אחד הנושאים היותר מורכבים במדינת ישראל הוא מערכת היחסים הסבוכה בין יהודים וערבים- שמחזיקה בחובה היסטוריה ארוכת שנים, יחסי כוחות, דעות קדומות וסכסוכים עקובים מדם. על אף כל המתחים, יש שאיפה מתמדת לשמור על איזון ולחיות אחד לצד השני בשלום- דו קיום. אחד מהפתרונות לחיים בדו קיום הוא הקמתם של בתי ספר דו-לשוניים, בהם לומדים תלמידים יהודים וערבים יחדיו ונחשפים לצד האחר- לשפות ולתרבויות. בית ספר דומה מוצג לראשונה בטלוויזיה בסדרה החדשה "מדרסה" (א'-ד' בשעה 17:30) שעלתה לראשונה יחד עם תחילת השנה האזרחית החדשה ומשודרת בשני הערוצים של תאגיד השידור כאן- כאן חינוכית ומכאן 33.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• The Story: הנקמה של עומר חזן!
• מרגש עד דמעות: הסצנות הטלוויזיוניות שגרמו לנו לבכות
• נוסטלגיה: סדרות הנוער שההורים שלנו גדלו עליהן

את בית הספר והנפשות הפועלות ב"מדרסה" אנחנו מכירים לראשונה דרך עיניו של ח'אלד (ליר עיסא), נער ערבי מחיפה הנאלץ לעבור לבית הספר הדו-לשוני בעקבות העבודה החדשה של אביו. שם מכיר נערה יהודייה, שירה (שירה יוסף), שמוצאת חן בעיניו. מלבד סיפור האהבה המורכב הזה ולראשונה בסדרת נוער ישראלית, הסדרה עוסקת בכל הקונפליקטים, האתגרים והדילמות של סוגיות חברתיות ופוליטיות מנקודות מבט שונות וצבעוניות- דרך תלמידי בית הספר הדו-לשוני, צוות המורים המגוון וההורים.

הסדרה מביטה במבט מפוכח והומוריסטי אל ההתנהלות של גיבוריה המנסים להתגבר על המכשולים הרבים בדרך לחיים של כבוד הדדי ושוויון. בדומה לגיוון השפתי של הדמויות, גם הסדרה מתנהלת בשפה העברית ובשפה הערבית (עם כתוביות בשתי השפות בכל פרק). הסדרה בוימה על ידי הקומיקאי גורי אלפי ונכתבה על ידי סייד קשוע, שיצר בעבר תכנים מצליחים שפנו לקהל המבוגר ועסקו בנושא ("עבודה ערבית", למשל, שקטפה הרבה פרסי אקדמיה בעת שידורה בטלוויזיה).

לרגל עליית הסדרה החדשה, תפסנו לראיון מיוחד את השחקנים גל זק, שמשחק בסדרה את מאור- נער יהודי והומוריסטי שרוב חבריו הם ערביים וליסה בסטוני- שמשחקת את לובנא, נערה ערביה שנאלצת להתמודד עם קונפליקט החיג'אב.

איך הרגשתם כשקיבלתם את התסריט לראשונה?

גל זק: "בכנות, הרגשתי שאני קורא את היומן שלי. הצטלמתי לסדרה בחודש האחרון של לימודי המשחק שלי, במשך שלוש שנים גילמתי הרבה דמויות שהיו רחוקות ממני מאוד והייתי צריך לעבוד הרבה על להבין אותן ולדמיין את החיים שלהם- ופתאום בתפקיד הראשון שלי בעולם האמיתי אני קולט שהרבה מאוד מהסיטואציות שקורות למאור בסדרה קרו לי באופן אישי, לטוב ולרע. בעיקר צחקתי הרבה כי סייד קשוע מעז באומץ לשלב הומור על כולם במידה שווה- על שמאל ועל ימין, על היהודים ועל הערבים ומראה עד כמה כולנו אנושיים ומאוד מאוד מצחיקים. הרגשתי מיד שהתוכן בסדרה הוא מהפכני וחדש לטלוויזיה הישראלית, בטח ובטח לנוער ותהיתי איך הוא יתקבל. נהניתי במיוחד גם מהעבודה עם גורי אלפי הבמאי האדיר".

ליסה בסטוני: "כבר מהאודישן הרגשתי שזה דבר גדול ושונה בטלוויזיה, סוף סוף דמויות של ערבים שמוצגות באופן אחר ממה שאני רגילה לראות על המסך. הרגשתי שלובנא כתובה כבן אדם ולא כסטיגמה, ובעיקר הרגשתי שאני חייבת להיות חלק מהדבר הזה. למזלי, זכיתי להיות חלק מהדבר הכל כך מיוחד הזה - התאהבתי במעברים החלקים שבטקסט בין עברית לערבית. כל הנושאים בסדרה הם רלוונטיים ממש לחיי היומיום שלי ושל רוב מי שחי פה. סייד קשוע כתב את הסדרה עם המון כנות, מבלי לנסות לייפות שום דבר ועם הרבה מאוד הומור וכמובן אפשר להרגיש את הבימוי הרגיש והמדויק של גורי אלפי, שהוא הלב הפועם של הפרויקט הזה".

במהלך הסדרה, לובנא נקרעת בין שתי קצוות- החברה הערבית הדתית (לובשת חיג'אב) והחברה היותר ליברלית. האם גם לך יצא לחוות את הניסיון לאזן בין שני הצדדים?

ליסה: "הפער ביני לבין לובנא הוא די גדול, מכיוון שאני לא מגיעה מבית דתי ואני לא דתייה וזה היה חלק מהאתגר בשבילי. בשבילי הפער התחיל כשעברתי לבית ספר יהודי מבית ספר ערבי, היה לי על דרך משבר זהות ומלא שאלות כי רציתי לנסות ולהבין את הפערים ואת המצב המורכב שאנחנו חיים בו. כן הייתי צריכה לאזן כמה דברים, אבל ברגע שאת באמת מבינה מי את ומאיפה באת- המצב נהיה יותר קל וכך גם האיזון. כל זה בשבילי מגיע מהבית, מהמשפחה, שתמיד סיפקה ומספקת לי תחושת ביטחון הכי גדולה שיש".

כאמור, הסדרה מדברת על היחסים בין יהודים וערבים, מה שנראה לראשונה בסדרת נוער. איך מצליחים להעביר את הנושא לקהל היעד?

ליסה: "אני חושבת שהסדרה מצליחה להגיש לנוער את הסיפור באופן בו הם יוכלו קודם כל להזדהות עם הדמויות ועם המאבקים שלהם באופן אישי ורק אז לחשוב על המסרים או העמדות שהם מציגים. הסדרה מצליחה להוסיף עוד צבע לקשת שלאו דווקא היינו מודעים אליו, כזה שמוסיף יחד איתו עוד קווי מחשבה שונים וחשובים לא פחות".

גל: "אני חושב שגם מבוגרים יוכלו ליהנות ממנה, היא ללא ספק דורשת מהקהל חשיבה מחדש על עצמו ועל המציאות שלנו. הנוער חי את הנושאים האלה ביומיום, בסופו של דבר אי אפשר להעלים מבני נוער את המציאות שבה הם חיים והסדרה מציעה מבט אחר על מה שהם אולי מכירים ויודעים על הצד השני. אני מאמין שילדים ונוער הם לא נאיביים ולא חיים בבועה, לפעמים הם יודעים אפילו יותר טוב מאיתנו- ולכן צריך להביא להם את המציאות כמו שהיא, בלי לנסות לייפות אותה".

מה המסר של הסדרה?

גל: "אני חושב שכמו לכל יצירת אמנות אין לה מסר אחד, אלא ניסיון להעלות ולהציף הרבה שאלות. אם כי ברור שיש אמירה מאוד גדולה שזועקת מכל רגע במסך ואומרת 'הנה, תראו, זה אפשרי- אפשר לחיות יחד'- גם בלי להסכים וגם אם יש לפעמים וויכוחים וכעס, אפשר לבנות חברויות בין יהודים לערבים וליצור קשרים שיוסיפו אור למציאות שלנו".

ליסה: "אני חושבת שהמסר הוא להראות שלמרות שאמנם יש בינינו פערים, אבל הם לא כאלה גדולים כמו שאנחנו חושבים שהם. בנוסף, ברגע שנוצר קשר בין שני הצדדים הפחד נעלם- בין אם זה בבתי ספר, בחוגים או בכל פעילות כזאת או אחרת. אנחנו נגלה ש'המפלצת' היא לא כזו מפחידה כמו שהיא נראית לנו ושזה באמת אפשרי וגם הרבה יותר כיף לחיות ביחד".

"מדרסה" מתרכזת בנושא כפי שהוא בא לידי ביטוי במסגרת החינוכית, בייחוד בבתי ספר דו-לשוניים בהם יש ערבוב של יהודים וערבים, אשר לא נפוצים בארץ. 

"ילד יכול לגדול מגיל אפס עד 18 מבלי שמעולם דיבר שיחת עומק אחת עם מישהו מהעם השני. אחד הכלים החשובים והאפקטיביים הוא מערכת החינוך- כיום יש שמונה בתי ספר דו לשוניים, תארו לעצמכם שהיו שמונה מאות כאלו, אנחנו בטוחים שהמציאות הייתה נראית אחרת לגמרי ורף השנאה והאלימות בינינו היה פוחת משמעותית. הכל בסופו של דבר מסתכם ונפתר בהיכרות, אז כפי שבתי הספר הדו-לשוניים מאפשרים זאת- גם הסדרה הזו יוצרת פתח לשינוי הזה ומשמשת כמעין קריאת השכמה לכולם להיזכר שבסופו של דבר, מאחורי כל הפחד יש בני אדם בשני הצדדים".

איך אתם הייתם מסתדרים בבית ספר דו-לשוני?

גל: "אני אישית למדתי בבית ספר יסודי דו לשוני ב׳נווה שלום׳, שם גם נולדתי וגדלתי- אז עבורי החינוך הדו לשוני היה הדבר הכי רגיל ונורמלי, לא ידעתי אז שהוא שונה או מיוחד. מבחינתי היה ברור שחיים פה גם יהודים וגם ערבים, אז מן הסתם הם לומדים יחד בשתי השפות. כשעברתי לתיכון יהודי דווקא התמודדתי עם הרבה קשיים והייתי צריך להסתגל למציאות המוזרה הזו של בית ספר מופרד, שזה הרבה יותר משעמם בעיניי".

ליסה: "הלוואי והייתי לומדת בבית ספר דו לשוני. למדתי ביסודי בבית ספר ׳כרמלית׳ לנזירות ובתיכון באליאנס - שזה בית ספר יהודי. היה מאוד מאתגר לעבור מבית ספר ערבי ליהודי, היו לי הרבה קשיים וגם הרבה ניסיונות לאזן את המעבר. לא הייתה לי את תחושת הביטחון ששמעתי שהיו לפיראס או לגל ששיחקו איתי ולמדו במסגרות דו לשוניות. במבט לאחור, אני חושבת שהייתה לי תחושה הרבה יותר טבעית ללמוד דווקא בדו-לשוני".

איך אתם חווים את הדו-קיום כיום מנקודת מבטכם כאזרחים במדינה?

ליסה: "דו הקיום התערער בשנים האחרונות ונראה רחוק ורחוק יותר. אני אישית חושבת שהיינו בעבר במצב הרבה יותר טוב. מרגיש לי לאחרונה שהתחילו לתת לגיטימציה לפילוג ולגזענות וזה מפחיד אותי באופן אישי, כי זה מרחיק אותנו מדו קיום שאנחנו מייחלים לו. אני חיה בחיפה שהיא הסמל של הדו-קיום, לכן אני יודעת שזה דבר אפשרי. אולי זה נשמע קצת נאיבי, אבל זה נכון. אני רק רוצה שניתן יותר יד לאחווה ולשלום כי זו הדרך בעייני וזאת תמיד תהיה הדרך, כי כולנו רוצים לחיות בשלווה ובהרמוניה יחד".

גל: "אנחנו חיים בתקופה קריטית לגבי הכיוון שאליו נלך בעתיד, דווקא בתקופה כזו חשוב שהסדרה הזו תשודר. אני שמח שהיא מעוררת רגש באנשים, גם אם הרגש הוא כעס- היא מצליחה לעורר שיח ועניין ולהחזיר את הנושא של דו קיום משותף לקדמת הבמה".

אילו דברים, לדעתכם, יכולים לתרום לחיזוק ולקירוב בין העמים?

"חינוך מגיל צעיר. כמה שיותר מסגרות חינוכיות מעורבות, בין אם זה ללכת לחוג ריקוד או לחוג כדורגל או לתנועות נוער או לכל מקום בו אפשר ליצור קשר שוויוני אחד עם השני, לא רק קשר שהערבי הוא הגנן או המוסכניק שלך... אלא החבר הכי טוב של הילד שלך. בנוסף, לחלוטין אפשר ללמד את השפה הערבית ברמה הרבה יותר גבוהה, במדינות דו-לשוניות רבות בעולם קשה להתקבל לעבודה אם אתה לא דובר את שתי השפות (קנדה למשל). עוד דבר שיכול לתרום הוא לפרסם את הטוב- הרבה פעמים בחדשות משמיעים לנו את הדברים הרעים והמזעזעים שקורים ביחסים בין העמים, הדיווחים האלה מקבלים יותר רייטינג ובמה. אבל יש גם לא מעט אירועים מדהימים ומרגשים שקורים כל יום ולא מתפרסמים מספיק, גם הם צריכים להשתרש בתודעה".

הרבה מהיחסים בין יהודים ישראליים וערבים ישראליים מבוסס על דעות קדומות שיש לאחד כנגד השני. שאלנו את זק מה הסטיגמה שהוא היה רוצה לנפץ על יהודים ישראליים ואת בסטוני על הסטיגמה שהיא הייתה רוצה לנפץ שקשורה לערבים ישראליים.

גל: "אני חושב שהסטיגמה העיקרית שהייתי רוצה לנפץ הוא שיהודים לא יכולים לדבר ערבית, למרות שמלמדים ערבית בבתי ספר. כיף להביא למסך דמות של נער יהודי רגיל ונורמטיבי שפשוט מדבר בכיף ערבית עם חברים שלו. אנחנו חיים במזרח התיכון, ערבית נמצאת בכל מקום במרחב סביבנו ואני מקווה מאוד שהסדרה תעורר בנוער ובילדים שיצפו בה רצון לדעת, להבין וללמוד את השפה היפה הזו".

ליסה: "שנשים ערביות 'כפופות' לבעלים שלהן. זה לא נכון! נשים ערביות היום יוצאות ועושות דברים מדהימים בעולם, לכן הסטיגמה הזאת היא ממש לא נכונה. בהזדמנות זו, אני רוצה להגיד לכל הבנות והנשים - תמיד תרוצו אחרי החלומות שלכן".

לסיום- מה המילה האהובה עליכם בשפה האחרת?

ליסה: "יש כמה אבל נראה לי ׳קסם׳, היא ממש נמצאת למעלה ברשימה".

גל: "מבחינת הצליל אני אוהב את המילה צפרדע. פשוט הוגים אותה בצורה שמערבת הרבה מאמץ והיא מצחיקה אותי. מבחינת המשמעות- פואד. בניגוד לעברית, בה המילה 'לב' מציינת גם את האיבר לב ששואב ומזרים דם לגוף וגם את המילה לב שנשבר ומרגיש ומתרגש, בערבית ללב המרגיש קוראים פואד ואני אוהב את זה שהוא קיבל שם משלו".