'מה נחשב מותח מספיק' הייתה שאלה אמיתית. פחדתי שזה ייתפש כילדותי. אבל אני בטוחה שלא רק בגלל הקורונה נצמדו למסך ואהבו, כי גם בקורונה אם משהו משעמם אותם הם מפסיקים לראות דברים, אם זה לא תופס אז נוטשים".

הזכרת את 'האי 3', איך זה לכתוב סדרה שהחל אותה יוצר אחר בכלל?

"כשהצטרפתי זה כבר היה להיט היסטרי ממש, ל'האי' הייתה שפה מובהקת. חמיצר הוא מורי ורבי ורק למדתי ממנו המון על 'קליף האנגרים' (סיום מותח לפרקים - מ.א) ובניית דמויות. הוא גאון. אם להתחיל לעשות משהו בסדרה של מישהו אחר - זה המקום. הגעתי ל'האי' אחרי 'ראש גדול' ואחרי שכתבתי עוד כמה סדרות מבוגרים ונוער אחרות. מכורח הנסיבות הוא היה עסוק וחיפש מישהו שיקח את הסדרה. לא רציתי לאכזב ושיהיה 'פלופ', רציתי להבין את הראש של חמיצר. עבדנו צמוד והיינו נפגשים, זה עבד טוב כי הוא שמר על הסדרה. גיורא לא נותן סדרה ואומר 'קח ותעזוב אותי', הוא ידע מה אני מתכננת לכתוב, היה מעורב וידע לאן זה הולך. מאז עשיתי סדרות של עצמי ואני גם מכניסה, בנוסף אליי, יוצרים נוספים בעונות מסויימות. זה מאוד קשה לכתוב כמות פרקים כזאת. תחשוב שזה לכתוב 40-50 פרקים בשנה במשך המון שנים. כמעט בכל שנה יש עונה של פרויקט כלשהו שלי על המסך, אז זה מאתגר וצריך להיעזר". 

את קשובה לקהל בניתוב העלילה?

"הקהל זה המלך. יש הרבה פעמים שאני אוהבת משהו מסויים אבל אני נזכרת שכל מה שמעניין אותי זה הצופים, חד וחלק.  אני חייבת מודעות ל-מי צופה בסדרות שלי בכל פרויקט שאני עושה, כי זאת לא סדרות שאני יכולה להגיד אני הייתי צופה בעצמי, הן לא מכוונת לגיל שלי. חשוב לי מה שהצופים מגיבים, לכבד אותם, לשפר מתח, או לפחות לשאוף לשם. אני לא סתם משרבטת עלילת מתח, אני תמיד אבנה אותה עם כל הטוויסטים, כל ההשקעות והפיתולים ואוודא שכל פרט מתחבר".

יצא שנפלת בזה?

"אני מודה שיש גם טעויות, אבל מכוונת להצלחה. הקהל הצעיר גם שם לב להכל. אני יכולה לספר לך למשל שב'ספיידרז', כפי שציינתי, הקפדנו שלא יהיה סממן שיזוהה רק עם ישראל כי זה בינלאומי, אבל בסצינה אחת, ילדים חדי עין שמו לב שטומי מדבר וברקע ראו סוכה בקילומטרים משם (כי עשינו איזו השלמת צילומים בסוכות). אף אחד לא ראה בעריכה מרוב שהסוכה הייתה רחוקה והקהל שלח לנו הודעות על זה, הוא חי את זה!".

או אה, ממש בודקים!

"בשנים האחרונות ה-VOD זה השטן", אומרת בצחוק, "אין לנו חיים! כל טעות קטנה או אי המשכיות - הכל מתועד שם לנצח ונצפה שוב ושוב. יש כאלו שצופים לפעמים בהכל מההתחלה ובודקים איפה יש חורים עלילתיים, מוודאים שכל הפרטים יושבים ביחד והם מגלים דברים מדהימים. זה גם טוב כי זה מכריח אותך לכתוב כל סדרה בזווית שאני יודעת שיש גם ויאודי וזה חייב אותי לעשות 'טריפל צ'ק' על פרטים, לחזור אחורה על פרקים, לראות שהכל נכון ושזה ממשיך להתכתב עם מה שנאמר, גם ברמת הדמות שאומרת כתובת שלה".

יש חלום להגיע לנטפליקס?

"זו מילה גדולה. אני מפתחת כרגע שני פרויקטים גדולים עם מפיקים בחו"ל כדי שאכתוב 'ביבל'. זה אומר מסמך ענק המתאר את כל מה שהולך להיות בסדרה - עלילה, דמויות, חלוקה לפרקים, נושא, ז'אנר, הבסיס של כתיבת הפרקים. משמעות של יוצר סדרה זה בעצם לכתוב את ה'ביבל' הזה והרבה טועים וחושבים שזה לכתוב מין רעיון של שלושה משפטים. מה שמגדיר יוצר של סדרה זה ליצור זה לכתוב את התנ"ך הזה ואת הפרק הראשון שהוא מעין פיילוט, אך גם זה לא תמיד הכרחי ואפשרי גם רק ברמת התקציר. אני יכולה להעיד שהתחילו להכיר ישראלים בעולם בשנים האחרונות, אז משלמים ליוצרים כאן לכתוב את ה'ביבלים' האלו. כרגע בגלל ש'ספיידרז' עולה בכל העולם, יש לי את סוג הזה של הקרדיט, אבל להמשך אני עמוק בפיתוח של שני פיתוחים גדולים של ארצות אחרות. זה לא אומר שהם יקרו, יש עוד דרך ארוכה, אך הכל בפיתוח יחד עם השותפים שלי לכתיבה ואז ינסו למכור את זה, יש לזה נקודת זינוק יחסית טובה. השאיפות הן לאו דווקא 'נטפליקס', יש עוד המון רשתות שהייתי רוצה שפרויקטים שלי יהיו בהן".

אבל ליוצרים הישראלים יותר קל היום בעולם?

"הם מאוד מבוקשים כיום - משהו שלא חלמנו עליו לפני חמש שנים. אני מנסה בדרכי, אבל כמוני מנסים עוד הרבה ואני עוד לא יודעת מה יצא מזה. אני יכולה להגיד שזה ש'כדברא', 'כוכב הצפון' ו'יומני' נמכרו לחו"ל נורא עזרו לעובדה שניק נתנו לי לעשות את 'ספיידרז'. הכל מעין תהליך איטי וכל פרויקט מקרב אותך לאט לאט אל המטרות שלך".

היו לך כשלונות בדרך עם סדרות?

"כן ובזמנו זה מאוד כאב, אך בדיעבד יכולתי להבין למה זה נכשל. זה דבר שלומדים ממנו כי אתה לא יודע איך כל דבר איך זה יתקבל. גם 'ספיידרז' הייתה הימור שלשמחתי אהבו. אני חושבת שבלי ביקורת אי אפשר להמשיך ליצור, כי אתה תמיד צריך להיות במוד של לדעת איפה לשפר. זה שמצליח לי כרגע, זה לא אומר שבסדרה הבאה אני לא קורעת מחשבה איך ליצור ואיך אני תופסת שוב את הקהל. צריכה להיות בך אש תמידית אחרת לא מתקדמים. יצירה צריכה לבוא מתוך מקום של פחד ולהבין שכל מה שעשית בעבר לא רלוונט לפרויקט הבא. הקהל מתחלף בסדרות נוער אז זה לכבוש אותם מחדש. לפני שהייתי כותבת ויוצרת, הייתי עובדת בעריכה בניו יורק, עבדתי עם מילוש פורמן, במאי 'קן הקוקיה', 'שיער' ועוד הרבה סרטים. הוא עבד במשך שנה על הסרט 'ואלמונט' שיצא במקביל לסרט אחר עם עלילה דומה בשם 'יחסים מסוכנים' שיצא שבוע לפני הסרט שלו, אז כל העבודה שלו די 'הלכה' ותבין שהוא אחד הבמאים הטובים בהיסטוריה. לא באו לראות את הסרט כי הוא נתפש כחיקוי, למרות שהוא לא. לפעמים טיימינג זו גם סיטואציה איתה צריך להתמודד בהפקות". 

לסיום, יש לך טיפ לתסריטאים צעירים שרעבים לעולם הזה?

"היום יש הרבה יותר אפשרויות, יש המון קיצורי דרך שאפשר להתחיל דרכן למשל בז'אנר סדרות הרשת  - זה פורמטים שיותר נגישים שלא היו בתקופתי. אתה יכול לקחת את הנייד ולייצר סדרה. ליוצרים הצעירים יש כלי עבודה מדהים - הם יכולים לייצר ביוטיוב ועם סמארטפון דברים מבלי לחכות לאף אחד. זה לא כמו הדור שלנו שהיית צריך ציוד ושיזמינו ממך. זה בהחלט נותן יתרון להשתפשף, אבל לצד זה חייבים להבין שלכתוב סדרת טלוויזיה ותעשיית הטלוויזיה באופן כללי זה מקצוע לכל דבר. מקצוע עם המון פרטים, המון רצינות ואחריות. אתה גם צריך לכתוב דברים שנכנסים בתקציבים שמביאים לך כי אי אפשר להתפרע מדי. צריך לעשות המון שיעורי בית, להיות על סטים, אפילו להיות שוליות של יוצרים בהתחלה כדי ללמוד כמה שיותר, מעין תהליך חניכה".

"הטעות שהרבה אנשים עושים זה שהם ישר כותבים סדרה בגיל מאוד צעיר ואין להם סבלנות לעבור את החניכה הזאת. אם רוצים קריירה ארוכת שנים ולא רק הצלחה אחת, אלא בן אדם שמתפרנס וחי את חיי היצירה, קם בבוקר ויש לך סדרה על המסך שצופים בה - אז צריך ללמוד את השיטות, לעבור תהליך ואז אתה מביא את עצמך. קיצורי הדרך טובים לסדרות ברשת, אבל לטלוויזיה אתה צריך להגיע מוכן כדי להישאר, זה לא מגע קסמים. אפשר להתחיל בקטן, אבל תהיה מוכן לקבל את הכלים ולהתעניין, לא להגיד ש'אני עושה רק את הסדרה שלי וזהו', אלא להגיע עם רצון ללמוד וגם לעבור תחת אחרים מדי פעם כי הם מלמדים אותך המון".