רגע לפני יום השואה, כאן חינוכית השיקו סרט דוקו מיוחד המתעד את מסעם של חמישה כוכבי נוער לפולין (אופק בן מאיר, אמיר בנאי, אלעד תורג׳מן, רומי אבירם ותום אמסלם), יחד הם עברו במקומות בהם אירעו המאורעות הקשים של העם היהודי, שמעו סיפורים ובעיקר יצאו משם עם המון למידה ומסקנות. תפסנו את השחקנית אופק בן מאיר לשיחה מיוחדת על החוויה המטלטלת שלה שם. 

"לפני הכל, זה היה דבר סופר מרגש", מספרת אופק על ההכנות לצילומים ולמסע. "כשעליתי לכיתה י"ב, הגיעה הקורונה והתאכזבתי שנמנע ממני לצאת למסע שחיכיתי לו. אמא שלי הבטיחה שתסע איתי לפולין לפני הצבא. באותו זמן, הגיעה ההצעה למסע הזה מ-'כאן חינוכית' ונכנסתי להלם שהשאיר אותי בלי מילים. הסרט הוא סגירת מעגל מטורפת עבורי, כי מכיתה ב' רציתי לצאת למסע והגעתי לצילומים עם ציפייה והתרגשות שיא".

איך נערכים נפשית למסע כזה?

"תמיד התעניינתי והתחברתי לנושא השואה. למדתי בין השאר גם על השטח ועל מה אראה בפולין, אבל אי אפשר היה להיערך למה שעברנו ביום הראשון. למרות שהסיטואציות במסע לא מקלות נפשית, כדאי להתכונן לפני, כדי ששום דבר לא יבוא בבום. הדרך הטובה היא לדבר עם אנשים שעברו את המסע, לכתוב במהלכו על מחברת את הרגשות שלכם ואם אתם לא מצליחים להתמודד עם רגעים מסוימים, תעשו קאט. בביקורים שהיו קשים בשבילי, יצאתי לרגע להתאוורר ולא הובלתי את עצמי לקצה".

ספרי לנו על הסרט הדוקומנטרי שהשתתפת בו.

"לקחו חמישה שחקנים, כשכל אחד מגיע מסדרת נוער שונה של הערוץ כדי לצאת למסע. הסרט הזה הוא מבין החוויות המעצימות ביותר שעברתי בחיי, במיוחד כשהוא מלווה במצלמות ואתה עובר אותו עם אנשים מדהימים. המשתתפים לצידי היו מוכרים לי רק מהמסך, אך בצילומים גיליתי אותם יותר. את 'המסע לפולין' כבר ראיתי בהקרנה פרטית והתבאסתי שמסע של חמישה ימים צומצם לשעה, אבל הביקורים המוצגים בו מעבירים את התחושות שלנו וזה מהמם. אני שמחה שהשתתפתי בסרט ומאחלת לכל אחד לעבור את המסע שעברנו, כי אתה לומד על עצמך ועל העולם".

צילמתם בין השאר בגטו "לודז'" ובמחנה הריכוז וההשמדה "מיידנק". מהן המחשבות שעלו לך בראש כשהגעת למקומות האלה?

"הביקור במחנה ההשמדה 'מיידניק' בעיקר השפיע עליי. כשנכנסנו למחנה הגזים, רומי אבירם הקריאה קטע של ילדה ששרדה אותו וכשתיארה את מה שעברה בו, כמו ההפרדה בינה לבין אמא שלה, נתפסתי לא מוכנה רגשית. הרי בין אמא שלי לביני יש קשר מאוד קרוב, אז כשקישרתי את עצמי עם העובדה שלא ראיתי אותה ארבעה ימים, להבנה שהילדה אינה תראה את אמה לעולם ולא הבינה לאן נעלמה לה, זה שבר אותי. קשה לי להסביר במילים את הרגע שחוויתי שם, שהיה אחד הקשים שעברתי עם עצמי וקיבלתי המון פרופורציות".

ואיך הרגישו שאר המשתתפים לצידך בזמן הביקורים?

"תראה, לכולנו היו רגשות עוצמתיים במסע הזה", משתפת אופק. "אין אף אחד שלא הזיל בו דמעה, כי היה סופר אינטנסיבי ועברנו אותו עם מדריך מדהים ששמו אורי. אני חושבת שאין הרבה מדריכים כמותו, כאדם קשוב, כאחד שאומר את הטקסטים הנכונים, מפרט אותם ואתה פשוט נשאר ללא שאלות. כל אחד משאר השחקנים הוא אדם לשיחה וכולנו עברנו את שרשרת הרגשות, בין אם זה צחוק, בין אם זה עצב ובין אם זה כעס ואכזבה. למרות שהמסע נמשך רק חמישה ימים, אתה עדיין עובר ולומד המון".

מה הביקור שיצרב בזיכרון שלך לטווח ארוך?

"כפי שסיפרתי קודם, את הביקור במחנה 'מיידנק' אזכור להרבה זמן, בעיקר בגלל הסיפור על הילדה שהופרדה שם מאמה. בנוסף לזה, יש עוד ביקור שהיה משמעותי בשבילי, אבל לא נכנס לסרט והוא במחנה ההשמדה ׳טרבלינקה׳".

למה?

"כשהייתי בכיתה ט', הלחנתי שיר לניצול שואה מאושוויץ ששמו טומי ברייער. טומי הרצה בבית הספר שלמדתי והקריא שיר שכתב-'כיצד הצלחתי להינצל' שמדבר על משפחתו שנספתה ועל השאלה שהעסיקה אותו המון שנים-איך הוא בעצם ניצל ושיער שבזכות התערבות מלמעלה. ביקשתי מאדי להלחין את שירו ואמר לי 'עוד הרבה לפנייך ביקשו', אז אכן עשיתי זאת ושלחתי לו קטע מהלחן שלי. אשתו אדית סיפרה שבזמן ההקשבה טומי זרק את הטלפון, בכה ולקח לו זמן להתאפס ולהמשיך להקשיב ללחן שנורא נגע בו. כשעמדתי ליד האבנים בטרבלינקה, שרתי את השיר כשניגן אותו אמיר בנאי ורציתי שטומי יהיה איתי ברגע המשמעותי, אך לצערי זה לא קרה. טומי ואדית הם כמו סבא וסבתא בשבילי ואני בקשר טוב איתם".

איך מתמודדים עם ביקורים במקומות שבהן התרחשו הזוועות?

"דבר ראשון, חשוב לבוא עם אנשים שאתם מרגישים איתם בנוח, כפי שהרגשתי בנוח לפרוק, לשתף ולבכות ליד החברים שלי למסע, בלי פחד שישפטו אותי. לדעתי, גם כתיבת הרגשות שלכם כמו שעשיתי תתן המון רוגע ואם צריך, תצאו בזמן הביקורים כי הם נורא קשים. אפשר להתכונן באינטרנט לפני הביקור בפולין, אבל כשאתה רואה את הדברים הקטנים כמו השריטות על הקיר בתאי הגזים, ההרגשה היא שונה. עד שלא תראה ותחווה הכל בעצמך, אתה לעולם לא תבין איך זה מרגיש".

מה למדת מכל המסע?

"למדתי מכל המסע להיות אדם סבלני יותר, מכיל יותר, שחושב על האחר לפני שחושב על עצמו ובכלל אדם טוב יותר. המסע הזה מלמד אותך להעריך את הדברים הכי קטנים כמו המיטה שאתה ישן בה, המים שאתה שותה וגם כשאתה מוציא מהמקרר משהו לאכול, אולי זה נראה מובן מאליו, אך בדיוק ההיפך. המסע לפולין הוא לגמרי חשבון נפש עם עצמך וגם נותן לך להבין, איזה בן אדם אתה רוצה להיות בעתיד".

לפני לא מעט זמן התבשר שהמסעות לפולין חוזרות. מה חשבת על כך שהם בכלל הוקפאו מלכתחילה?

"בעיניי, להקפיא מסעות כאלה זהו מעשה נורא ואיום", משיבה אופק ומסבירה - "המסע לפולין מכניס אותך לפרופורציות, מראה לך מי האדם שאתה וכדור אינדיבידאולי, חשוב שנהיה שם ונלמד את הדברים הללו לפני שנשכח. כשחזרנו לארץ, אורי המדריך הודיע ב-׳ווטצאפ׳ שהמסעות חזרו, התרגשתי בטירוף ורשמתי לו 'הצלחנו!'. אומנם זה לא בגללנו ובגלל הסרט, אך זה הרגיש לי מאבק שאינו ישיר על הקפאת המסעות ואני שמחה שנלחמנו בעקיפין, כדי להרגיש תחושה של ניצחון".

-גם אם לא דרך התיכון, את חושבת שעדיין כל אחד צריך לבקר במקומות שביקרתם?

"אכן, אני אישית חושבת שכל אחד צריך לבקר במקומות שביקרנו. כל בן אדם, גם אם הוא לא יהודי, צריך לעבור את המסע לפולין. חשוב שידע שהאסונות בשואה באמת קרו. אם הייתם מספרים לי עליהן לפני המסע, הייתי מתקשה להאמין שאנשים עברו כאלו דברים אכזריים. מגיל צעיר חקרתי את הנושא וחשבתי שאני יודעת הכל, אך כשדורכים על האדמה התחושות אחרות לחלוטין וברגע הזה, הבנתי שאני לא יודעת כלום על התקופה, אפילו לא אחוז. כשחוויתי על בשרי את הנוף, את העצים הגבוהים ואת הקור, החוויה הייתה עוצמתית ולא חשבתי שיצטברו בי רגשות בצורה מהירה, כלומר אני יכולה להיות עצובה ופתאום להיות שמחה או מרוגשת. המסע הזה לוקח אותך מקצה לקצה".

איך נראה יום השואה מנקודת המבט שלך?

"בעיקר כיום של למידה. במקום להתעצבן שאין תכנים בטלוויזיה, להעביר ל-'נטפליקס' ולהתעלם מקיומו, צריך להתנתק מדברים כאלה וללמוד על הנושא, כמו למשל דרך המיזם 'זיכרון בסלון'. המטרה היא פשוט להתנתק מהמציאות העכשווית, להקשיב וללמוד את המציאות שהייתה".

מה את בוחרת להעביר ביום השואה?

"בעיקר לא לשכוח את היום הזה", משיבה בן מאיר ומפרטת, "חשוב לכבד את הרגעים האחרונים בחייהם של הניצולים, להראות שאתה לא שוכח אותם ואת מה שעברו כמו דרך תרומות, עזרה בקניות ואם יש ניצול שגר בשכונה שלכם, תמיד תשאלו לשלומו ותבדקו אם זקוק לעזרה. הרי ישנם לא מעט ניצולים שנותרו על קו העוני, ניצולים חסרי משפחה וגם אם יש להם משפחה, הם עברו זוועות שהשאירו טראומה לכל החיים ועלינו להיות בשבילם. בעיניי, כל אחד צריך לצאת מהבועה שלו ולא רק ביום השואה, להסתכל על התשוקה של האחר ולהגיד לעצמו 'אני בכל בוקר קם ועושה מעשה אחד טוב, בשביל להפוך את עצמי לאדם טוב יותר ולחיות עם עצמי בשלום".

ואיך את מיישמת את זה?

"לטומי ואדית למשל אומנם כן יש משפחה ולמרות זאת, אני עדיין מתקשרת המון לשאול לשלומם, יוצרת קשר עם שניהם בחגים ושבתות, מגיעה לבית שלהם לשוחח איתם ופשוט מראה שאני שם בשבילם ואף פעם לא שוכחת אותם".