תקופת הקורונה השפיעה על החיים שלנו בצורה אסטרונומית- גלי פיטורים עצומים של עובדים בחברות השונות, ודקלום בעל פה של ההכרזה באוטובוס על לשים מסיכה. מלבד כל ההשפעות הללו, המעבר של העולם לפתרונות דיגיטליים הוא משמעותית כתוצאה מהנגיף, כאשר תוכנות כמו "וולט" ו"זום" ישבו על הצג של הטלפון של כולנו והיוו אלטרנטיבות שמילאו את החסר בתקופה שבה חיינו מהגבלה להגבלה (ואף נשארו בתודעה גם אחרי שהוכרז הניצחון על הנגיף בישראל באופן לא רשמי, עם הסרת ההגבלות והמסכות). בכל זאת, היה נושא שדווקא עבר לדיגיטל הרבה לפני כל התווים הירוקים והסגולים- בצורת אפליקציות שהיוו אלטרנטיבה למשהו קצת יותר מסובך (או לפחות, ניסו להיות)- אפליקציות ההיכרויות. אלו שהבטיחו כי באמצעות אלגוריתם מתוחכם, אין סיבה שלא יוכלו למצוא את האהבה של חייכם- המאמץ היחידי שצריך לעשות מסתכם בהזזה פשוטה של האצבע לצד ימין או שמאל.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• לא רצינו שיסתיימו: הסדרות שעצרו לפני שמיצינו
• רוני ותום: האם התהליך ההפוך שמר על הקסם של חמיצר?
• הסלבס שלא זכרתם שיש להם קרוב משפחה מפורסם

לעולם המורכב של אותן אפליקציות נכנס בין היתר טובי פליישמן (מגולם על ידי השחקן הפופולרי ג'סי אייזנברג), גרוש טרי בן 41 שנוחל הצלחה הרבה יותר גדולה בעולם הדייטינג. אך בדיוק באותו קיץ בו חיי המין שלו השתפרו, גרושתו רייצ'ל (קלייר דיינס) מביאה במפתיע את שני ילדיהם לדירתו החדשה ונעלמת. כך מתחילה סדרת הדרמה "פליישמן בצרות", שמבוססת על הספר בשם דומה אשר נכתב על ידי הסופרת טאפי ברודסר־אקנר ועתידה לצאת ביום חמישי הקרוב לשירות הסטרימינג "דיסני+".

במהלך הסדרה, טובי נאלץ להבין מה קרה לרייצ'ל ובו בזמן לאזן בין ההורות, הקידום הפוטנציאלי בבית החולים בו הוא עובד, החזרה של חברי הילדות שלו ליבי (ליזי קפלן) וסת' (אדם ברודי) לחייו.

לרגל עליית הסדרה החדשה, תפסנו לראיון מיוחד את אייזנברג (טובי פליישמן), קלייר דיינס (רייצ'ל פליישמן), ליזי קפלן (ליבי אפשטיין), אדם ברודי (סת' מוריס), המפיקות שרה טימברמן וסוזנה גראנט והמפיקה הראשית, המפיקה בפועל, תסריטאית הסדרה והסופרת טאפי ברודסר-אקנר.

במבט ראשון על הליהוק, נראה שנעשתה עבודה מאוד טובה- מלבד העובדה שהשחקנים הראשיים שנכחו בראיון הם בעלי רזומה מרשים ונוכחות בולטת בתעשייה, כל אחד מצליח לשחק את הדמות בצורה אותנטית ומדויקת. כך ברודסר-אקנר סיפרה על הייחוד של הליהוק-
"שאלו אותי את זה הרבה מאוד פעמים היום. אני חייבת להגיד שאלו האנשים היחידים שדמיינתי אי פעם לכל תפקיד. אני חושבת שהתפקידים הם מאוד ספציפיים, אני לא יכולה באמת להבין למה הם האנשים היחידים שעלו לי בראש. אני חושבת שזה בהתחלה נראה מאוד עשקני ולא משאיר מקום לדמיון, אבל עכשיו, כשראיתי את הפרקים- אני חושבת שזאת הייתה החלטה מאוד חכמה ואולי אני צריכה להיכנס לתחום הליהוק. חלקם הכירו אחד את השני מלפני וחלקם לא. כשאני מסתכלת עכשיו על ליזי, ג'סי ואדם ביחד אני מרגישה שהם היו חברים כל החיים. כשאני מסתכלת על קלייר וג'סי ביחד, אני מרגישה שהם היו נשואים. זה מצחיק להיות בסטיאוציה כזאת, כשאני רואה אותם נהיים חברים אחרי חודשים שאני צופה בהם במרירות על המסך... זה יוצא דופן!".

שרה טימברמן: "העובדה שהבחירות הראשוניות שלך לכל תפקיד הן הבחירות שקיבלנו עליהן 'כן' היא גם יוצאת דופן. אני חושבת שזה מסמן על החוזק של חומר המקור. אנחנו כל כך ברי מזל שכל מי שיושב מאחורינו (בעת הראיון, השחקנים ישבו מאחורה - ש.מ) הם האנשים שקיווינו שהם יהיו".

טאפי: "כן, סוזנה שמרה אותי בטלפון שלה כמכשפה בגלל שהיא אמרה שזה לא קורה לעיתים קרובות".
סוזנה גרנט: "כן, עשיתי את זה. התמונה שלה בטלפון שלי היא של מכשפה בגלל שזה אף פעם לא קורה!".

זהו העיבוד הראשון של הסופרת לטלוויזיה, לספר שהיא בעצמה כתבה. מה הם האתגרים העיקריים בעיבוד מהכתוב למדיום אחר ואיך הגעת לכתוב לסדרה?

טאפי: "אני אוהבת לכתוב פסקה ואין שום פסקאות בעיבוד לטלוויזיה, רק אנשים שמדברים אחד עם השני או שעושים כל מני דברים מפעם לפעם. אני תמיד חוששת שהנקודה שלי לא יכולה להיות מועברת כמו שהיא יכולה להיות מועברת כשמדברים ישירות אל הקהל. למזלי, הייתה לנו קריינות, אז זה פתר חלק גדול מהבעיה. כולם נורא תמכו ברעיון של הקריינות וליזי עשתה עבודה כל כך נהדרת, היא הפכה את זה למשהו שהוא לא רק 'סטורי-טלינג' אלא ממש דמות בפני עצמה שעומדת בנפרד מהדמות שהיא משחקת - זה משהו שנורא אהבנו. בפעם הראשונה ששמענו אותה אומרת חלק מהקריינות, פרצתי בדמעות. בנוגע לשאלה איך הגעתי לזה- כנראה שמזל. אימא שלי אמרה שהיא מתפללת בשבילי כל יום. (צוחקת - ש.מ) אבל בעיקר הייתי ברת מזל להיות בסיטואציה שהרבה אנשים היו מעוניינים בפרויקט הזה.

כאשר הכרתי את שרה ואת סוזנה, הן אמרו לי שאני האדם היחידי שיכול לכתוב את התסריט. אני אמרתי לעצמי 'כן, מה אם אני באמת האדם היחידי שיכול לכתוב את זה?' אמרתי לאנשים אחרים שאני מעוניינת לעשות את זה והם רק איחלו לי הרבה בהצלחה. היו כמה אופציות, אבל הייתה לי העדפה ברורה. ככה הגעתי למצב שאני כותבת את התסריט, עם שתי נשים שהאמינו בזה והראו לי איך אפשר לשנות אווירה של סצנה שלמה רק עם כמה מילים. אני נפעמת מכל דבר. למדתי הכל במעין מודל חניכה לעצמי".

שרה: "כן, טאפי לומדת מאוד מהר. זאת הייתה סוג של בדיחה בבית שלי יחד עם בן הזוג שלי, על איך שהיא כזאת. זה כמו מדע בדיוני והיא איזשהו יצור או מכונה שלומדת. הייתי מגיעה כל יום, מספרת לו מה קרה והוא היה אומר 'זאת למידה' (צחוק) זה נכון! בכל מקרה, אני חושבת שאחד מהדברים היותר קשים היה הנושא של הקריינות. הייתה הרבה מאוד קריינות בספר עצמו והשפה בו הייתה כל כך יפה, אז היה לכולנו מאוד קשה להחליט מה צריך להישאר ומה לא בכל אחד מהתסריטים".

הקריינות בסדרה היא מאוד ייחודית- שכן, ליזי קפלן שמשחקת בסדרה דמות מסוימת, משמשת גם כקריינית והופכת בשנייה את סוג המספר: ממספר יודע כל, למספר עד. כך היא סיפרה על עבודת הקריינות מנקודת מבטה:

"כשראיתי את זה בהתחלה, חשבתי שזה משהו מאוד מרתיע. לא כל כך הבנתי את העניין והיו לי מלא שיחות על כך עם טאפי, כשניסיתי להבין בכוחות עצמי- והיא הייתה נורא הגיונית ורגועה, זה נורא עזר לי. בכל זאת, התחרפנתי כשחשבתי על זה- 'טוב, ליבי היא הקריינית של הסיפור, אבל הקריינות קורית אחרי הסוף של הסיפור. אבל ליבי היא גם דמות בסיפור, אז מה קורה בזמן אמת...'. ניסיתי להבין איך קוראים משהו שקרה לך בעתיד, אבל אי אפשר לתת ישר את כל הפרטים עליו. התעסקתי בזה במשך הרבה זמן ואז, איכשהו, זה עבד! לא ידעתי איך ואני לא יודעת עד עכשיו, אולי זה קשור לכתיבה שהיא כל כך מדויקת וכל כך חזקה".

טאפי: "שלושתנו (טאפי והמפיקות - ש.מ) יכולות להציג טענת נגד על זה. אני זוכרת ששמענו את השורה הראשונה של ליזי כשהיא קרה בתור הקריינית/ליבי, זה היה מפרק חמש- 'אתם צריכים להבין שמעולם לא הייתי פראית', רק המשפט האחד הזה. אז הבנתי שהיא לא ניסתה לחקות אותי או את הקול שלי, אלא היא עשתה את זה בדרך שלה- והיא הייתה מדהימה".

ליזי: "זה ממש נחמד... בכל זאת, זה מוזר. הייתי מקליטה את השורות בדירה שלי כהקלטות ראשוניות, בזמן שהיינו מצלמים את הסדרה והם לפעמים היו משתמשים באותן ההקלטות על הסט. הייתי מבודדת מהם לגמרי. הייתי עושה שתיים או שלוש גרסאות שהיו מעט שונות אחת מהשנייה, רק שבוע שעבר סיימתי את ההקלטות הסופיות וזה נורא העציב אותי להקריא את אותן השורות בפעם האחרונה".

ברוב העיבודים לסדרות או לסרטים, הסופרים של היצירות עליהן מבוסס העיבוד לא לוקחים חלק פעיל בהליכים השונים של ההפקה ברוב המקרים- בטח שלא כותבים את התסריט גם לסרט או לסדרה. בכל זאת, ברודסר-אקנר לקחה על עצמה תפקידים רבים בסדרה- מפיקה ראשית, תסריטאית ושואוראנרית. האם היה מובן לך מאליו מלכתחילה שאת תקחי חלק כל כך פעיל בכל מה שקשור ליצירת הסדרה?

טאפי: "לא. דיברתי עם אנשים כדי שיקנו את הספר בשבילי ויעשו לו עיבוד. בהתחלה לא חשבתי שאני יכולה לכתוב את התסריט, בכלל לא חשבתי שזאת אופציה ואז סוזנה ושרה קראו לי ואמרו לי שאני היחידה שיכולה לעשות את זה. אני לא יכולה להגיד לך כמה מהר האמנתי לזה (צחוק). מאותו הרגע והלאה, לא הייתי מוכנה לשמוע שום אופציה אחרת. אני מרגישה שהסיפור הזה מהווה חלק גדול ממני. זה היה הספר הראשון שלי ולא ידעתי אם אני אי פעם אעשה משהו כזה שוב. רציתי לעשות הכל- הייתי אפילו מחזיקה את ה'בום' אם היו נותנים לי. אבל הייתי ברת מזל שמסביבי היו אנשים שכל כך תמכו בי- Fx חשבו שזה רעיון טוב, (ABC סיגנצ'ור) חשבו שזה רעיון טוב. אני מחכה עד שהסדרה תעלה עד שאוכל לשאול את האנשים הללו שאלות קשות בנוגע ללמה הם חשבו שזה רעיון טוב, אבל היה לי הרבה מזל".

סוזנה: "אגיד לך את האמת... אני לא חושבת שאי פעם אמרתי לך את זה, טאפי, אבל כשקראתי על הספר חשבתי לעצמי 'או, אני עומדת לקרוא את הספר הזה. אולי אני ארצה לעשות לו עיבוד'. אחר כך קראתי ממנו ארבעה דפים ואמרתי לעצמי 'כן, אני רוצה לעשות את זה- אבל אף אחד אחר לא יכול לכתוב את הסדרה, רק הסופרת עצמה'... זה כל כך ברור, הקול הוא ייחודי וברור שזה צריך לעבור קצת עיצוב מחדש אבל אף אחד לא יכל לעשות את זה מלבדך".

שרה: "באותה תקופה סוזנה ואני סיימנו להכין תכנית לנטפליקס שנקראת 'לא ייאמן', שזאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת ונדירה. חשבנו מה יכול למלא את החלל שהסיום של אותו פרויקט השאיר ואז נתקלתי בספר של טאפי. זה כל כך מפוצץ באנושיות, בתובנות ובסוג של תיאבון רעבתני לחיים. יש בזה תיאורים כנים באופן ייחודי של חברות ונישואים- והוא לגמרי מתנגד לקלישאות או לקטגוריות. זה באמת לא דומה לשום דבר. אז שתינו קראנו את הספר ונורא התרגשנו, כמובן שחשבנו שהיא חייבת לכתוב את התסריט. בסופו של דבר, היא עשתה את זה- ג'ון לנדגארף (מנכ"ל FX) ושאר הסטודיו סמכו עליה במלוא מובן המילה. אחר כך קיבלנו את הקאסט הכי מדהים שאפשר לקבל, מה עוד אפשר לבקש?".

"היה חלק מהספר שהיה גדוש ברעיונות, היא הצליחה לקחת את החלק האחרון שלו, איפה שלא היה יותר מדי אקשן והפכה אותו... אני חושבת שאני משוחדת- אבל היא הפכה אותו לרצף הכי מפואר. יש חלקים ש... אני לא רוצה לעשות ספוילרים, אבל כשמגיעים לחלק שמדבר על הסיפור של ליבי אנשים התחילו לשאול 'האם טאפי היא ליבי או רייצ'ל?' ובסופו של דבר היא קצת מכל דמות. אז, אף אחד לא יכל לכתוב את התסריט הזה חוץ ממנה".

הקשיים בעיבוד הספר לסדרה או לסרט טלוויזיה לא נמצאים רק בגבולות התסריט, אלא גם בכל הקשור למשחק- היכולת להפיח חיים בדמות הכתובה ולהביא אותה לצופה בצורה שיוכל להבין את העולם שלה. כך סיפרו השחקנים הראשיים על הקשיים מנקודת המבט שלהם.

ליזי קפלן: "זה דווקא עיבוד מאוד נאמן למקור, זה מרגיש כאילו אותן הדמויות שנמצאות בספר הן גם על המסך".

שרה: "התסריטאית באמת רצה לתת לספר מקום של כבוד".

אדם ברודי: "כנראה שלי הייתה את העבודה הכי קלה רגשית לעומת שאר הקאסט. העובדה שיש עבודה כתובה הופכת את העבודה המשחקית ליותר קלה בגלל שהכל רשום על הדף בשבילך. זה פחות אתגר בשבילי מבדרך כלל, בכל מקרה".

ג'סי אייזנברג: "אני חושב שהדבר המעניין, לפחות בשבילי ובשביל קלייר, היה שהדמויות שלנו נראות אחרת מנקודת המבט אחד של השנייה. כשהדמות של קלייר נראית מנקודת המבט שלי- היא נראית שאפתנית ברמות, נקמנית ורשלנית. כשהסדרה מחליפה את נקודת המבט ורואים אותי מהעיניים שלה, מרגישים את אותם דברים כלפיי. אחד מהאתגרים שהתמודדנו איתם היה להגדיר עד כמה אנחנו הרואיים ועד כמה אנחנו נבזיים כשחקנים. עבדנו על לשדר סימפתיה וטוב בדמויות שלנו וגם על לשדר דברים מנוגדים לגמרי כשהיא נראית בעיני הצד השני. זה היה אתגר מאוד מעניין. לפעמים היינו עושים בו זמנית את הסצנות מנקודות מבט שונות כדי לנסות ולהשיג את האפקט הזה".

קלייר דיינס הוסיפה: "הייתי צריכה לעבוד על הניגודיות של רייצ'ל לפי מה שרואים מבחוץ ומה שיש באמת בפנים- מצד אחד, מבחינה חיצונית היא נורא אטומה ואדוקה. מצד שני, הנפש שלה נורא שבורה. זה היה מאוד מסובך, אבל גם כיפי במובן מסוים".

הספר והסדרה מתרחשים בשנת 2016, אף על פי שהספר יצא בשנת 2019 והסדרה תצא בשנה הנוכחית, שנת 2022. בין שש השנים הללו העולם בכלל חווה טלטלה גדולה- מגיפת הקורונה בקנה המידה העולמי ומערכת הבחירות בארצות הברית (המקום העיקרי של התרחשות העלילה בספר ובסדרה). אבל, האם משהו באמת השתנה בחלק מהנושאים שהספר והסדרה עוסקים בהם- גברים, נשים, מערכות יחסים וגירושים?

טאפי: "לא הרגשתי צורך לציין נושאים בתכנית שלא היו בספר. המפיקות גרמו לי להרגיש בטוחה שמה שהיה בספר הוא מספיק. באתי עם הרעיון להוסיף דברים ולהפוך את הסדרה להרבה יותר גדולה, אבל הן ממש התעקשו שלא. חוץ מזה, הסדרה מתרחשת בשנה שכתבתי בה את הספר- זה יצא לאור בשנת 2019, אבל אני כתבתי אותו בשנת 2016. זה הרגיש לי יותר מדי מסובך לכלול את המגיפה בסיפור על דוקטור, היה לי נראה כאילו זה ישנה יותר מדי דברים בסדרה. צר לי להגיד שאני לא חושבת שהרבה מהדברים השתנו בין 2016 לעכשיו, אפילו בין 1916 ועכשיו. אני חושבת שזאת סוגיה מתמשכת, יחסים בין המינים ונישואים תמיד יהיו מרחב בשל לסופר".

הנושאים המצוינים מעלה בולטים בעיקר במערכת היחסים בין הדמויות של אייזנברג ודיינס- שכן, משחקים את טובי ורייצ'ל פליישמן, גרושים טריים. במהלך כל הסדרה, ישנן קפיצות בין ההווה לעבר- שמתמקדות גם בהתדרדרות של הזוגיות שלהם. כך הם התכוננו לקראת ההצגה של אותה מערכת יחסים מסובכת על המסך.

קלייר: "היו לנו כמה ארוחות ערב ביחד וזה באמת עזר. ככה הצלחנו להכיר אחד את השני, לאכול יחד ולפתח טיפה של אמון אחד בשני. היו לנו כמה חזרות ביחד, ממש קצת. הן היו נורא מתומצתות, אבל בו בזמן גם מאוד אפקטיביות. לבמאים שלנו, ג'ון וואל, הייתה גישה מאוד מעניינת- הם נתנו לנו לעשות כל מני תרגילי כתיבה עם נושאים מאוד פרובוקטיביים ונתנו לנו גם לשחק מחניים, בגלל שהם רצו להביע את התחושה הקרבית הזאת בצורה ממשית. הייתה לנו חזרה עם הילדים, זה היה די מועיל. אני לא יכולה לדבר בשם ג'סי, אבל הרגשתי ברת משל שהיה לי את החיבור הטבעי והמידי הזה, את הקרבה הזאת. אני חושבת ששנינו אוהבים את הסיפור הזה ושנינו אוהבים את השפה. זה היה מאוד משמח".

ג'סי: "לדמויות יש הרבה מאוד ויכוחים, אבל בסופו של דבר מדובר באותו ויכוח. כנראה כמו כל מערכת יחסים עמוסה אחרת- אתה מנהל את אותו ויכוח בדרכים שונות, עם מילים שונות ובנסיבות שונות. אחד הדברים המעניינים שעשינו בחזרות היה לכתוב מעין יומן מנקודת המבט של הדמות שלנו.

כמו שקלייר אמרה, קיבלנו הנחיות מאוד פרובוקטיביות מהבמאים- כמו 'מה אתה אוהב באדם השני?', 'מה גורם לך להתמרמר על האדם השני?' ואז מתחילים לראות את החפיפות המוזרות האלה. למשל, אני אהבתי את השאפתנות שלה, את הדרך שבה היא לא הרגישה צורך להתנצל על עצמה ושהיא לא הייתה נוירוטית כמו שאני הייתי נוירוטי- וזה היה ממש מושך. אבל בו זמנית, זה לא היה משהו טוב- השאפתנות שלה שמושכת אותי מיד, גם הופכת למעין מפלצת כזו במערכת היחסים, כי זה מרגיש שהיא לא יכולה להתרחק מהשאיפה שלה. זה היה ממש מעניין לרשום פיזית את הדברים האלה ולכתוב את מה שאהבנו ושנאנו באדם, כי כשאנחנו מנהלים את אותו ויכוח שוב ושוב בנסיבות שונות- מבינים שבסופו של דבר מדובר באותם שלושה דברים שמגיעים אל פני השטח.

חשבתי שזה ממש נבון לעשות כבמאים וגם מצידה של טפי שהיא כתבה את הדברים בצורה כזו, כי כשקוראים את התסריטים בתור שחקנים אפשר לחשוב 'אה, זה משהו אחר. הם רבים על זה... הם בבית של האדם הזה, הם לא יכולים לסבול אחד את השני, והם נבוכים', אבל למעשה זה אותו ריב בדיוק שהם מנהלים על הילדים, אותו הריב שיש להם על העבודה שלה וזה גם אותו ריב שהם מנהלים על כך שהוא לא רוצה לעבוד בניתוחים פלסטיים. הנה משהו, וזה אותו דבר שוב ושוב, שהוא נבון וכנראה מאוד מדויק".

כאמור, הסדרה "פליישמן בצרות" מתעסקת בהרבה נושאים חשובים ומעניינים, אחד מהעיקריים שבהם הוא הנושא של בדידות. כך צוות השחקנים הראשיים ענה לשאלה- האם היה משהו בזה שמשך אתכם להיכנס לפרויקט הזה? משהו שהתחברתם אליו בנושא?

ג'סי: "תמיד הרגשתי לבד בחדר מלא באנשים וגם כשהם היו ריקים. כל התכנית הרגישה מאוד ספציפית בבת אחת, מבחינה תרבותית, קומית ודרמטית. כשקראתי את התסריט הרגשתי את אותה הרגשה שהייתה לי כשקראתי את הספר, שזה מרגיש כמו משהו שאני מאוד מכיר אותו—שגדלתי בתוך זה. אבל באותו הזמן, זה כנראה נגיש גם למישהו שגדל בחברה שונה לחלוטין תחת נסיבות אחרות. זה היופי של הסדרה ושל הספר".

קלייר: "אני פשוט אוהבת לחקור על הנישואים הללו ועל מערכות היחסים האחרות שסובבות אותן וגם משקפות אותה במובן מסוים. אני חושבת שזה פחד גדול שיש לכולנו- האם אנחנו באמת מכירים את הפרטנר הכי אינטימי שלנו? האם אנחנו מכירים את עצמנו? ולפעמים, התשובה היא שלא כל כך. אני חושבת שהפחד מהניכור הפוטנציאלי הזה שבא ממישהו שקרוב אליך הוא מבהיל וטרגי. כולם נאבקים עם דברים גדולים, נאלצים להתמודד עם המבחנים הקטנים שלהם ועם הרבה חוסר נוחות. אבל, אולי בסופו של דבר הם יותר קרובים לאמת על עצמם ועל הפרטנר שלהם. לפיכך, הם הרבה יותר קרובים אחד לשני".

אדם ברודי: "אני לא יודע אם זה משהו שאפשר להתחבר אליו בנושא הבדידות, בגלל שיש תחושה מוחלטת של מלנכוליה בכל הסדרה וגם בספר. אני מתחבר לזה בכל ההיבט של החיים עצמם, ככל שאתה יותר מתבגר ואתה מגיע לשנות הארבעים שלך- אתה עדיין שואל את השאלות של 'מי אתה ולאן אתה רוצה ללכת'. אתה עדיין נמצא בהרבה צמתי דרכים, יש לך עוד הרבה שיעורים ללמוד, דברים לגלות- זה לא קורה רק אצל אנשים שנמצאים בשנות העשרים שלהם".

לצד העיסוק בבדידות, הסדרה מציגה גם את הנושא של חברות. שכן, ברוב הפרקים יש עיסוק בקשר הייחודי של טובי, ליבי וסת'- החברים מימים עברו.

ליזי: "כשיש לך חבר זה 'יש לך את המספר שלהם, להם יש את שלך'. אחד מהדברים שנורא אהבתי בלהיות חלק מהסדרה הוא להראות את החברות הזאת שהייתה כל כך מוכרת לי. מהסצנה הראשונה לא היינו צריכים להתאמץ, פשוט היינו שם. אני חושבת שזה שילוב של העובדה שאנחנו עוסקים במשחק הרבה זמן, ככה שכנראה אנחנו יכולים לזייף חברות עם כל אחד בנקודה הזאת. אבל יש גם את הרצון שזה ירגיש אותנטי, להדגיש את הייחודיות של זה- וזה הפך את העבודה על הסדרה לכל כך כיפית".

ג'סי: "והדבר המעניין בדמות שלי היא שהסיבה שאנחנו חוזרים להיות ביחד היא בגלל שאני חווה את החוויה הנוראית הזאת. אז אני מתחיל לצלול אל תוך העבר שלי, אבל אני לא באמת נאמן למערכת היחסים הזאת בגלל שאני כל כך מרוכז בעצמי, בגלל שאני מתמודד עם הגירושים הנורא טעונים. זה מעניין לחזור אל מערכת יחסים ישנה, לא כחבר מסור לחלוטין אלא כמישהו שבאמת צריך אנשים ברגע הנורא הזה".

פרט נוסף שאפשר לשים אליו בסדרה הוא הבחירה של ישראל כמקום התרחשות מרכזי בעלילה- שכן, קבוצת החברים (הדמויות הראשיות) נפגשה כאשר למדו יחד בארץ. כך סיפרו על הנושא ובייחוד על נושא ספציפי במיוחד, שלא יכלו לעבור עליו בשתיקה- ההגייה של המילה "ג'חנון".

ג'סי: "הייתי צריך ללכת ולהקליט רק כדי להגות שוב את המילה ג'חנון".
ליזי: "או, לא... באמת?"
ג'סי: "כן, הייתי צריך לנסוע לסטודיו במיוחד ממקום אחר כדי להקליט את זה".
ליזי: "בגלל שהתאמנת על זה כל כך הרבה פעמים. אמרתם את זה שוב ושוב".
אדם: "וכשהגעתי לשם, הם עדיין לא ידעו איך להגיד את זה".
טאפי: "זה מה שהם עשו, הם התקשרו אליי ואמרתי 'אתם עומדים להקליט מחדש מילה שאף אחד לא שמע עליה?' זה היה מדהים! בעניין ההחלטה לשלב את ישראל... זה פשוט סיפור שאני מכירה. למדתי שנה באוניברסיטת בר אילן, הרבה מהאנשים שאני מכירה למדו במשך שנה או סמסטר שלם מחוץ לארץ. מישהו מכם גם עשה את זה?".

ליזי: "הלכתי לחוץ לארץ במשך חודשיים וחצי, אבל כשהייתי יותר צעירה- בערך בת 16".
טאפי: "זה סיפור משותף לכל היהודים מניו יורק- לבלות כמה זמן בישראל, להכיר כמה חברים שם שגם באים איתך לניו יורק וללכת לבית ספר באותו מקום. בכנות, זה גובל בקלישאה ואני מרגישה קצת מבוכה... אבל, זה הרגיש לי כמו חלק מאוד אורגני בסיפור. זאת לא הייתה החלטה אקטיבית, זה בא מהמחשבה של- 'הם נפגשו לפני הרבה מאוד זמן, איפה היו יכולים להיפגש?' איפה שאפשר ללכת וליצור חוויה, איפה שיש אנשים עם מאפיינים דומים... מקום שיגרום לך להיזכר בדברים הללו במשך כל החיים שלך".
שרה: "אני מערערת על הטענה שמשהו בסדרה הזאת הוא קלישאתי".
אדם: "אני חושב שזה משהו שאף פעם לא ראינו על המסך".
שרה: "כן, נכון, לא נראה על המסך ו-"
ג'סי: "הג'חנון הקלישאתי".