את אלה מלאכי אתם עדיין לא מכירים, אבל החל מהיום (א') היא בהחלט תיכנס לנו ללב. מלאכי תופיע בתפקיד מרכזי ראשון על המסך הקטן עם סדרת הדרמה-מתח "מיוחדת" (א'-ד', 15:00, כאן חינוכית). בסדרה היא מגלמת את אלונה בת ה-15 - אחת מגיבורות הסדרה, ציירת מוכשרת וחובבת שייט שנמצאת על הרצף האוטיסטי. הסדרה, ראשונה מסוגה ופורצת דרך, מפנה לראשונה בז'אנר סדרות הנוער הישראליות זרקור אל נוער עם צרכים מיוחדים ומדגישה את קבלת האחר והכלתו בחברה מזווית ייחודית. עלילות הסדרה נעות בין שתי עולמות- מצד אחד, החיים הצבעוניים של מאיה הוולוגרית (אחותה של אלונה) וחבריה משפיעני הרשת (העסוקים בחיי אהבה סוערים וצבירת עוקבים ולייקים). מצד שני, החיים של אלונה כנערה על הרצף, המוקפת בחברים עם צרכים מיוחדים ומנסה לנווט לבדה את דרכה בעולם גדול ומאיים.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• The Story: הכוכבות שעברו על החוקים!
• עושים סדר בליהוקי הפסטיגל הבא
• מלחמת הדמויות: כוכב "קופה ראשית" שגנב את הפוקוס!

"הסדרה מתרחשת בקיץ ולאלונה יש סוג של קייטנה שקוראים לה 'הימייה', שם הם לומדים להפליג ולהשיט סירות", מוסיפה מלאכי בתיאור שלה על העלילה, שמתחילה כאשר מאיה נאלצת ללוות אותה לקייטנה לראשונה. על הדמות שהיא משחקת הוסיפה "אלונה מאוד רוצה שמאיה תאהב אותה, באופן מסוים היא אפילו מנסה להיות כמוה. היא רואה שלאחותה קשה איתה ואפשר לראות שלכל אורך הסדרה אלונה מנסה לגרום למאיה לאהוב אותה למרות הקשיים".

אילו תכונות משותפות יש לך ולאלונה?

"אני מרגישה שיש הרבה מאוד דברים משותפים, אני יכולה להגיד שעל הסט הדמות של אלונה מאוד עזרה לי. לפעמים קשה לי למצוא את עצמי בהרבה סיטואציות, הרבה פעמים אני נלחצת, וברגעים כשהייתי על הסט הצלחתי קצת לקחת דברים מהדמות. גם כשהייתי בתוכה, זה נתן לי הרבה חופש וגרם לי להפסיק לחשוב כל הזמן. ממש הצלחתי להתחבר עם זה שקצת קשה לה- עם אחותה, עם הבית, עם תקשורת עם אנשים… ואז כשהיא מגיעה לדברים שהיא אוהבת לעשות ובטוחה בהם, פתאום משהו משתחרר- היא מפסיקה לחשוב הרבה. זה קורה כשהיא בימייה והיא לומדת להשיט סירה או כשהיא מציירת… היא פשוט בתוך זה, היא טובה בזה, היא יודעת את זה ונהנית בזה. אני פחות מוצאת את זה בציור, אבל אני כן מוצאת את זה בדברים אחרים. בנוסף, אלונה מאוד אוהבת את הים וגם אני! בימים שצילמנו בים, והיה באותו יום יום צילום ארוך, פשוט ישבתי והסתכלתי עליו. זה היה כל כך מרגיע ומשחרר, ככה שזה לא משהו שהייתי צריכה לשחק כי זה פשוט קיים בי".

איך הגבת כשקיבלת את התפקיד?

"האמת שקיבלתי בהתחלה אודישנים לשני תפקידים בסדרה, אני זוכרת שקראתי את התפקיד של אלונה שהיה אחד מהם ואמרתי לעצמי 'אני חייבת לעשות את זה, אני כל כך רוצה לעשות את זה'. אני אף פעם לא באה לאודישנים ככה, אני תמיד באה באווירה של 'מה שיהיה יהיה' ולא לפתח הרבה ציפיות. אני יכולה להגיד שזאת הייתה הפעם הראשונה או השנייה בחיים שלי שקראתי תפקיד ואמרתי שאני רוצה לעשות את זה. תכננתי לעשות שיעור הכנה לפני ולצלם את האודישן מיד אחר כך, אבל לא יצא בגלל עניין עם קורונה. ככה שבסופו של דבר היו לי רק עשרים דקות בשביל לצלם את האודישן. למרות זאת, זה היה אודישן שממש שמחתי לקבל".

לאיזה אדם התחברת במיוחד על הסט?

"התחברתי מאוד לבר (מיניאלי, המגלמת את מאיה -ש.מ) שזה מאוד מתבקש, אבל רוב הסצנות שלי היו איתה. אני בכללי אדם מאוד לחוץ, גם לפני שהתחלנו לצלם וגם לפני החזרות הייתי בלחץ. אני זוכרת שרק אחרי שהודיעו לנו שהתקבלנו, הגענו לשיחה עם היוצרת של השיחה וישבנו בבית קפה. שם בר ואני נפגשנו כדי שנכיר אחת את השנייה. ברגע שהלכתי משם אני זוכרת שכתבתי לה 'תקשיבי בר, אני צריכה שנשב, שתרגיעי אותי ונדבר' ובאמת עשינו את זה. היא מאוד עזרה לי בתקופה הזאת. היה לי קשר גם עם שחר (קפילי) שמגלם את מאור, חבר של אלונה מהימייה. הכרנו גם לפני, למדנו יחד תיאטרון".

איך נכנסת לתחום המשחק?

"האמת שיש לי תשובה קלאסית לשאלה הזאת. אחותי, בת דודה שלי ואני היינו מכריחות את כל המשפחה שלנו לשבת ולראות אותנו עושות ביחד הצגות כבר בגיל ארבע. ככה שהזיקה למשחק תמיד הייתה אצלי, לא הייתה אפילו שאלה בנוגע לזה. מהרגע שהתחילו חוגים וטיפה גדלתי, נכנסתי ישר לכל מני סדנאות של תאטרון, משחק ודרמה. בכיתה ז' נכנסתי לסטודיו שקוראים לו 'בימת הנוער' בכפר סבא, שם למדתי עד סוף י"ב. שם הכל באמת התגבש, הצלחתי להגיד שזה מה שאני אוהבת וזה מה שאני רוצה לעשות. אבל כמו שאמרתי, זה היה שם מאז מתמיד, לא משהו שצץ משום מקום".

איך הסביבה שלך קיבלה את ההחלטה להיכנס לתחום?

"זה היה לכולם מאוד מובן מאליו שאני מאוד אוהבת את זה ומאוד רוצה את זה. בסופו של דבר אני לא מרגישה שלקחתי החלטה שזה הדבר היחיד שאני הולכת לעשות, בעיקרון רק החלטתי שאני רוצה להתחיל ולעשות אודישנים ובאמת להיכנס לזה. בגלל שמאז ומתמיד התחברתי לעולם של המשחק, אף אחד לא היה מופתע מזה. אני יודעת שיש עוד הרבה דברים שאני אוהבת לעשות זה מה שאני עושה עכשיו אבל אני לא יודעת מה יקרה, מה יהיה".

מלבד המשחק, תחביב נוסף של מלאכי שאפשר גם לראות בעמוד האינסטגרם שלה הוא צילום. "אני מצלמת מגיל מאוד קטן, זה התחיל כתחביב. זה התחיל מזה שקניתי מצלמה מחברים שלי ולאט לאט ממש התאהבתי בעולם הזה, התחלתי ללמוד אותו ולהעמיק בו ובמקביל התחלתי לצלם המון, ככה שזה אחד מהדברים העיקריים שאני עושה". 

יש לך העדפה בין הצילום למשחק?

"האמת שזאת שאלה טובה, שאף פעם לא שאלתי את עצמי. אני מרגישה באיזשהו מקום שהם מאזנים אחד את השני- הרבה פעמים יצא לי לא לעבור אודישן, אבל לדעת שיש לי יום צילום. ככה אני יודעת שיש לי עוד רשת ביטחון כזאת, עוד דברים שאני אוהבת לעשות. יש משהו בצילום שהוא הרבה יותר בטוח- אם אני רוצה ללכת ולצלם, אני אלך ואקבע בשביל זה יום צילום. אבל במשחק צריך לחכות הרבה- לחכות לאודישנים, לחכות עד שעוברים, עד שמקבלים תפקיד…" 

"יש משהו שאני אוהבת בשניהם, מן הסתם, אחרת לא הייתי מתחברת לשני העולמות. אבל אני יכולה להגיד לך שאני לא מתאפרת הרבה, אבל כשהיינו על הסט בצילומים הכל היה סביב איך כולם נראים ו'טאץ' אפים'. יש משהו מאוד מרגיע בלהיות מאחורי המצלמה רגע, כי שם אף אחד לא יכול לראות אותי- ככה שאני יכולה ללבוש מה שנוח לי ולעשות מה שנוח לי. אני אישית רואה את עצמי בתור מישהי שעוסקת הרבה בהתבוננות- כשאני אכנס לחדר אני לא אהיה מרכז העניינים או אהיה מאוד רועשת, לפני שאני נכנסת לסיטואציה אני אעדיף קודם לעמוד מהצד, לראות את הסיטואציה ולהבין אותה. יש משהו בצילום שהוא הרבה יותר נוח לי, אבל יש משהו בלהצטלם שממש מוציא אותי מאזור הנוחות שלי וזה מדהים! בנוסף, כשמתחילים לצלם סצנה ואני נמצאת בה, פתאום זה כבר לא משנה מי אני ומה קרה דקה לפני או יקרה דקה אחרי. כל הדברים האלה שמלחיצים אותי לפני שמתחילים לצלם מקבלים פתאום הרבה פחות משקל. בסופו של דבר אני מרגישה שהם באמת מאוד מאזנים אחד את השני, קשה לי להגיד אם יש משהו שאני מעדיפה יותר".

מאיפה את לוקחת השראה לצילום?

"לרוב זה בא מלשוטט באינטרנט ולעקוב אחרי צלמים אחרים. לפני משהו כמו שנתיים, כשממש התחילה הקורונה ולא יכולתי לצאת ולצלם, החלטתי עם עצמי שעכשיו אני מתעסקת בלראות משהו יפה בכל דבר. התעסקתי בזה בכל רגע ביום- גם כשסתם יצאתי לטייל עם הכלבה ברחוב, חיפשתי רעיון לתמונה וזה ממש פתח לי את הראש. אם פעם ההשראה לצילום באה רק מלהסתכל באינסטגרם ולשאוב השראה מתמונות של אחרים, עכשיו אני ממש מצליחה למצוא את זה בכל דבר שאני רואה, אבל זה לא פשוט! אני מכריחה את עצמי להסתכל על משהו, להתמקד בו, למצוא בו משהו יפה וזה קורה. בסופו של יום, זה עניין של החלטה".

ספרי על סיפור מיוחד שעומד מאחורי תמונה שצילמת.

"אני לא יודעת אם זה סיפור מאוד מרגש, אבל יצא לי בשנה האחרונה לצלם הפקות מאחורי הקלעים של קליפים מוזיקליים. הבנתי שזה מאוד מרגש אותי, ההרגשה של להיות כמו זבוב על הקיר בסיטואציה בה יש מלא אנשים על סט אחד, לתפוס את הרגעים הקטנים ולהעביר אותם בתמונות. זה משהו שמשאיר איזשהו זיכרון למוזיקאי או למוזיקאית שהקליפ שלהם אבל גם באמת לכל ההתרחשות הזאת, שהיא נורא מרגשת. בכל זאת, להרים קליפ זה להרים פרויקט- משהו שדומה ליום צילום בסדרה, אז יוצאות תמונות ממש מרגשות. מעבר שאני אוהבת לצלם אנשים ולהיות איתם אחד על אחד, זה מרגש אותי כשאני צריכה לתפוס רגעים שפשוט קורים מולי, לתעד אותם ולהעביר את כל החוויה המשמעותית הזאת דרך התמונות".

כפי שצוין מקודם, מלאכי משחקת בסדרה נערה על הרצף האוטיסטי. שאלנו אותה איך מתכוננים לתפקיד מהסוג הזה.

"לא היה הרבה מאוד זמן מהרגע שהודיעו שהתקבלתי, עד שהתחלנו לצלם. התחלנו גם לצלם כשהיה החופש הגדול ובסביבות אוגוסט, ככה אין המון מסגרות כמו בתי ספר והיה לי קשה למצוא מקומות להגיע אליהם כדי  לראות, לדבר ולהכיר אנשים על הרצף. אז יצא לי לדבר עם שתי נשים מדהימות שעובדות עם נוער וילדים על הספקטרום, אחת שההפקה קישרה אותי אליה והשנייה הצלחתי להגיע אליה בעצמי. שאלתי אותן המון שאלות והן מאוד עזרו לי. בנוסף, הבמאית המדהימה של הסדרה קישרה אותי לנדב נייטס, שגילם ילד על הספקטרום בהצגה 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'. הוא עבד איתי המון על התפקיד והמליץ לי לקרוא ספר שקוראים לו 'למה אני קופץ', שנכתב על ידי ילד עם אוטיזם ובו הוא כותב על שאלות שאנשים שואלים בנושא ועונה עליהם מנקודת המבט שלו. אבל הדבר שהכי עזר לי הוא העובדה שהיו יחד איתי על הסט שחקנים וניצבים מדהימים שהם על הספקטרום, אז יכולתי לדבר איתם וללמוד מהם. זה באמת היה שילוב של הכל ביחד".

איך באמת הייתה העבודה על הסט עם חברי הקאסט בעלי צרכים מיוחדים?

"מדהימה, אין דרך לתאר את זה. הם היו מאוד מקצועיים ומדהימים, זה היה כל כך כיף ומרגש לראות שהם רוצים את זה ונותנים להם את ההזדמנות הזאת. בתור פרטנרים הם היו הכי מדהימים בעולם, הרגשתי שאני לא צריכה להתאמץ איתם וזה היה מאוד כיף ומדהים".

מה למדת על אוטיזם כחלק מהתהליך שלא ידעת לפני?

"האמת שהכל היה לי חדש. לא כל כך יצא לי לשמוע ולחקור על זה, ככה שאני חושבת שזאת הייתה אחת הסיבות שהיה לי כל כך מהנה ומרגש. כל הזמן היה לי מה ללמוד, פתאום הבנתי כמה המונח של אוטיזם הוא כל כך רחב מגוון- אם פעם חשבתי שלכל מי שיש אוטיזם יש קושי עם רעש, הבנתי שזה לא נכון. כל אחד הוא כל כך שונה והדברים הם מאוד אינדיבידואליים. בסופו של דבר, היה לי הכי מעניין לגלות את זה. העובדה שיש הרבה מגוון נתנה לי את היכולת לבנות את הדמות של אלונה גם כמובן לפי הטקסט, אבל גם לפי דברים שהרגישו לי נכונים. היה לי הרבה חופש לבחור ולעשות מה שהיה נראה לי לנכון".

אנחנו חיים בעידן בו לפעמים אנשים כועסים אם מישהו שלא קשור למשהו מסויים נכנס לתפקיד של מישהו כזה. יש או היה לפחות חשש שיהיו כאלו שיגיבו ש'למה היא מגלמת נערה על הרצף אם היא בעצמה לא על הרצף', במיוחד כשיש בקאסט שחקנים שהם כן?

"זאת שאלה ששאלו אותי הרבה ויצא לי לחשוב עליה המון, אני גם לגמרי מבינה אותה. בסופו של דבר, הבחירה אם לקחת מישהו שהוא על הספקטרום או לא לא הייתה הבחירה שלי. השאלה 'למה זה קרה?' היא שאלה שצריכה להיות מופנית אל ההפקה ואין לי באמת תשובה אליה. בכל זאת, באופן אישי זה משהו שהוא מאוד הלחיץ אותי בהתחלה. זה קרה בעיקר כי הייתי על הסט עם כאלה שנמצאים על הספקטרום ומאוד פחדתי שאעשה משהו שיתפרש לא נכון, או שאראה כאילו אני צוחקת על זה. באיזשהו שלב החלטתי לשחרר את זה, כי זה לא תרם לי וזה הכניס אותי ללחץ. למרות שאין לי אוטיזם, אני מרגישה שעשיתי כל מה שיכולתי והכי טוב שיכולתי כדי להעביר משהו שהוא אמיתי ואותנטי. ברור שזה קצת מלחיץ, אבל בסופו של דבר הבחירה היא לא הייתה שלי. אני רק מאוד שמחה שקיבלתי את התפקיד ואני מרגישה שהצלחתי להביא משהו אמיתי. גם אם אין לי אוטיזם וגם אם אני לא על הספקטרום, אני מרגישה שעשיתי הכי טוב שאני יכולה ואני מקווה שזה מספיק".

את חושבת שהסדרה תשפיע על משהו ביחס של בני נוער ושל אנשים בכלל כלפי אנשים עם צרכים מיוחדים?

"הלוואי, באמת. קשה לי להגיד. בסדרה אין הרבה דיבור על אוטיזם, כל התהליכים שהדמויות עוברות בסדרה הם מאוד אנושיים והסדרה עצמה היא מאוד אנושית ואמיתית. אני חושבת שיהיה קל לילדים שיראו אותה ויבואו עם ראש פתוח לדעת איך להתנהל בכל מני סיטואציות שקשורות לזה- אם זה קורה סתם ברחוב, בכיתה או בשכבה… יש משהו בכתיבה של הסדרה שכתובה בצורה נורא אנושית ונגישה ובאופן שמשנה לגמרי את ההסתכלות. אני מקווה שהמסר באמת יעבור, אני רוצה להאמין שכן"

איזה מסר את חושבת שהסדרה מנסה להעביר?

"אני חושבת שהדבר הכי בסיסי הוא שאנחנו צריכים לקבל את עצמנו, זה עובר בסדרה דרך אלונה שזה שיש לה אוטיזם מרגיש מאוד רחוק מאיתנו אבל זה לא. בסופו של דבר, התהליך שהיא עוברת והתהליך שמאיה עוברת מולה הוא התהליך של קבלה עצמית והגעה להבנה שיש לנו יתרונות וחסרונות ושכולנו שונים אחד מהשני. העובדה שאלונה צריכה לקבל את עצמה אפילו שיש לה אוטיזם והיא מרגישה שהיא לא כמו כולם, היא משהו שאני מרגישה שאני יכולה להתחבר אליו וכל אחד יכול להתחבר אליו. בעיקר אפשר להתחבר לזה כבני נוער, כי ההתבגרות היא שלב שאנחנו מכירים את עצמנו וצריכים לקבל את הדברים שקשה לנו לקבל בעצמנו. חוץ מזה, יש מסר של לא לפחד מאנשים עם צרכים מיוחדים ולא לברוח מזה, אלא לנסות לדבר ובאמת להכיר אותם לעומק, כי מה שיש להם זה לא מה שמגדיר אותם".