בשנים האחרונות אפשר לראות תופעה נפוצה בקולנוע ובטלוויזיה, לא מדובר על ייצוג מגוון של אוכלוסיות שונות ואפילו לא על כמות הכסף האסטרונומית לכל פרק בסדרה או לכל סרט בזיכיון, אלא על משהו שהוא קצת פחות מדיד- הקרב על הנוסטלגיה. לצד תכנים מקוריים שעולים מפעם לפעם באולמות הקולנוע, בערוצי הטלוויזיה ובסטרימינג ישנם הרבה מאוד תכנים שמציגים סיפור שמתרחש ביקום שאנחנו דווקא מכירים, עם אזכורים שלא קשה לפספס ובהרבה מאוד מהמקרים אותו סיפור כולל גם דמויות שהן לא זרות לאותו יקום מבחינתנו- כאלו שהופיעו בחומר המקור.

למה "דברים מוזרים" כוללת כל כך הרבה דברים שקשורים לשנות ה-80? למה נזכרים לעשות סרט המשך ל"מכושפת" אחרי חמש עשרה שנה? למה הפסטיגל השנה מכיל קריצה מאוד בולטת ל"פסטיגל פנטזיה"? העובדה שאנחנו מכירים את אותו עולם ואת הדמויות מתוכן שראינו בעבר וגדלנו עליו מעוררת בנו את הרגש שנקרא נוסטלגיה, או בעברית צחה- רַפֶּקֶת.

אפשר ישר להבין את הפירוש שלה- התרפקות על העבר מתוך געגועים למה שהיה אז, מה שיוצר תחושה נעימה של משהו מוכר ואהוב. כותרים שמכוונים לאותה הרגשה פונים לקהל שאפשר לחלק אותו לשני סוגים- המעריצים החדשים והוותיקים, אלו שראו והתאהבו בתוכן המקורי. אחד מאותם כותרים הוא סדרה בשם "ווילו" שיצאה אתמול (ד') לדיסני+.

הסדרה מבוססת על סרט באותו השם, שתורגם לעברית בשם "ווילו והנסיכה" ויצא לאקרנים בשנת 1988. על העלילה בקצרה- ווילו אופגוד (וורוויק דיוויס) הוא חקלאי וקוסם חובב, שחי בכפר שכולו מיושב ע"י גזע של ננסים בשם נלווינים. יום אחד, הוא מגלה בנהר ליד הכפר תינוקת עם סימן על זרועה בשם אלורה דנאן- שלפי נבואה עתיקה, אמורה להיות האחת שתביא למפלתה של המלכה המרושעת בבמורדה מממלכת נוקמאר. בהחלטת מועצת הכפר, שלא אוהבים את הרעיון של להשאיר את התינוקת בתחומי האזור, ווילו נשלח למסע יחד עם קבוצה של מתנדבים כדי להחזירה.

 

בדרך הוא פוגש לוחם שחצן בשם מדמרטיגן (ואל קלימר) ומהר מאוד הם מוצאים את עצמם נלחמים נגד המלכה וצבאה. אמנם הסרט חווה הצלחה בקופות, אבל הוא לא הצליח לממש את הציפיות של היוצרים, הצלחתו הייתה פחות גדולה משאר הסרטים שיצאו מחברת ההפקה "לוקאס פילם" (ידועה בעיקר בזכות "מלחמת הכוכבים") והוא אף קיבל מועמדות לשני פרסי פטל הזהב (פרס פארודי שניתן לביצועים הגרועים ביותר בתעשיית הקולנוע) כאשר אחד מהם היה על התסריט. למרות הכל, הוא גרף מועמדויות לפרסים נחשקים (אוסקר וסטורן), סימן פריצת דרך בתחום ההדמיה הממוחשבת (CGI) וקיבל מעמד של סרט פולחן.

בניגוד לסרט, הסדרה החדשה לא מתמקדת בדמותו של ווילו (אף על פי ששמה נשאר זהה)- אלא בחבורה חדשה. הסיפור מתחיל עם קריינות בקולה של סורשה (ג'ואן ויילי), בתה של המלכה הרעה שהפכה למלכה החדשה ֿ(אחרי שבגדה באמה לקראת סוף הסרט), אשר מספרת לצופים את אשר התרחש בסרט- החל מהרגע בו ווילו מוצא את אלורה ועד לרגע תבוסתה של המלכה בבמורדה. בקפיצה מהירה לנקודת ההווה אנחנו מכירים את ילדיה- הנסיכה קיט (רובי קרוז) והנסיך איירק (דמפסי בריק). איירק נכנס למשבצת אליל הבנות- הוא נאה ורומנטי, אך מנהל רומן אסור עם נערה בשם דאב (אלי באמבר) שמשרתת במטבח של הממלכה. לעומתו, הדבר האחרון שמעניין את קיט הוא רומנטיקה- היא מיועדת להינשא בנישואים פוליטיים לנסיך גריידון (טוני רוולורי), אבל כל מה שהיא רק רוצה הוא להתאמן בלחימה עם חברתה ג'ייד (ארין קלימן), אבירה בהכשרה.

 

כאשר מגיע יום חתונתם של קיט וגריידון, כוחות אפלים פורצים את המקום וחוטפים את איירק. הדבר גורם לקיט, ג'ייד, גריידון ודאב לצאת למסע ארוך כדי לחפש ולהציל את איירק, יחד עם בורמן (עמאר צ׳דהא-פאטל)- גנב סרקסטי אך בו בזמן לוחם מיומן, שמצטרף אל החבורה אחרי הבטחה מסורשה שאם יעשה זאת כל פשעיו ייסלחו ומזכיר באופן מאוד ברור את מדמרטיגן (קילמר היה אמור להופיע בסדרה, אך ביטל בעקבות הקורונה). התחנה הראשונה שלהם- הכפר בו אופגוד נמצא, כדי לשכנע אותו להצטרף למסע ולהביס את כוחות האופל כפי שעשה הרבה שנים לפני כן.

אתחיל בכך שהסדרה היא ממש לא לכולם, אני לא מדברת על כך שיש הרבה אנשים שלא מתחברים בכלל לז'אנר הפנטזיה- אלא על התקדמות העלילה. הסדרה מודעת לכך שיש לה הרבה מאוד רקע להישען עליו, גם ממה שסיפק הסרט וגם מהרצון לגרום לצופים להכיר את הדמויות החדשות ולקשר אותן אל אירועי עבר ודמויות מוכרות. לכן, בהרבה מאוד חלקים הסדרה עוצרת את האקשן כדי לתת לדמויות לנדב חלקים מהעבר שלהן ולקשר את זה לסרט המקורי ולעלילה המרכזית. הסדרה מודעת היטב לעניין, שכן באחת מהסצנות, אומר בורמן (בתרגום חופשי) "לדור שלכם יש אפס סבלנות לסיפורים אפיים", וזה נכון בהרבה מהמקרים- סיפור אפי הוא סיפור ארוך שמתמקד במסע של הגיבור ובהרפתקאות בדרך, מה שלא מתאים לדור של כאן ועכשיו- בתרבות בה הרבה סיפורים מנסים להיות מותאמים להיום בכך שהם מועברים דרך סרטוני טיקטוק קצרים ומתומצתים (סרטוני "פובים" והסדרה "הגראז'", למשל) או סטורי באינסטגרם ("הסטורי של אווה", "הסטורי של אקוויאנו").

אין שום חידוש בעלילה הכללית של הסדרה- חבורה של הרפתקנים יוצאת למסע פנטסטי כדי לעמוד ראש בראש מול כוחות האופל, במלחמה של טוב מול רע. נראה שמה שמקבל יותר תשומת לב הם האירועים שעולים כתוצאה מאותו מסע ולו דווקא המטרה שלו- ישנם אזכורים על איירק (בעיקר מדאב, שנדחפה למסע כדי למצוא את אהבת חייה), אך הרבה יותר מסתכלים על ההתפתחות של הדמויות הצבעוניות והמגוונות (גם מבחינת הליהוק, אבל גם מבחינה אישיותית). שכן, לצד אותו הסיפור הרגיל שמאפיין את האפוס, יש ב"ווילו" רובד עמוק ומורכב של התבגרות- כל הדמויות נמצאות במסע מסוים משל עצמן שאמור לבגר אותן ולחשל אותן. הסדרה נוגעת בנושאים שקשורים להתבגרות כמו אובדן, אהבה והתגברות על טראומה.

למרות התחושה המורגשת של עומס המידע שציינתי מקודם, נהניתי לצפות במסע של כל אחת מהדמויות, לחזות בהתפתחות הייחודית שלהן ועל כך שכל הדרכים של כל אחד התנקזו בסופו של דבר לנקודה אחת - בהרפתקה המשותפת שלהם. מה שכן, הסדרה לא טורחת להסביר הרבה ממה שאפשר להבין מהסרט (למשל, הסדרה מלאה באזכורים למדמרטיגן, אף על פי שהוא לא מופיע בסדרה) ולכן מומלץ לצפות בסרט לפני שניגשים לסדרה עצמה, גם כדי להבין את האזכורים וגם כדי להבין יותר טוב את הרקע של העלילה.

וורוויק דיוויס מחזיר למסך את ווילו אופגוד, אך באופן שונה מהסרט. העובדה שהסדרה נושאת את אותו שם כמו הסרט יכולה להיות מאוד מטעה, שכן בניגוד לסרט הסדרה לא באמת מתמקדת בווילו. במקום להיות במרכז העניינים, הוא משמש כמנטור לחבורה הצעירה, שמקבלת יותר זמן מסך והדמויות שלהן מתפתחות בצורה יותר ברורה כתוצאה מכך. הוא מוצג כדמות יותר בוגרת, עם הרבה יותר ניסיון חיים וגם ניסיון בקסמים- שכן, בסרט הוא היה קוסם חובב ובסדרה הוא מחזיק במטה משלו ובתפקיד המכשף הראשי של הכפר. הצד האבהי של הדמות משתקף בסדרה (במקרה הזה, כלפי הדמויות איתן הוא יוצא למסע) בצורה הרבה יותר מובהקת מאשר בסרט- שם הוא שיחק אב לשני ילדים, כאשר הוא במציאות היה רק בן 17(!)
הרבה מאוד השתנה מהסרט לסדרה גם בפן העיצובי- תחום ההדמיה הממוחשבת התפתח מאז שנת 1988 וזה גרם לאפקטים של הסדרה להיראות הרבה יותר נעימים לעין.

 

דבר מוזר בסדרה (כאילו כל האלמנט הפנטסטי בסדרה הוא לא מוזר בעצמו) הוא הפסקול שלה. יש הרבה שירים טובים (במיוחד שיר הנושא של ווילו מהסרט, שחוזר על עצמו גם בסדרה ותורם לתחושת הנוסטלגיה), אבל לצד זה יש הרבה סצנות שמופיעים בהן שירי פופ ורוק מודרניים (Black hole sun , למשל, שיצא בשנת 1994)- מדובר בבחירה מאוד נועזת שלא הרבה מסדרות הפנטזיה היו עושות והיא מאוד מזכירה את "ברידג'רטון"- שגם החליטו להשתמש בשירים מודרניים, אבל בקאברים שיישמעו יותר קלאסיים.

לסיכום- "ווילו" ממשיכה את המורשת של הסרט מסוף שנות ה-80 ומתבססת עליו בצורה ברורה- אבל ההסברה לעומק של כל חלק בעלילה יכולה להיות מתישה לעתים. הסדרה היא סדרה ייחודית בנוף של הז'אנר, גם מבחינת ההישענות העלילתית על חומר המקור וגם מבחינת השילוב של שירים מודרניים בפסקול. היא מתעסקת בנושאים פנטסטיים כמו קסמים ואבירים, אבל גם בנושאים חשובים כמו אובדן ואהבה באמצעות דמויות מגוונות עם עומק ייחודי וסיפור שנתפר למידות של כל אחד ואחת מחבורת ההרפתקנים. לכו לצפות בסרט המקורי כדי לקבל נחיתה רכה לסדרה. הכינו את הפופקורן והיכונו למשב רוח חמים ונעים של נוסטלגיה- שכל כך מתבקש בימים חורפיים כאלו.