דור ההמשך: כדאי שתשננו את השם אורי גוב - כי הוא לגמרי כאן כדי להישאר. בימים אלו מככב גוב בסדרת הנוער "פלמח" המתרחשת בשנת 1946, לפני קום המדינה ובמאבקים של הארגונים והמחתרות נגד הבריטים. בשיחה עם גוב הוא מספר לנו על החוויות מהסט, על העולם בתקופה הזו של קום המדינה ועל המשפחה המיוחדת בה גדל.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• נזקי הקורונה: הפרידות הקשות של התקופה
• רכילות בקטנה: התפקידים החדשים של קירל וכוכבות "רייברדיל"
  
• מיכל קופר קרן חושפת את הסודות מאחורי "ספיידרז"

"היה מרגש מאוד לצלם את הסדרה הזאת", מספר לנו גוב ומוסיף: "היה מאוד ברור לכולם על הסט שאנחנו עושים משהו מאוד מיוחד ומאוד יוצא דופן. מדובר בסדרת נוער שמבוססת על מאורעות היסטוריים שאכן קרו פה בישראל, בפלשתינה, אפילו עוד לפני שישראל הוקמה. רמת ההפקה הייתה כל כך גבוהה שזה היה מאוד מרגש להיות חלק מדבר כזה. ברגע שנכנסת לסט היה ברור שמעבר לתחושה שאתה בידיים טובות, אנשים מתייחסים לזה במלוא הרצינות האומנותית, המקצועית וההפקתית".

רוב הפרויקטים שלך עד היום היו בתיאטרון וזו הפעם ראשונה שאתה עושה פרויקט גדול בטלוויזיה.
"מדובר עולמות שונים לחלוטין בעיניי. ההבדלים הגדולים הם קודם כל ברמת המשחק. בתיאטרון מן הסתם יש את המשפט הידוע של לכוון את הטקסט שלך לשורה האחרונה, כלומר שיגיע לשורה האחרונה בקהל. בתיאטרון הגוף הרבה יותר מעורב והמפגש עם קהל בלייב הוא מן הסתם משפיע על רמת המשחק. כל ערב, למרות שזו אותה הצגה, יכול להיות משהו שונה. על סט, במשחק מול מצלמה, המשחק הוא הרבה יותר אינטימי ויותר מדויק מבחינה רגשית. רוב עבודת ההכנה היא להבין את הסצנה, את המהלך שלה, מה קרה לפניה ומה קרה אחריה - בגלל שמצלמים לא בסדר כרונולוגי, שזה גם מאוד שונה מתיאטרון. בדרך כלל בהצגה אתה נכנס לחדר חזרות לשלושה חודשים ומתחיל לבנות לאט לאט את ההצגה מההתחלה ועד סופה. בצילומים זה לא ככה. יש חזרות, יש קריאות, עבודה על מבטא ועל הטקסט, בשפה האנגלית במקרה שלי. אתה מגיע ליום הצילום שבו יש לך סצנה ראשונה מפרק 40, סצנה שנייה מפרק 16, סצנה שלישית מהפרק השני ואז בסוף היום אתה חוזר לסצנה מפרק 50. זו עבודה אחרת לגמרי. למרות כל זאת אני חייב להגיד על הדמות שלי, לורנס שהוא מאוד תיאטרלי וזה הכיף הכי גדול. זה סוג של השילוב המושלם בין תיאטרון לבין קולנוע וטלוויזיה".

מאיזה עולם אתה יותר נהנה?
"חד משמעית משניהם. זה עולמות שונים כל כך ועדיין יש להם מכנה משותף של אקספרסיביות. סוגים מאוד שונים של עבודה, אבל בשורה התחתונה בשני העולמות אני מוצא המון דברים שטובים לי".

אילו תגובות בעיקר שמעת על הסדרה עד עכשיו?
"הדבר הכי מרגש מכל העסק הזה, זה שבני הנוער מתחילים לשאול שאלות על מה קרה פה באיזור הזה בשנת 1946. אני שומע מהרבה מאוד הורים שהילדים שלהם התחילו לשאול מי זה רבין, מי זה משה דיין ומנחם בגין, שושנה דמארי, לאה גולדברג... המון תגובות כאלה. גם הרבה תגובות של בני נוער שמבינים שילדים בגילם פעלו בפלמ"ח בתקופה ההיא, שזה הכי בלתי נתפש עבורנו".

בגלל שהתחלת בעולם המבוגרים, אתה חושש קצת להתמתג כשחקן לנוער בעקבות הסדרה?
"לא עלה בי חשש כזה. בעיקר בגלל שזה פרויקט כל כך מיוחד, מקצועי עם תסריטים מעולים ובימוי שהיה תענוג צרוף. יש עם מה לעבוד. קהל היעד הוא לא דיל-ברייקר כל עוד יש לך ביד חומר מאוד טוב".

למי הכי התחברת על הסט?
"הייתי אומר שלנטע רוט שמגלמת את שרה. היה לנו נורא נורא כיף ביחד, השתעשענו אחד עם השני במבטאים והיינו עושים תחרויות של מי עושה את זה יותר טוב. כמובן שהיא ניצחה. אבל באמת התחברתי לכל הקאסט, זה קאסט של סופרסטארים. היה כל כך כיף גם עם נתי רביץ ששיחק את המפקד שלי ודייוויד לוינסקי ששיחק את הרולד הרע. וכמובן לכל הפלמ״חניקים עצמם".

היית רואה את עצמך חי בתקופה של קום המדינה?
"מבחינת סטייל חד משמעית עם המכנסיים הקצרים האלה של הבריטים, איזה שינוי מהיום. אין ספק שזאת תקופה עם אתגרים אחרים שאנחנו כמעט ולא מצליחים לחשוב עליהם כיום, עם הסמארטפונים והמחשבים, זה שאנחנו כל כך רגילים לקבל את מה שאנחנו רוצים בצורה כל כך מהירה. אני חושב שדווקא לחיות בתקופה ההיא זה באמת דבר שיאלץ אותך לעבוד מאוד קשה בשביל הדברים שאתה רוצה להשיג ולוותר על גחמות. אני דווקא חושב שהייתי מסתדר שם יפה".

איך מתכוננים לתפקיד תקופתי?
"מתרכזים בלב שלו. האמצעים הם מסביב, מה שמדהים פה זה להבין. גם לי היה מאוד נעים להבין כבר בקריאה הראשונה שמדובר באנשים. אלו אנשים עם רצונות שלהם והמכשולים שלהם, השאיפות והחלומות שלהם. אצל לורנס הדבר הראשון שזעק לי מתוך הטקסט זה כמה הוא רגיש, כמה הוא רוצה טוב, רוצה לשמוח, להיות שחקן ולשמח אנשים. הוא רוצה להתעסק עם חומרים מאתגרים ושייקספיר, שזה היה נחשב מאוד זר בשביל חייל שאין לו שום קשר לצבא בזמנו. אבל זה אשכרה מה שהוא עובר ואני מאוד מעריך את זה".

כמו שכבר הזכרת, לורנס הוא אמנם חייל בצבא הבריטי, אבל חולם להיות שחקן. הרגשת פעם שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו?
"אני חושב שהרגשתי בכמה מקומות שאני לא במקום המדויק שלי, ואני חושב שזו המחשבה הראשונית שלורנס התחיל ממנה את כל העסק. הכריחו אותו לעבור לפלשתינה ולהיות חייל, שזה משהו שהוא לא רוצה בכלל ורחוק שנות אור משאיפותיו. אבל הוא מגיע ממשפחה כזאת עם עבר צבאי מאוד מהולל, ובאמת פה יש קונפליקט של הורים וחינוך ומסורת אל מול רצונות פרטיים שיכולים לערער על כל זה".

דוד שלך הוא גידי גוב. אתה מרגיש שהקשר המשפחתי פתח לך דלתות במקצוע?
"לא. אני באמת ובתמים מאמין שקשה לפתוח דלתות רק עם שם, זה לא עובד. אם אתה לא מוכשר, אם אתה לא עובד קשה, לא מקדיש את עצמך ולומד משחק מכיתה א׳, אז לא משנה כמה מפורסם שם המשפחה שלי יכול להיות, זה לא מה שיפתח דלתות בסופו של דבר. מה שכן, אני באמת מגיע ממשפחה מאוד מיוחדת של אמנים, שמן הסתם השפיעה הרבה על החינוך שלי ועל אופן הגדילה שלי. על זה אני מאוד שמח ומודה, על רכישת השפה הזאת מגיל מאוד צעיר. לא מבחינת אודישנים ופרסומות אלא מבחינת התמקצעות והבנה מלאה של המקצוע ופשוט ללמוד, ללמוד כמה שיותר".

מאז ומתמיד חלמת להיות שחקן?
"כן. זה מעניין כי באמת במשפחה אבא שלי מפיק של אומנויות, אמא שלי ציירת וצלמת, אח שלי התעסק בקולנוע בצעירותו ועכשיו הוא עושה תערוכות, ואחותי גם באמנות פלסטית וגרפיקה. באיזשהו אופן מאוד טבעי כל אחד מאיתנו ננעל על המסלול שלו. ברגע שהבנו שזה מה שאנחנו רוצים, התחלנו להתמקצע בזה".

איך עוברת עליך תקופת הקורונה, כשאין כל כך עבודה לשחקנים ובכלל להמון אנשים?
"זה מפחיד מאוד. אתה מרגיש איזשהו צורך לעשות משהו, אבל מסביב אין הרבה אינטריגות מן הסתם כי הכל הושבת. ימים של הרבה מחשבות על איך נצא מזה. הדברים הולכים להיראות אחרת לחלוטין בעיניי, וזה חשוב להבין. כאמנים אני מאמין שהעבודה שלנו, היא דרך הקושי ודרך השינוי שהולך לבוא וכבר קורה, להבין איך אנחנו תופסים את המצב הזה ומתחילים לעבוד איתו. אני מקווה שזה יגמר בקרוב, זה באמת נורא מפחיד, אבל מצד שני אני חושב שה'ריסט' הזה היה באמת הכרחי למין האנושי".

מה הפרויקט הכי גדול שהיית חולם לעשות?
"קולנוע. זה תלוי חומר, אבל אין ספק שחווייה של עשיית סרט היא שונה ועוד לא עשיתי אותה, זה יכול להיות מאוד מאוד מעניין. ולהמשיך עם האנגלית. אני כל כך התאהבתי בתפקיד שלי באנגלית, זה גורם לך פתאום להתחיל לחשוב בשפה אחרת ולהתחיל להבין את ההיסטוריה של הדמות שלך שזה לא בעברית".

להמשיך עם האנגלית בארץ, או שאתה רואה את עצמך פורץ את גבולות ישראל?
"אני מאמין בפריצת גבולות. העולם הוא מאוד גדול ואני אכן מאוד נמשך גם לתעשייה מחוץ לארץ, אבל לכשזה יבוא זה יבוא. אני לא לחוץ מזה ואני לא מחליט לעשות צעדים דרסטיים, גם בגלל שהכל התערער עכשיו וגם בגלל שאנחנו פה עכשיו וזה עוד לא הספיק לי".

ואם לא שחקן, איפה אתה חושב שהיית היום?
"לדעתי בחינוך המיוחד. בשירות הלאומי שלי עבדתי בגן של ילדים לקויי וכבדי שמיעה וחירשים. זו הייתה אחת העבודות שהכי מילאו לי את הלב אי פעם, לכן זו ה-'פלאן בי' שלי".