מה שהיה נדמה לנו כמחזיק סיפור בודד של עונה אחת (המבוסס על ספר), התברר כסדרה מצליחה ואהובה של ארבע עונות. בסוף השבוע האחרון עלתה לאוויר העונה הרביעית והאחרונה (תודה לאל) של דרמת הנוער "13 סיבות" בנטפליקס. ניצלנו את ה'וויקנד' לבינג' של עשרת הפרקים החותמים, וגילינו שהפעם אין ממש סיבה לצפות בעונה מלבד סגירת המעגל האישית שלנו עם הסאגה שהתאהבנו בה.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הישרדות: חרם, בגידה, בריתות ושני צדיקים בסדום
• חוגגים 15: שחקו וגלו מי אתם מחבורת "השמיניה"?
• רכילות בקטנה: הצעד החדש בחייה של נועה קירל
  

בזמן שאחרים ביקרו את עונות ההמשך (2 ו-3), אנחנו באופן אישי די אהבנו אותן. יוצרי הסדרה ידעו להמשיך את הסיפור ללא האנה בייקר בעצמה ולהראות לנו את הצד האחר של הדמויות - אותן מוביל קליי ג'נסן (דילן מינט הנהדר). בעונה השנייה התעסקנו עם השלכות מותה של בייקר, התחושות שצפו בכל אחד, המשפט שבה בעקבות המקרה וכאמור, כל דמות קיבלה יותר נפח. בעונה השלישית חזרנו אל מסלול ה"מתח" והסיבות של "מי רצח את ברייס?" - מה שהחזיר אל הסדרה את אפקט המתח והמסתורין שאפף את עונת הבכורה - וזה מה שהפך את העונה השלישית בעינינו למוצלחת וטובה. אך העונה הרביעית היא קצת ריקנית ויותר מדי דרמטית על כלום - היא מתחילה בתחושת נקמה והוצאת הצדק לאור של בן זוגו (בערך) של מונטי המנוח ומסתיימת בסיום התיכון ללא קו עלילה עם התרחשויות קיצוניות. 

למעשה, כל העונה מרגישה כמו פרק סיום אחד ענק ולא במובן הטוב. לרוב פרקי סיום (בישראל במיוחד), זה פרק שכל עיקר התרחשותו בהתחלה וכל שאר הפרק די סוגר קצוות, מרגש ומסכם. לא הייתה נקודת שיא או סיפור מתח שהיה אפשר לעקוב אחריו כמו בשאר העונות וחבל. מבלי לעשות ספויילר, היה אפשר להשתמש בסצינה אחת מתוך פרק סיום העונה, לעשות לו טיזר בפרק הראשון ולמעשה כך למשוך אותנו אל מאורעות העונה הרביעית קצת יותר במתח ומסתורין. 

יש לא מעט סצינות בעונה הנוכחית בהן מונטי וברייס מופיעים כ"רוחות רפאים" בדמיונן של גיבורי הסדרה ואני חושב שדי מיצינו את זה עם האנה בייקר בעונה השנייה. כאילו, באמת? זה הכי טוב שלכם? אנו מבינים את רבד ההתמודדות עם האירועים הכל כך קשים של הדמויות עם המוות בתיכון הזה, אבל לדבר עם דמויות 'מתות' ולראות אותן כמעט בכל פרק כמה פעמים - זה די מתיש, מיותר ולא באמת תורם לעלילה. אם בכל זאת התעקשתם לעשות כך - אז לפחות למנן. 

העונה לא גרועה - היא פשוט מיותרת ביחס לעונות הקודמות. כלומר היא באמת עשויה טוב, מתמודדת עם נושאים חשובים ובועטים בדיוק כמו שמצופה ממנה. כך למשל עולה השאלה (שרלוונטית לתיכונים בארצות הברית בעיקר) - האם תיכונים צריכים לעשות תרגילי ירי, להיות קפדנים בכניסה לבית הספר ובכללי להפחיד ולהבעית את התלמידים מסיטואציות של מוות או לתת להם להיות ילדים ופשוט לשמור עליהם בצורה אחרת? או כמו השאלה העיקרית בעונה הזאת - האם להאשים "מישהו רע" ברצח של מישהו אחר ולהסתיר את זה - זה בסדר? בנוסף העונה מציגה באופן מדוייק את העובדה שהפחד הגדול שלנו צריך להיות מעצמנו וממי שאנחנו יכולים להפוך להיות, לדעת לרגע לעצור ולהגיד - אני צריך לטפל בעצמי, אני צריך לבדוק מה לא בסדר, לשאול שאלות, לחשוב - בנקודה הזאת באמת העונה מצטיינת ומתמקדת יותר. היא מנפה את המתח כדי לתת את הדגש לדרמה ולתת למסרים האלו לעבור ועל כן מבורך - זאת לצד דמויות חדשות שבהחלט השתלבו נהדר בעונה.

אך עלילתית - לא הייתה שום התקדמות. הכל הרגיש כמו קלוז'ר אחד גדול ומיותר שהיה יכול להסתכם באיזו מיני עונה של חמישה פרקים רק לצורך הסיום, היו בה שלל 'רגעים מתים' (וסליחה על האירוניה) ובלי בניית סיפור מתמשך נורמלי, היו רגעים הזויים ומבולגנים שלא ממש הצלחנו לעקוב אחריהם, הסטנו את מבטנו לא מעט אל הנייד בזמן הצפייה (מה שלא קרה בעבר עם הסדרה) וחבל - כי משהו שם התפספס לנו בגדול למרות הקאסט המעולה והרגיש. הייתה לנו ציפייה מסויימת, במיוחד לאור העלילות שהיו וכאן זה כמעט וצלל אי שם למטה. העונה הזאת כאילו "החליטה לנוח" ולתת לדמויות לעכל את כל מה שקרה - על פניו אמור לתרום לדמויות, אבל זה לא עבר את מבחן הצפייה שלנו ודי התיש כבר לאחר שניים-שלושה פרקים.

הנקודה היחידה שהצליחה לרגש אותנו בעונה היא פרק הסיום בעצמו. לא נעשה שום ספויילר, אך בו באמת קורה משהו לא צפוי שבא משום מקום (על פניו תמוה, אך כן עובר כמרגש). המהלך שקורה בפרק הזה (שאורכו כמאה דקות) נוגע לנו בנקודות רגישות ומראה את נקודת המתח והשבירה שחיכינו לה במשך כל העונה. נכון, גם כאן זה נמתח ונמשך יותר מדי, עם עוד דרמות מיותרות, עוד סגירות מעגל (היי לדמויות מעונות העבר שקפצו לביקור) וגם הפרידה וסיום התיכון המקולל הזה.

כאמור, העונה כולה הייתה פרק סיום אחד גדול, לכן הבחירה בלעשות את הפרק העשירי ארוך מהרגיל הייתה קצת מוגזמת ולא הכרחית, על אף שרק שם הגיעה לשיאה הפעם. העונה הזאת לא הייתה קורית ללא הצלחה מטורפת לסדרה והביקוש - ולכן עוד עונה חותמת בהחלט הייתה משהו שרצינו. עד כמה שהיא הייתה מאכזבת, אנו נרצה לזכור את פרק הסיום, שלראשונה בעונה הצליח לגעת באמת ולחתום אצלנו את הטירוף. אם יש משהו שלקחנו איתנו מהסדרה כולה היא - לדבר, לשתף, לא להישאר לבד בסיטואציות כואבות, לא להתמודד לבד עם דברים שגדולים מכם - בעיקר בתקופת ההתבגרות בה הכל נראה כסוף העולם. "13 סיבות" לימדה אותנו המון, ומעבר לענייני עלילה מאכזבת או לא - היא חשובה לבני נוער והיא מראה מציאות כואבת וקיצונית - אך כזאת שיכולה לקרות, גם אם מדובר רק בחלקים ממנה. תלמדו ממנה את המסר החיובי כי זה מה שהיא באה לעשות.