את השחקן ידידיה ויטל אנחנו מכירים מאז שהיה בן 22 כשפרץ ב"השמיניה" והמשיך לככב בסדרות ילדים ונוער שונות  כמו: "חצויה", "בילי" ועוד רבות וטובות. כעת, בגיל 37, הוא כבר על תקן ה"אבא" בסדרות מהז'אנר ובימים אלו שב לגלם את תפקידו של מישל, אב גאה לאפי החריפה והמצחיקה בעונה השנייה של "שקשוקה" (החל מהיום ובימים א'-ד' בכאן חינוכית). לכבוד תחילת העונה החדשה ויטל עוצר אצלנו לראיון על הקריירה, על הפתיחות בחברה ועל מה אנחנו צריכים לעשות על מנת לאפשר אותה.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• מאחורי "סקיי 2": מי הזוג שנשאר לישון על הסט?
• זאת האמת על הפרידה של ג'וזי וקארין?
• לכבוד השקת הספר: עובדות שלא ידעתם על "חופים של סודות"

"אני חושב שהחשיבות היא בלתי מתוארת, זה קריטי מאוד", משתף אותנו ידידיה בחשיבות שכרורכה בהצגת דמות של אב גאה בסדרות ילדים ונוער. "אני חושב ששינוי חברתי קורה בהמון דרכים: למשל, הפגנות ומחאות. אבל תכל׳ס - השינוי האמיתי קורה דרך החינוך - גם בבתי ספר ובאוניברסיטאות, אבל גם דרך תרבות. אני חושב שתרבות ואפילו בידור, שכאילו נתפס כ'פאן' בלבד, יכולים להעביר מסרים חשובים. עצם זה שמתאימים פלטפורמות של בידור בייצוגים של ה'שונות' בחברה - אנחנו משנים תודעה של אנשים. זו הדרך שבה תרבות וגם יצירות שמטרתן הן בידור - משפיעה ומעצבת אותנו כבני אדם. מי שצורך את התרבות הזו: ילדים ונוער, שהתודעה שלהם עוד פתוחה, גמישה ורכה - האפקט עוד יותר חזק.

"שקשוקה היא סדרה לילדים בכל הגילים, ולא רק לילדים אגב. כשהילדים האלה רואים את אפי, הגיבורה הנפלאה, המצחיקה והמגניבה - ויש לה אבא ואבא, ואין איזשהו אישיו סביב 'השונות' שלה - זה פתאום הופך להיות קיים ומקובל. בדיוק כמו שיש משפחות של אבא ואמא, אימהות יחידניות, אבות יחידניים - הילדים לומדים לקבל את זה שיש גם אבא ואבא. זה נראה כמעט מובן מאליו. חשוב לציין שמדובר בתקדים שקורה בפעם הראשונה בטלוויזיה הישראלית ומעניק נראות לקהילה הגאה. אני מאוד גאה לייצג את המהלך הזה".

 יצא לך לקבל גם תגובות פחות טובות בעקבות התפקיד?

"האמת שאני לא נתקל בתגובות לא מפרגנות על שקשוקה, חייב להודות. אתה יודע, זו סדרה כל-כך מתוקה. מי שרואה אותה ישר אוהב אותה. אבל התגובות שאני מקבל הן בעיקר מפרגנות. כמובן שעדיין רוב האנשים מזהים אותי בתור ניני מ׳השמיניה׳, אבל מאוד מרגש אותי כשילד קטן רואה אותי ואומר ׳אבא של אפי׳. אני בן 37 היום ונראה צעיר לגילי מאז שאני זוכר את עצמי. בחיים האמיתיים שלי אני אב לאורה שהיא בת שלוש וחצי, וזה שילד ניגש אליי ואומר ׳אבא של׳ זה מרגש אותי. אני חושב לעצמי: ׳איזה כיף אני גם אבא בעולם׳. זאת אומרת, זה מזכיר לי את הדבר שאני כל-כך גאה ושמח להיות גם בחיים הפרטיים שלי, וזה מרגש אותי שגם כשחקן הגעתי למצב שאני יכול לשחק ׳אבא של׳ מישהו, אני נפעם מזה. עד היום שיחקתי רק ילדים, תיכוניסטים, חיילים - תפקידים מאוד צעירים. פתאום אני מקבל תפקיד כזה של אבא ואני מרגיש את הגדילה - זה מאוד נעים".

כאמור, גילמת הרבה דמויות של נערים בקריירה שלך, בין אם ב״שמיניה״ או ב״בילי״. זה מוזר לך פתאום לגלם דמות של אבא, בתור מי שכבר קצת ״התרגל״ לגילום דמויות של נערים?

"אני נורא שמח להתחיל להפסיק לגלם נערים. העובדה שאני נראה צעיר לגילי היא ברכה גדולה שהיא גם קצת קללה. כאילו, אני מאוד מחכה להגיע לגיל שבו אני מקבל תפקידים חדשים. עכשיו אני כבר פחות יכול לקבל תפקידים של נערים, אבל עדיין כשמחפשים שחקן כמעט בן 40 - כנראה לא יבחרו בי מיד. אבל אני אכן כמעט בן 40. מרגיש לי שמתחילה להיות התאמה בין הגיל הביולוגי שלי לבין התפקידים שאני מקבל, וזה כיף לי. אני מאמין שיש קשר בין העובדה שאני אבא גאה לבין העובדה שאני משחק אב גאה ב׳שקשוקה׳ - אבנר ברנהיימר שיצר את הסדרה הוא אב גאה בעצמו. הוא מכיר אותי ואפילו לימד אותי, הוא יודע איזה שחקן אני ושגם אני אב גאה בהורות משותפת. כשהוא התחיל לספר לי על סדרה הילדים שהוא התחיל לכתוב ׳שקשוקה׳ - הוא ישר ידע שהוא רוצה שאני אשחק. אפילו ללא אודישן. אין ספק שקיבלתי הרבה הכנה ביולוגית. אני מחכה לשחק עוד תפקידים של אבות״.

איך אתה מצליח לעשות את ההפרדה בין החיים הפרטיים שלך לחיים הציבוריים שלך?

"שאלה מאוד מעניינת. הפרדה בין החיים הפרטיים לציבוריים זה דבר מאוד אינדיבידואלי. יש כאלה שזקוקים להפרדה הזאת בצורה מוחלטת - כי אחרת הם מרגישים אבודים. לעומתם, יש כאלה שהרצון שלהם לתקשר את העולם הפרטי שלהם החוצה הוא בגדר צורך. הם כל הזמן מתעדים ומתקשרים את העולם הפרטי שלהם החוצה. אני חושב שאני איפשהו באמצע. אנחנו בעידן מאוד פומבי, מלא בתכניות ריאליטי, ונוצרת תחושה שאם אתה לא מתקשר את עצמך ונאמן למי שאתה בצורה גלויה דרך הרשת - קשה יותר להתחבר אליך. יש שחקנים שמאמינים שאין בכלל צורך שייתחברו אליהם, אלא רק לדמויות שהם משחקים ותו לא. אני לא חושב את זה באופן חד משמעי. אני נהנה מהמרחב היצירתי, מהאהבה ומתחושת החופש שאני מרגיש כשאני מתקשר את מה שאני מביא מעצם הווייתי, אל העולם. אני נהנה לתקשר ברשת את הזוגיות שלי עם ארז וגם את המשפחה שלנו שמורכבת מהורות משותפת עם בחורה מקסימה בשם איילת. אפילו כתבתי על זה טור בעיתון, דווקא כי אני רוצה לתקשר את זה לעולם ולייצר מרחב שאפשר לדבר בו. ברור שכל פעם לפני שאני מעלה סטורי אני בודק וחושב האם זה משהו שכיף לי ונוח לי לשתף או לא.

אם אני מתלבט אגב, אז אני מבין שכנראה עדיף שלא לשתף. לא את הכול אני חושף ומוציא החוצה. זה עניין של להיות קשוב לעצמך ואז להרגיש שיש לך שליטה. אבל כשזה מתחיל לשלוט בך, ואתה ׳חייב׳ לשתף ברשת - גם אם לא מתוך רצון, זו באמת עמדה לא כל כך נעימה להיות בה".

איזה מן אבא אתה חושב שאתה, יותר דומה למישל או למיכה מ"שקשוקה"?

"אבא מיכה הוא אבא מאפשר, מעודד יצירתיות, מזדהה עם הילדה שלו ומאפשר לעצמו להיות ילד בעצמו יחד איתה. אני הרבה מזה לאורה, אני חושב. אני מעביר שעות על גבי שעות במשחק איתה. אז אולי בזה אני יותר מיכה, אבל אבא מישל הוא מאוד אחראי, מסדר את העניינים. באיזשהו מובן, מן אבא-אימהי כזה, שכביכול מלביש, מאכיל ומסדר, ואני גם מאוד כזה. אני לא יודע להגיד מה אני יותר. אולי אני שילוב נחמד של שניהם. בסופו של דבר ׳שקשוקה׳ זו קומדיה והדמויות בה צבועות בצבעים מאוד חד מימדיים ומוקצנים. אז אני חושב שיש בי גם וגם. בקשר לשאלה איך זה להיות אבא גאה - אני רוצה להאמין שרוב האנשים שבחרו להיות הורים הם מאוד גאים. יש משהו שהוא מאוד מעצים בלראות את היצור הקטן שהבאת לעולם מתפתח וגדל, מפתח את היכולות שלו מיום ליום, מפתח עצמאות. אין גאווה גדולה יותר.

איך זה להיות אבא גאה במובן של אבא הומו? אולי יש בזה עוד אספקט קטן של אקסטרה גאווה ולו בגלל שלהט״בים שהביאו ילדים היו צריכים לעבור איזשהו מכשול בדרך להביא את הילדים האלה. לצורך העניין, ברמה החברתית והטכנית זה הרבה פחות מיידי - אם זה הליך פונדקאות או לבנות משפחה משותפת כמו שאנחנו עשינו. זה תמיד דורש יוזמה רצת גדולה יותר מאשר זוגות הטרוסקסואלים. לזוגות כאלה זה קל יותר ברמה הטכנית וברמה החברתית אולי גם. יש איזה מין הלך רוח - אתה הולך עם העדר ובשלב מסוים מביא ילדים. אבל כשאתה להט״ב אתה צריך לעשות בחירה מודעת מאוד שדורשת המון אנרגיה, על מנת להפוך להורה. אני חושב שזה מאפיין את ההורים האלה בזה שהבחירה שלהם בהורות היא בחירה חזקה במיוחד, כי גבר הומו יכול להיות גם לא הורה מאוד בקלות. והבחירה להיות כן הורה דורשת מאמץ, אז עכשיו כשאני כבר כן הורה, יש איזו אקסטרה גאווה - אקסטרה סיפוק מעצם המקום הזה בחיים. אני גם רואה סביבי המון הורים להט״בים שהם מאוד מסורים ומשקיעים בגידול של הילדים שלהם, למרות הנסיבות הלא פשוטות. אז יש איזושהי תחושת חגיגה של ההורות הזו והילדים של ההורים האלה מרוויחים בענק".

הקהל שלך ליווה אותך בתהליך הההתבגרות שלך על המסך: מניני, הילד המפוחד מ'השמיניה' ועד למישל, האב המגונן של אפי. היום, בדיעבד, כשאתה מסתכל על הדרך שעברת - אילו מחשבות או תחושות עולות בך? 

"אני אתייחס בשני מישורים: גם בתור הילד שהייתי כילד קטן וגם בתור הילד בן ה-22 שהייתי כששיחקתי ב׳שמיניה׳. הילד שידידיה היה, בן ה-10 לצורך העניין - היה לו המון חופש וביטחון. גדלתי בבית נורא מקבל. למדתי בבית ספר דמוקרטי בחדרה, שזה מקום שהוא ׳נס עלי אדמות׳, הוא מקום שיש בו המון חופש להיות מי שאתה. גדלתי בצורה מאוד מוגנת ומי שאני, הילד ההומו שהייתי, יכולתי לחקור את זה בעדינות ובשקט, בלי הרבה לחץ - בלי 'לצאת מהארון' אפילו. זה לא דבר שבאמת עשיתי אותו בילדות ובנעורים, יש לציין. ודווקא הילד שהוא ידידיה של ׳השמיניה׳, בן ה-22, מה שממרום גילי נשמע לי כעדיין ילד אגב - היה די מבולבל. בתור אבא מישל הייתי רוצה להגיד לו דווקא שהכול בסדר, שהוא יכול להיות מי שהוא, שזה לא יפריע לו ולשחקן שהוא. כשאני הייתי שחקן בגיל 22, בעצם הייתי בארון. הייתי בתהליכי היציאה האישית שלי מהארון, וכשהכרתי את ארז, מי שהוא עדיין בן זוגי - כבר 14 שנה, היינו בזוגיות מאוד חופשית וכיפית בתוך הסביבה הקרובה, אבל לא מול התקשורת. במשך שבע שנים, ארז ואני היינו בזוגיות חופשית לחלוטין מול חברים ומשפחה בעיר, אבל בריאיון בעיתון לא הייתי מדבר עליו.

 

 

 

View this post on Instagram

A post shared by Yedidia Vital | ידידיה ויטל (@yedidia)

בדיעבד, יש בי איזושהי חרטה על זה. הייתי רוצה להגיד לידידיה בן ה-22 לשחרר, להאמין שמה שיהיה יהיה. הייתי אומר לו שאיזה תפקיד שהוא צריך לקבל הוא יקבל - ומי שלא ייתן לו תפקיד בגלל שהוא הומו ש׳ילך לחפש׳. אבל לא יכולתי להאמין בזה אז. הייתי מאוד עסוק במה יחשבו, במה תחשובנה המלהקות ובימאים בתעשייה, והחזקתי את עצמי. בדיעבד זה חבל לי, אבל זה המקום שהייתי בו אז, ובעצם גם המקום שהעולם היה בו. העולם השתחרר והשתנה מאוד בעשור האחרון״.

לדעתך גם כיום יש פחד שיציאה מהארון תפגע בתפקידים ובליהוקים?

"אני חושב שהרבה פחות, בטוח הרבה פחות ואולי לא בכלל. אני חושב שהרבה שחקנים מהקהילה עסוקים באיזושהי מידה ב׳האם ילהקו אותי גם לתפקידים סטרייטיים׳. זאת אומרת, זה דבר שמעסיק. אבל, זה עיסוק פרטי, בפועל אני חושב שיש הרבה פחות עניין סביב זה כיום. אני שם לב שהעולם מאוד השתנה. בסביבות 2005, כשהתחלתי לשחק בטלוויזיה, הייתה הרבה יותר חשיבה מקובעת בכלל על קריירה של שחקנים. למשל, לצורך העניין, אם מישהו מזוהה יותר עם עולם הילדים - אז הוא לעולם לא יעשה תפקידי דרמה ואם מישהו מנחה אז הוא לעולם לא יוכל לשחק. אבל היום, אני חושב שכולם עושים הכול מקצועית. כל עוד עובדים עם לב, נשמה ומסירות שיא - כולם יכולים לעשות הכול: ריאליטי, דרמה, הנחייה... זה גם מתקשר להבנה שכל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה, וגם לעניין של זהות מינית.

יש לא מעט שחקנים ושחקניות שפורצים בתפקיד מסוים, וכבר בהתחלה מזדהים כחלק מהקהילה, וזה לא כזה אישיו. זה קורה יותר ויותר לשמחתי. למשל: דניאל מורשת שכיכב ב׳גאליס׳, ניב ניסים שמשחק איתי עכשיו ב׳נאהבים והנעימים׳ ב׳בית ליסין׳, שפרץ בתפקיד ראשי בסרט של איתן פוקס וישר הזדהה כלהט״ב. עוד דוגמה מעולה היא עמית רהב, שלא היה לו באמת ריאיון פומפוזי של יציאה מהארון - הוא פרץ וזה די מהר הפך לחלק מהשיח. אני מרגיש שיש כאן דור של שחקנים שנהנים מסביבה מאפשרת ומקבלת, דבר שאני לא חושב שהיה קיים ב-2005. באיזשהו מובן, אני מרגיש שיציאות קודמות מהארון מאפשרות לדור הזה של השחקנים את החופש הזה. באיזשהו מקום אני מרגיש ׳חלוץ׳ בדבר הזה. ככה זה עובד הרי: אנשים מסוימים סוללים ואחרים צועדים. אגב, הרבה אנשים סללו עבורי דרך, חד משמעית. כמו שסללו עבורי ועכשיו אני ודור חדש של אנשי בידור מדהימים סוללים דרך לאחרים, לאט-לאט נוצר כאן סוג של ׳כביש מהיר׳: פתוח ומאפשר. איזה כיף זה שהעולם בשנים האחרונות הולך לכיוון שזה בכלל לא מעניין. אנשים צעירים ממני אפילו לא מבינים למה אני מתרגש כל-כך מיציאה מהארון. הם תוהים את מי זה מעניין בכלל. ילדים בני 17 או 18 היום - זה כאילו משעמם אותם להגדיר את עצמם מינית, באמת. וזה מעניין שאני בתור אדם מבוגר מתעסק בעניין הזה של הגדרה. זה מדהים כמה שהעולם מתקדם מהר, אני בקושי מצליח לעקוב".

אנשים חושבים ש״יציאה מהארון״ משמעותה רק חשיפת דבר אישי בפני הציבור, אבל למעשה, היא מתחילה קודם כל בהכרה עצמית. האם אתה זוכר נקודה בקריירה שלך שבה ״יצאת מהארון״ בפני עצמך, וגילית את העוצמות והיכולות הטמונות בך בעקבות כך?

"לגמרי, כן. גם בהקשר של יציאה מהארון הלהט״בי, אבל גם בהקשר יציאה מהארון באופן כללי. אני לא חושב שיש בן אדם שלא חווה יציאה מהארון. כולנו כבני אדם גדלים בחברה שיש בה קודים חברתיים מסוימים, לכל אחר מאיתנו יש הורים שמגדלים אותו בתוך החברה והנקודה שקודמת ליציאה מהארון היא הנקודה שבן אדם מבין שהוא עוד משהו מעבר למה שחינכו אותי. זה מצב של גילוי מסוים. יש איזשהו מרחב בין הרגע של הגילוי לבין הרגע של השיתוף עם העולם. זו תמיד סוג של יציאה מהארון - דבר שהרבה אנשים עוברים בכל מיני תחומים שקשורים לזהות שלהם. אנחנו מתבגרים ומגבשים את הזהות שלנו. זה כולל את ההבנה של מי אנחנו ברמה המינית או האידיאולוגית, של מה אנחנו אוהבים ומה פחות. אפילו בן אדם שגדל בבית שאוכל בשר ומחליט להיות צמחוני יום אחד - זו יציאה מהארון בשבילו. 

אני אתייחס לסיפור האישי שלי... ׳השמיניה׳ קרתה לי בגיל מאוד צעיר, הייתי בשנות העשרים שלי, הסדרה התחילה לרוץ והפכתי למאוד מוכר ברחוב. בשלב הזה, ביני לביני, ההשלמה שלי עם העובדה שאני הומו - הייתה חלקית ביותר. הייתי מתנסה בצורה מינורית עם בחורים אבל בצורה מאז׳ורית יותר עם בחורות. הייתי מאוד מבולבל. ואל תוך הרגע המבולבל הזה בגיבוש הזהות האינדיבידואלית שלי, הפכתי פתאום למפורסם. זה מבלבל כי אתה לא לגמרי יודע מי אתה, אבל פתאום כל העולם שואל אותך מי אתה ואומר לך מי אתה. ברגע הזה באיזשהו מובן נכנסתי לארון יותר ממה שאי פעם הייתי, רק מכורח החשיפה. הדבר שאני מאוד שמח בו הוא שלמרות ׳השמיניה׳, הלכתי ללמוד משחק בסטודיו של ׳ניסן נתיב׳ בתקופה ההיא וסירבתי ללא מעט הצעות עבודה שהבטיחו המון כסף ותהילה. אמרתי לא ל׳פסטיגל׳, לא להנחייה ב׳ניקלודיאון׳ וב׳ערוץ הילדים׳ - וכל זאת רק כדי להיות פנוי ללימודי המשחק. זה היה אז גם מתוך הרצון להיות שחקן רציני שעושה תפקידים משמעותיים בתיאטרון, ופחדתי מקצועית שאם אני רק אעשה דברים של ילדים - זה יקבע אותי. היום אני מבין שזו הייתה מחשבה קצת היסטרית ולאו דווקא נכונה, ושבעצם הייתי זקוק לחממה, להגנה.

"החשיפה הציבורית ש׳השמיניה׳ הביאה איתה הייתה נורא גדולה ומאיימת במידה מסוימת, ולימודי המשחק איפשרו לי שקט. הם היו עבורי עוגן של ביטחון. ידעתי ששם יש מורים ששומרים עליי ומטפחים אותי כשחקן. ידעתי שזה מקום שמאפשר לי להיות שחקן יותר טוב אבל גם בן אדם יותר טוב, שזה לדעתי חופף. הרי אם אתה לא בן אדם שמחובר לעצמו אז אתה גם לא שחקן שמחובר לעצמו ואז אתה לא שחקן טוב. החקר העצמי שעברתי בשלוש השנים האלה של הצילומים של ׳השמיניה׳, ׳בילי׳, ׳חצויה׳ ועוד - היה במסגרת החממה שקיבלתי בסטודיו למשחק. מתוך אווירת החופש שנתן לי הסטודיו - הרשיתי לעצמי את אותו דבר, להיות חופשי. הקדשתי את מיטב מאמציי ללימודי המשחק, למרות מעמדי ככביכול ׳כוכב ילדים׳. בסוף שנה ג׳ הייתי כבר בזוגיות עם ארז. אלו היו שלוש שנים מאוד משמעודתיות, ולכן אני חושב שההגנה שהסטודיו איפשר לי הייתה קריטית".

מצאת את עצמך נאבק עם אותם קשיים או חווה את אותם הרגשות שדמות שגילמת חוותה? 

"זו בעצם שאלה על הזדהות עם דמויות שאנחנו משחקים ובאיזה מקום ההזדהות הזו מקדמת אותי בחיים הפרטיים שלי או לפעמים אפילו מפריעה. זו שאלה על איך עושים את ההפרדה, על מנת להישאר בריאים. תראה, אני אשקר אם אני אגיד שאפשר להפריד לחלוטין בין מה שאני משחק לבין החיים. העבודה על ההפרדה קיימת והיא עבודה שיש בה אחוזי הצלחה גבוהים, אבל זה לא פשוט. כשאני משחק אני עובד עם חומרי הנפש שלי, אני מביא את עצמי - את כולי. אז כשאני משחק סיטואציות מסוימות שהדמות שלי נמצאת בהן, אני מביא את עצמי לתוך הסיטואציות האלה, ואז אני צריך לחזור הביתה בתור ידידיה לחיים שלי, לבן הזוג שלי ולמשפחה שלי. כל זה למרות שלפני רגע הייתי בסיטואציה אחרת לגמרי - ולפעמים אלה סיטואציות קשות. אז זה באמת מורכב.

יש כל מיני סיטואציות. אם באמת נדבר על היחסים שלי עם היותי הומוסקסואל במרוצת השנים, כששיחקתי בסדרה ׳תמיד אותו חלום׳ בשנת 2009 כבר הייתי מחוץ לארון ובזוגיות - אבל כן הייתי בתוך הארון הפומבי. בסדרה אני משחק דראג קווין. למען האמת, תמיד אהבתי דראג. עוד בתיכון הייתי עושה דראג עם עוד חבר ועף על זה ונהנה - ופתאום לעשות תפקיד של דראג קווין בסדרה שאני יודע שכולם ייראו בוי או די - זה הקפיא לי את הנשמה. מתתי מפחד. וזה מקשה. זה הקשה עליי להתמסר ליחסי הציבור של הפרויקט, ועם לתפקיד שלי כשחקן. זה היה מורכב. לא יכולתי לעשות את התפקיד הזה ׳ברוגע׳ ואכן הרגשתי גם בחיי הפרטיים לא רגוע. זו הייתה דמות שנמצאת במקום מאוד אפל: נער דראג קווין שמתאבד בסוף הסדרה בטביעה. זה זלג לי מאוד לחיים באותה תקופה.

לעומת זאת, היום אני משחק ב׳נאהבים והנעימים׳ הצגה בתיאטרון בית ליסין. זה סיפור על רומן הומוסקסואלי בין שני גברים שלומדים בישיבה. הנער שאני משחק הולך נגד כל הסיכויים עם האהבה שלו ומוכן לעשות כל מאמץ ושינוי בעולם על מנת להיות עם בחיר ליבו. גם במחזה הזה יש סוף טרגי, אבל מהמקום שאני נמצא בו היום: המקום המיושב והשלם, כשכבר יש לי בית ומשפחה, אז דווקא לחזור למקומות האפלים האלה העצים לי מאוד את ה׳כאן ועכשיו׳ החיובי. היה לי כיף ללכת לחזרות ולהיות במקום הלוחמני הזה כשאני בחיי הפרטיים במקום מאוד בטוח ומבוסס. זה גרם לי גם להעריך את הבית ואת הביטחון שיש לי היום וגם להתמסר באופן טוטאלי לסערה ולטירוף החושים שהדמות שלי במחזה עוברת. זה כל הזמן מזין אחד את השני. בקורונה, תוך כדי צפייה ב׳מרוץ לדראג של רופול׳, כתבתי פוסט על העבודה על ׳תמיד אותו חלום׳. פתאום היה לי זמן להרהר בחוויה הזו. חשבתי כמה אני אוהב דראג ותהיתי: ׳למה אני כל כך פחדתי מהתפקיד הזה?׳ ובעקבות זה כתבתי את הפוסט - אפרופו השימוש ברשת חברתית ככלי לתקשר את העולם הפנימי שלי עם העולם. באופן כללי אני אדם כותב, וזו אחלה דרך עבורי לביטוי - זה תמיד היה. איזה כיף שהעבודה שלי מאפשרת לי גם את זה - פשוט לכתוב מדי פעם. זה קטע שהמון מכירים את ׳תמיד אותו חלום׳, כי לא חשבתי שזו כזו אבן דרך בקריירה שלי כמו ׳השמינייה׳ אבל נפעמתי לגלות שכן. אני שמח שהייתה לי את האפשרות להשפיע על דור שלם של להט״בים שצפו אז בטלוויזיה. אני מאושר מהאפשרות הזו".

אפילו ב-2022, המקבלת והמכילה, יש לא מעט ילדים שחווים הקנטות והעלבות על בסיס יום יומי, בגלל המיוחדות שלהם (שנתפשת בחברה כ"שונות"). מה היית אומר בכדי לחזק את הילדים האלה?

"אני חושב שבכל תקופה - תמיד מישהו ירגיש חריג ושונה. זה הטבע שלנו. אנחנו צריכים איזשהו רוב, ויש אנשים שהם יוצאי דופן וזה מהמם. אני לא חושב שצריך לנרמל כל דבר שונה, אלא להאמין ששונה זה נהדר. ליד כל זן, צבע ומין צריך להיות משהו שישלים אותו. השונה הוא חלק, אז הייתי מציע לנערים ונערות שנתפסים כשונים: בגלל משקל, נטייה מיניה, גישות, רקע וכל דבר אחר - תחבקו את השונות שלכם. תלבשו אותה כמו גלימה. שימו אותה כמו כתר על הראש. תחגגו את השונות. אם תהפכו את השונות לחגיגה - העולם ייראה בהיר יותר לכולם. וגם אם החגיגה הזו מאיימת על מישהו, כשמספיק חוגגים בסוף גם הוא יצטרף לחגיגה. העניין הוא פשוט לחיות כמו שאתה, בחופשיות. פשוט תהיו אתם והעולם יגיב לזה בהתאם. וזהו. ככה אפשר לשנות מציאות".