קיימים לא מעט תכנים שונים על המסך עם סיפורים על חיילי צה"ל ועל מלחמות ישראל. חלק מהסיפורים מבוססים על סיפור אמיתי, חלקם נכתבו במיוחד - אבל כולם מסמלים את כאבה של מדינה שלמה ואת ההתמודדות הקשה עם השכול. לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חזרנו לדמויות החיילים בסדרות השונות כדי להבין על השפעת העלילות על חייהם, ימי הזיכרון שעברו עליהם מאז ועל הזדמנות שניתנה להם להביא את סיפורי השכול ולהנציח על המסך.

>> עוד על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בפרוגי

טל מוסרי

בשנת 2002 מוסרי גילם את אורי בסרט הטלוויזיה "אח שלי הגדול". אורי הוא חייל שנהרג במלחמה ומופיע כחיזיון מול אחיו הקטן, אסף שמתמודד עם השכול בדרך משלו ביום הזיכרון.

"זה מאוד מרגש אותי בכל פעם מחדש. 'אח שלי הגדול' הפך לחלק כל כך מרכזי וחשוב ביום הזיכרון במשך כל כך הרבה שנים. כשצילמנו את הסרט לא תיארתי לעצמי שזה יקבל מקום של כבוד בכל יום זיכרון. זה בלתי נתפס כמות התגובות שאני מקבל מילדים, בני נוער, חיילות וחיילים, אנשים מבוגרים. אפילו מורות כתבו לי שכשהן היו ילדות הן צפו בסרט והיום כמורות הן מציגות אותו לתלמידים בכיתה. אני יודע שכמעט בכל בתי הספר מקרינים אותו ביום הזיכרון, הסרט מועבר בצה"ל כחלק ממתן עזרה לחיילות וחיילים שאיבדו משפחה או חברים ביחידה. זה הפך למשהו הרבה יותר גדול ממה שהתכוונו. רצינו לספר סיפור אינטימי ומרגש על המשפחה הזאת. עשינו את זה בכמה ימי צילום בודדים ולא תיארנו לעצמנו שזה יהפוך למשמעותי".

"אני שמח שזה נכנס כחלק מההיסטוריה שלנו. למרות שצפיתי בסרט הלוך ושוב מאות פעמים, בכל פעם שאני צופה הדמעות זולגות מעצמן. יש סדרות, סרטים ותוכניות שהופכים להיות נצחיים - זה אחד מהם. מקווה שהוא ימשיך להיות חלק מיום הזיכרון עוד הרבה שנים. תודה על התגובות המרגשות ועד היום אני מרגיש שהייתה לי הזכות להיות חלק בהפקה הזאת".

דניאל ליטמן

השחקן דניאל ליטמן גילם שתי דמויות המתקשרות ליום הזה. הראשונה היא בתור עומר, אח שכול במסגרת תפקיד ב"תאג"ד 2" ששודרה בשנה שעברה, ואילו הדמות הנוספת היא בסדרה החדשה "אזהרת מסע" בתור נדב, יוצא יחידה קרבית שנחטף בידי דעא"ש במהלך חופשה בסיני.

"במסגרת העבודה שלנו אנחנו מקבלים את ההזדמנות להיכנס לתוך הרבה מאוד עולמות, לפעמים רחוקים מאיתנו ולפעמים פחות. נושא שמוצג הרבה לאחרונה הוא נושא השכול והקיום פה במדינת ישראל. בתוך העבודה שלי בסדרה 'תאג"ד',הדמות שלי עומר חכים, נמצא במשפחה שכולה. עומר איבד את אח שלו אחרי שנאמר למשפחה שהטנק שבו הוא היה נשרף ולקח איתו את כל מי שהיה בפנים. כדי לגשת לעולם כזה בראש ובראשונה כמובן נחשפתי לעולם האמיתי, למשפחות אמיתיות שחוו את הנורא מכל. להגיד שאני יכול להבין את כאבם יהיה מאוד יהיר מצידי, אבל לראות את מה שהם עוברים זה בלתי נתפס. בשבילנו זה יום שאנחנו עומדים ומכבדים אבל בשבילם זה כל החיים. אתה רואה שבתור משפחה שכולה היא צריכה עכשיו להתחיל את המלחמה האמיתית שלה. מלחמה נגד הכאב העצום והבלתי נתפס והמלחמה לתפקוד וניהול חיים נורמטיביים. זהו מאבק יום יומי שדורש תעצומות נפש שמתגלים ברגעים כאלו".

"ניסיתי לייצג בכבוד את כל אותם הרגעים האלה של המלחמה האמיתית. המלחמה היום יומית אל מול האסון. בסופו של דבר אנחנו בסדרת טלוויזיה ומנסים להעביר דרך האמנות שלנו את המסר, אבל אלה החיים האמיתיים שלהם והפרופורציות האמיתיות מתגלות. אתה מבין שבשביל להשיג דברים בחיים, להגיע לדברים, אתה צריך להקריב הרבה ולפעמים מישהו אחר מקריב למענך. אפילו שהוא לא יודע מי אתה ומה שמך. אם זאת לא גבורה,אני לא יודע מה כן".

לי בירן

בשנה האחרונה בירן גילם את דמותו של יוני בן דרור ב"שעת נעילה", שעסקה במלחמת יום הכיפורים. יוני היה טירון שהוקפץ לשדה הקרב ולמפגש עם אביו אשר מצטרף למלחמה כדי להתקרב אליו. סופו של יוני היה טראגי וסימל את הכאב והשכול.

"ירון זילברמן (מיוצרי הסדרה - מ.א) סיפר לי על הדמות, ישבנו שעה בחדר קטן, הוא ואני, והוא סיפר לי מההתחלה ועד הסוף את הקו של יוני. כולנו יודעים מה קרה לו בסוף. למעשה כשהגענו לסיום של הסיפור, הבנתי שיוני ומני בן דרור (אביו בסדרה - מ.א) מייצגים את המשפחות השכולות. זה היה הרגע בו הבנתי שנפלה בחלקי זכות מאוד חשובה ושברירית לתת הופעה שצריכה לייצג את אותן המשפחות. זו הזדמנות מדהימה, ועם זאת זה גם מאוד מפחיד. אתה נוגע בנושא שהוא מאוד רגיש לגעת בו. כשאתה מבין שזה חלק ממה שיש לך על הכתפיים, אתה חייב לקחת את העבודה שלך בפרויקט בצורה הכי רצינית והכי מתוך הלב והנשמה שרק אפשר.

"כשרואים את הדמעות של יוני בסדרה, אלו היו דמעות אמיתיות שלי. זה ליווה אותי בצילומים ועדיין מלווה אותי. אנשי ההפקה עשו לנו סמינר על מלחמת יום הכיפורים, היה להם מאוד חשוב שנבין מה אנחנו עושים, אילו קרבות אנחנו משחזרים, מה היה סדר הדברים, מה קרה במקביל. זה עזר לנו לקבל תפישה יותר אותנטית על איך הדברים נראו אז והרגישו. נפגשנו עם אנשים ששרדו את המלחמה הזו ואת הקרבות שצילמנו כמו עם ניר עתיר ויצחק נגרקר. המפגש איתם היה מרתק ומצמרר ואני ממש יכול לחלק את חיי ללפני ואחרי. מבחינתי החיים השתנו אחרי שפגשתי אותם ואחרי הפרויקט הזה. אני לא הייתי לוחם בצבא, אז זה הכי קרוב שהיה לי".

"התגובות שקיבלתי מלוחמים וממשפחות של הלומי קרב, אלמנות ויתומי צה"ל שהתנדבתי איתם היו נוגעות. מצאתי את עצמי בנקודה בה לא תיארתי לעצמי שאכיר את האנשים המדהימים הללו ושאשב בפאנלים כל כך חשובים ועמוקים, זו פשוט מתנה שקיבלתי בחיים. יש כמה דברים מאוד חשובים שאנחנו צריכים לחשוב עליהם ביום הזיכרון ובכל יום בשנה - צריך להבין שכדי שנוכל לחיות פה אנשים הקריבו את היקר להם מכל, שאנחנו צריכים להעריך את זה ולהוקיר אותם, להמשיך לספר את סיפורם. יש גם אנשים שהקריבו את היקר להם מכל ועדיין נשארו בחיים - אנחנו צריכים לדאוג להם, לחשוב עליהם ועל איך לעזור להם. הם אומנם נראים כמונו אבל ממש לא מרגישים כמונו, הם הולכים עם 'כתם' ענק בלב ובנשמה בכל רגע. חייבים לשמור עליהם ולהודות להם, לזכור שאנחנו חיים במדינה שזה לא מובן מאליו לחיות בה".

שחר טבוך

גם טבוך השתתף בסדרה "שעת נעילה" וגילם את אבינועם, חייל מודיעין שנקלע לשדה הקרב. אבינועם עד לחבריו שנופלים בקרב עד אשר נלקח לשבי וגורלו נותר לא ידוע.

"מבחינתי ברגע שהתחלתי לעבור את התהליך הזה בסדרה התייחדתי עם הדמות. כשאתה עובר את המסע הזה ופוגש חיילים בצבא, גם כאלו ממודיעין שהיו בשבי וגם כאלה בקרבי  - אתה מבין שהם לא ציפו להגיע לשם. אבינועם לא היה קרבי, הוא לא יודע איך להתמודד עם דברים כאלו וזה לא משהו שהוא רגיל או התאמן לעשות. אבינועם נקלע לתוך סיטואציה שהוא בשדה קרב והוא חסר אונים. בדיוק בגלל זה יכולתי להתחבר אליו ולסיפור - כי לא שירתתי כחייל קרבי, ומבחינתי הכל על הסט היה נראה אמיתי מאוד. לצבא שלנו יש המון גוונים. כל אחד מחזיק איזשהו צבע וכל צבע בו חשוב. החיילים מסכנים את עצמם בכל תחום והיבט צריך להגיד להם תודה. גם המודיעין עבדו כל כך קשה וניסו להזהיר שתהיה מלחמה ואף אחד לא האמין להם". 

"עמית בן יגאל ז"ל היה אחד החברים הכי טובים שלי. בתקופת התיכון שלא היו לי כל כך הרבה חברים בנים, הוא היה מלווה אותי עד הבית ודואג לי. הבן אדם הכי מדהים בעולם, ואני מנחה הערב טקס לזכרו. כשסיימתי לצלם את 'שעת נעילה' הבנתי את המהות של יום הזיכרון, וכשעמית נהרג זה היה כל כך קשה להכיל את יום הזיכרון. זה לשים את הכל ביום אחד, כמעט בלתי אפשרי".

"אני בחיים לא יכול להשוות את עצמי לאנשים שבאמת היו במלחמות, בסך הכל הייתי כלי שמקשר בין הצופה לסיפור. אנחנו (השחקנים - מ.א) לא יכולים להגיד שאלו היינו אנחנו. אם לי על סט מדומה היה את הפחד, החרדות ושהכל מטשטש לי, אז חשבתי מה החיילים האלו באמת עברו במציאות. שירתתי בלהקה צבאית, הופענו בבסיסים רחוקים בכל הארץ, אבל לא הייתי במלחמה. אני מאחל שלא אלחם בחיים והלוואי שלא יהיו מלחמות והרוגים יותר. יום אחד בשנה לא מספיק להבין את הדבר הזה, זה כל כך גדול מאיתנו. אנחנו צריכים להגיד לחיילים תודה כל יום, אבל אם יש רק יום אחד מרוכז צריך לתת עליו את הדגש הנכון. אסור לשכוח שהחיילים הם ילדים בני 18. זה הזוי ומפחיד. כשהיינו ילדים החייל היה נראה ענק ומישהו גדול בגיל, אבל כשחבר שלי נהרג הבנתי שהוא בסך הכל היה ילד ושכולנו ילדים".