בזמן שרוב בנות ה-12 עסוקות בלתכנן את בת המצווה שלהן, נטע רוט הייתה עסוקה בלכתוב את המחזה הראשון שלה. והמחזה שכתבה בגיל 16, בזמן שרוב השכבה שלה למדה לבגרויות, היא העלתה בתאטרון אורנה פורת שנתיים לאחר מכן.את הדוד שלה כולכם מכירים - מדובר בראש ממשלת המעבר - יאיר לפיד, אבל היא לגמרי כאן בזכות עצמה והכשרון שלה. עד גיל 21 היא הספיקה לשחק גם בתיאטרון, בקולנוע, ובתפקידים ראשיים בסדרות נוער מצליחות. אך האם אתם באמת מכירים אותה?

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הסדרות שהפכו להצלחה עולמית אחרי שהגיעו לנטפליקס
• The Story: הכוכב שחשף תספורת חדשה!
• הכי לא קרה: יש מצב שדיאן התכוננה להדחתה?

הראיון עם נטע מתקיים לכבוד עליית העונה השנייה של ״לבד בבית״ (כאן חינוכית) היום (ב׳). מדובר בסיטקום בכיכובה של רוט יחד עם עדי אשכנזי, שחר חסון ורבים נוספים, שהעונה הראשונה שלו זכתה לכמעט ארבעים מיליון צפיות. היא רק בת 21, אבל בראיון עם רוט גילינו בגרות וחכמה שקשה למצוא אפילו אצל בוגרים ממנה בהרבה.

שיחקת בתפקידים בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון כבר בתור בת נוער, זה השפיע עלייך חברתית?

"האמת לא! התפקידים הראשונים שעשיתי היו אמנם בגיל 14, אבל הם היו סרט קצר ומחזמר של תאטרון חיפה. אני תל אביבית אז הבנאדם היחיד מהאיזור שלי שראה את המחזמר היה אמא שלי. ההשפעה החברתית הייתה יותר פנימית מחיצונית. הרגשתי שמצאתי את האלמנט שלי, את המקום שאני שייכת לו. הרגשתי זרה רוב החיים, ותמיד הייתי מאוהבת בתיאטרון מבחוץ - וסוף סוף היה לי האישור שהאהבה אולי הדדית וניתנת מימוש. התחלתי להכניס את עצמי לאחורי הקלעים של התיאטרון בזכות המחזמר. אפרת ארנון ששיחקה איתי במחזמר המליצה עליי להיות עוזרת במאי בגיל 15 בפסטיבל תיאטרון קצר, משם הפקתי הצגה לבמאית מתן דרעי בדש בגיל 17, ובגיל 18 סוף סוף העליתי יצירה שלי. יחד עם ניר כנען ותום ווליניץ - המחזמר שלנו ׳שני אלה׳, שבן זוגי ניר כנען ואני כתבנו בגיל 16".

מה גרם לנטע בת ה-16 לקום ולכתוב מחזה?

"זה מצחיק, כי אנשים תמיד אומרים לי כל הכבוד שכתבתי מחזה בגיל שש עשרה, כשלמעשה כתבתי מחזות הרבה קודם. הוא פשוט הראשון שעלה. עדיין יש לי את העותק המודפס של המחזה שכתבתי בגיל 12 עם כל ההערות שסבתא שלי נתנה בכתב יד. ספיציפית אותו כתבתי משתי סיבות - הראשונה היא שהכרתי את ניר, ונורא רציתי להרשים אותו. אז אמרתי לו שאני כותבת ואם הוא מלחין אנחנו יכולים לכתוב ביחד מחזמר. ככה זה התחיל, התלהבנו אחד מהשניה ועבדנו קשה להוכיח את עצמנו לשני, בכלל לא חשבנו עדיין שזה יעלה. אבל אז, כשהתחלנו לחשוב על מה אנחנו רוצים לכתוב - שאלנו את עצמנו מה אנחנו רוצים לראות. החלטנו שהדברים שחסרים לנו הם מחזמר על בני נוער שלא מתאהבים,  מחזמר על בני נוער מאת בני נוער, ומחזמר על בני נוער שהמסר שלו רלוונטי לדברים שאנחנו וכל החברים שלנו עוברים באמת. מה שעברנו היה הבגרויות והתמודדות חברתית ולימודית בתיכון. ככה ׳שני אלה׳ נולד".

אובחנת עם הפרעות קשב בגיל מאוד צעיר יחסית, איך התמודדת איתן?

"זה מורכב, כי מצד אחד היה לי מאוד קשה עוד לפני האבחון. לימודית וחברתית - ואני לא לגמרי יכולה להאשים בזה את הילדים שהיו סביבי. הייתי באמת יצור משונה עם הרבה אנרגיות וקוצים בלתי פוסקים בטוסיק, ודי מוזרה. הייתי מתקשרת דרך ציטוטים של הארי פוטר ופעם בשבוע מתחפשת לדמות שאני אוהבת ומחקה אותה. אז לילדים היה קשה להתחבר אליי גם ככה… מצד שני, לפני האבחון הייתה לי אמונה שאני דמות מהסיפורים שלי, פשוט הגעתי מעולם אחר ואני תמיד יכולה להישאב אליו כשאני צריכה. האבחון פתאום לקח לי את זה ואמר לי ׳את לא ׳מיוחדת׳ את סתם ילדה מקולקלת. וצריך לתקן אותך, ואפילו יש איך׳. הקונצרטה שלקחתי הייתה במינון גבוה, וזה הקל על העולם סביבי. הקטע הוא שבפנים זה רק דיכא אותי, לא עזר לי. אולי להתרכז ולהתפקס - אבל זה היה גמול קטן מול הדיכאון שהיא גרמה לי.

כשהפסקתי, הייתי צריכה להכיר את עצמי לגמרי מחדש - והכתיבה הייתה המפלט שהציל אותי ועזר לי לזהות את עצמי שוב. אבל יש משהו מתסכל, עד היום אנשים סביבי חושבים שהפיזור שלי זאת ׳הצגה׳ או ׳פינוק׳, פשוט יותר קל לי לאבד דברים ולא לשים לב מאשר להתרכז, אז אני לא מתאמצת. לכי תסבירי להם שלקחת ׳סם׳ במשך ארבע שנים כילדה בגלל הפינוק הזה, ושאם הייתה לך שליטה בו - מזמן היית שמחה לזכור איפה שמת את המפתח, הטלפון, או למה לעזאזל פתחת הרגע את המקרר? הכי מרגשים אותי האנשים שבאים לשני אלה בוכים ואומרים שזה עזר להם להבין סוף סוף את הבת שלהם או החברים שלהם עם ADHD שעד עכשיו הם חשבו שסתם מוותרים לעצמם. אבל האמת מרגשות אותי אפילו יותר הבנות או הבנים שמזדהים עם הדמויות עצמן… בכללי כשבאים אליי בוכים אחרי ההצגה זה מרגש אותי". 

איך הצלחת לשלב את הכתיבה והמשחק עם הלימודים? 

"שואלים אותי את זה המון ילדים שכותבים ובאים ל׳שני אלה׳. איך זה אפשרי לכתוב הצגה בזמן התיכון? התשובה היא - אם אתן מרגילות את עצמכן לכתוב, זה לא מסובך בכלל. תכתבו כל יום קצת, תקראו, תסתקרנו. גם הדברים שאתן כותבות סתם, יעזרו לכם ביצירות הגדולות. אני אמליץ בהזדמנות הזאת על עמוד האינסטגרם של איתמר מועלם ידידי, שכל יום כותב קטע חדש ומעלה. הקטעים שלו אדירים וזאת השראה לחריצות והשתכללות". 

שיחקת במחזה "רומיאו ויוליה" בתור יוליה שהיא נערה מאוד מרדנית, את גם היית כזאת בתור ילדה?

"כן! ואני גאה בנטע הקטנה מאוד על כל פעולה ממזרית שהיא עשתה כדי לשבור את המערכת".

הדמות שלך ב׳לבד בבית׳ מזכירה לך את עצמך באיזושהי צורה?

"אפרופו השאלה הקודמת - אין במיקה טיפת מרד. אבל היא כזאת סאחית שזה כבר עושה סיבוב שלם למיוחדת בעיניי. אני מתה על מיקה, אבל אנחנו דומות רק בטירוף שלנו. מיקה היא משוגעת בליבה, אפילו אם היא חושבת שהיא השפויה של הבית. זאת דמות שכל כך כיף לי לשחק, בעיקר עכשיו כשאנחנו מצלמים את העונה השלישית, בזמן שידור העונה השנייה, אני כבר לא צריכה לחשוב בכלל על כלום, אני מכירה אותה כל כך טוב שאני יודעת בקלות איך היא תגיד ותעשה כל דבר. מצד שני, אני לא זוכרת כמעט כלום מהצילומים של העונה השניה, אז אני סקרנית לגלות מה קורה לה כמו כולם".

"לבד בבית" היא סיטקום, אילו תפקידים את יותר נהנת לשחק, קומיים או דרמתיים?

"לא יודעת! לא יודעת בכלל. אני גם בת מזל כל כך בכל דבר שיצא לי לשחק בו - החל מתאטרון עד טלוויזיה וקולנוע, רוב הפרויקטים שהיו לי בהם תפקידים מרכזיים - אם למבוגרים או לנוער, הדמות תמיד ממש עניינה אותי והקסימה אותי, היו לי במאיות ובמאים נפלאים ופרטנרים שהפכו לחברים קרובים שלי. אני נהנית מהכל!".

יש משהו שלא היית מוכנה לעשות בשביל תפקיד?

"לרצוח חתלתול, או כלב בגודל רגיל. סתם, הרבה דברים. למרות שזה מאוד קשה להגיד לא, ואני מוצאת את עצמי נאבקת בעצמי כדי ללמוד להצליח להגיד לאנשים לא, גם סתם בחיים עם חברים או זרים וגם במקצוע. זה דבר שצריך להתאמן בו". 

מניחה שקיבלת גם ״לא״ לפעמים באודישנים, זה משפיע לך על הביטחון העצמי?

"במובן מסוים ומשונה, הרבה יותר קשה לקבל כן. כי אודישנים את עושה בלי מחויבות. ברגע שאומרים לי ׳כן! אוהבים אותך ורוצים אותך!׳ אני נלחצת. ׳מה אם אני אאכזב? מה אם אני בעצם גרועה? מה אם עשו טעות?׳, ואז אני צריכה להזכיר לעצמי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה כיף וכמיטב יכולתי. נהייתי הרבה יותר טובה בתזכורות האלה עכשיו, אבל זה אכן היה מאתגר יותר לפני אפילו רק שנה". 

יש דמות מפורסמת או דמות אישית מהחיים שלך שאת לוקחת ממנה השראה?

"מפורסמות יש שתיים: נועה קולר ופיבי וולר ברידג׳. שתיהן שחקניות, מחזאיות ותסריטאיות מאוד מצליחות. הן בעיניי כל מה שיפה ונפלא. כישרוניות וחופשיות. מאחלת לעצמי להיות כמותן". 

ובחיים האישיים? 

"איתמר מועלם החבר שכותב כל יום. תעקבו אחריו, כי הוא עתיד להיות המחזאי הכי גדול בארץ".

‎-דיברת על הזוגיות עם ניר ועל העבודה המשותפת יחד - לא מעמיס וקשה מדי לעבוד יחד או להיות אחראיים על יצירה משותפת? מה קורה אם רבים או נפרדים?

‎"ניר ואני קודם כל שותפים ליצירה. התחברנו דרך האהבה שלנו לתיאטרון והרצון שלי לגנוב את הכישרון שלו כמו אורסולה לבת הים הקטנה. התאהבנו בעקבות החברוּת והשותפוּת. אנחנו משחקים ביחד בגשר בהצגה רומיאו ויוליה, במחזמר שני אלה באורנה פורת, בסרט תמונת הניצחון בנטפליקס. יאללה, רק חסרה סדרה והשלמנו סריית ז׳אנרים! מבחינתי לעבוד רק איתו כל החיים..."

‎אתם יחד הרבה זמן, כולל פרידה קטנה, לדעתך זה משהו שיוביל לחתונה?
‎"אני שואלת אותו למה הוא לא מציע לי נישואין כל בוקר..."

‎בעבר שיתפת שאת יכולה להתאהב גם בנשים, איך הסביבה הגיבה לזה?

‎"בת הזוג הראשונה שלי ואני היינו יחד שנה וחצי. נפרדנו כי אמא שלה גילתה והכריחה אותנו להיפרד. היא הייתה האהבה הגדולה הראשונה שלי, וזה שבר לי את הלב. הסיפור הזה מתגמד למול רציחות, אלימות פיזית והתעללות שלהטבים/יות חוות גם בימינו, אפילו אצלנו בישראל. אנחנו כן עשינו תהליך חיובי לכיוון קבלה, אבל יש עוד דרך ארוכה. ההורים שלי תמיד קיבלו אותי כמו שאני, לא הזיז להם עם מי אני אף פעם. הם יודעים שמה שמשנה זה מה שבלב, ולא המגדר או הדת".

‎כמה חשוב לך להיות נושאת דגל ומסר של הנושא עבור בני נוער?

"למה אני נושאת דגל? כי אני הייתי עם בנות ובנים? הלוואי והיה מצופה מכל השחקנים והשחקניות בקדמת הבמה להיות 'נושאי דגל' של סובלנות, חמלה, שוני, והקשבה - גם בלי קשר למיניות שלנו. כמו שאמרתי, תמיד מרגש אותי בשני אלה כשבאים אליי ומזדהים עם הדמויות. חשוב לי להגיד לנערות את מה שאני הייתי צריכה לשמוע כשהייתי בגילן. ומה שהייתי צריכה לשמוע זה זה - לא משנה כמה את חושבת שאת לבד בעולם, יום יבוא את תפגשי אנשים מוזרים בדיוק כמוך, ותגלי שאין בך שום דבר לא בסדר, פשוט לקח זמן עד שמצאת לך את האנשים הנכונים".

‎בואי נדבר על בן זוג מסוג אחר שלך - אברהם ארנסון ששיחק לצידך ב'פלמח'. הוא נבחר השנה לככב בפסטיגל, זה יעד שאת גם רואה את עצמך מגשימה בעתיד?

"אברהם! אהובי שאני מעריצה! אני לא יודעת אם אני אי פעם ארצה לעשות פסטיגל, בעיקר כי אני יודעת מחברים שלי שזה הדבר הכי קשה בעולם, אין לכם מושג... אבל אני בטוח אבוא לצפות בו השנה. לא מפספסת אותו על שום במה בעד שום הון - אם בתיאטרון, בפסטיגל, או על ארגז ברחוב. לצפות בו זה שיעור משחק כל פעם".

‎אם כבר 'פלמח', נפרדתם לאחרונה מהסדרה, כמה זה היה קשה?

"זה מורכב כמו לגדול. התקבלתי בגיל 17, סיימתי בגיל 20. שלוש שנים מאוד משמעתיות ומעצבות בחיים שלי. להיפרד מהסדרה זה כמו להודות שאני גדלה".

‎מה דעתך על מה שעומר חזן אמר בהשקת הסדרה לגבי הפוסטר שהורכב השנה רק מנשים?

"זה פוסטר, למי אכפת?".

‎כאמור, בימים אלו את מככבת גם בנטפליקס עם הסרט של אבי נשר, תמונת ניצחון.

"להיות בנטפליקס זה הזוי. לא מעכלת. ולגבי 'קריירה בינלאומית'… מצד אחד, כשהייתי בכיתה ו׳ - המצאתי לי תכנית: ללמוד ב-RADA באנגליה ומשם לשחק ב-ROYAL SHAKESPEARE COMPANY, להשאר שם עד גיל 27, לחזור לארץ ולהפוך למורה ומחזאית, זה ממש כתוב ביומן שלי מאותה התקופה, הייתי ילדה מאוד מפורטת הייתי... אבל מצד שני, כבר בגיל 19 מצאתי את עצמי עושה שייקספיר בתיאטרון הכי טוב בישראל, וזה קצת שינה את התכנית".

 זה עשה חשק לקריירה בינלאומית?

"אני מרגישה שמצאתי את המקום שלי בתאטרון גשר. האנשים בו, ההצגות שנעשות בו, הגישה של המקום לגבי תאטרון… אין לי עניין לעזוב. לא תכננתי להיות בנטפליקס, זה הפתיע אותי. לא תכננתי להיות יוליה! זה הפתיע אותי, לא תכננתי שמחזה שלי יתקבל לתאטרון רפרטוארי בגיל 18, זה ממש הפתיע אותי. אני אתן למציאות להפתיע אותי. עד עכשיו, טפו טפו, היא הייתה מאוד נדיבה עם ההפתעות שלה".