את המורכבות של גיל ההתבגרות אי אפשר לתאר במילים, בטח שלא בכמה משפטים וכנראה שאפילו לא בספר שלם. המחשבה שאף אחד לא מבין אותך, הבלבול, השינויים הפיזיים, התאהבויות, הם רק חלק קטן מהדברים איתם מתמודדים בני נוער. את הקטסטרופה הזאת, מלווים ההורים, שמרגישים שהזמן חמק להם מבין האצבעות וצריכים להתמודד עם התקופה החדשה. המורכבות הזו יוצרת דינמיקות מגוונות ואינטרקציות מרתקות, בין ההורים למתבגרים שלהם. בסדרה ״משפחה בהסעה״ של כאן 11 (החל מה-31 ביולי), לוכדים ומתעדים בדיוק את האינטרקציות האלה. שיחת כנות, ועמוקות המתקיימות בזמן שההורים והילדים נוסעים ברכב המשפחתי בדרך לסידורים, יציאות, בית הספר, חוגים, תחרויות, צו ראשון ומה לא.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• החבר'ה הטובים: החבורות שהכי אהבנו על המסך
• הסלבס שאולי לא זכרתם שהשתתפו ב"רוקדים עם כוכבים"
• השראה לכולנו! הדמויות שהן סמל לאהבת חינם

תמר יחזקאל (16 וחצי), משתתפת עם אביה בעונה החדשה של ״משפחה בהסעה״. האותנטיות והכנות של תמר, בשילוב הקשיים שעברה במהלך חייה, לגמרי יגרמו לכם להתאהב בה. עם המעבר לכיתה ז׳ תמר כילדה ששחקה כדורגל והייתה ״שונה בנוף״ התקשתה להשתלב ופתחה דכאון וחרדה כתוצאה מהבלבול והבדידות. שבועיים לפני עליית העונה, שוחחנו עם תמר לדבר על התחושות לקראת, ועל ההתמודדות שלה בתקופה האחרונה. 

יש איזושהיא חרדה מסויימת לקראת עליית העונה?

"זה משהו שמתעסקים בו לדעתי הרבה יחסית בעונה הזאת. אני חושבת שתמיד יש לחץ, תמיד יש חרדה, תמיד יש משהו שיפחיד, לא משנה באיזה סיטואציה. אבל הסדרה הזו מתעסקת בנושאים כל כך חשובים שבאמת יכולים לעזור לכל כך הרבה אנשים. אז גם אם יש את הפחד עושים את זה. גם כי זה כיף, וזה חוויה מדהימה, וגם כדי לתת משהו נוסף לעולם".

למה בחרת להשתתף בסדרה ולחשוף את עצמך מול כל כך הרבה אנשים?

"זה התחיל כבדיחה. אבא ואני התחלנו לצחוק על זה ואמרנו ׳מה אכפת לנו. נרשם לאודישן. אנחנו אוהבים להיות ביחד. אנחנו שילוב טוב׳. נרשמנו ועברנו אודישן אחר אודישן עד שאמרו לנו ׳טוב מחר יש לכם צילומים׳". 

איך נראה הקשר שלך עם ההורים שלך?

"יש לנו קשר מיוחד. יש לנו קשר שאני חושבת שאין לכל הילדים עם ההורים שלהם. אנחנו מדברים על הרבה מאוד דברים בבית, משתדלים לא להשאיר שום דבר בסוד. אנחנו משאירים הכול פתוח כדי ליצור אוירה של אמת ושל ביחד. אנחנו יכולים לרדת אחד על השני ואז לנהל שיחה רצינית אחרי שתיים וחצי שניות. או הפוך, לנהל שיחה ותוך כדי לרדת אחד על השני או לבכות ותוך כדי לצחוק. זה קשר שזכיתי בו חד משמעית".

תמיד הקשר שלכם היה נראה ככה?

"זה משהו שהרבה יותר התחזק בתקופה האחרונה. בזמן הקורונה הייתי בתקופה מאוד מאוד קשה כמו הרבה מאוד ילדים בגיל שלי בתקופה הזאתי. אם זה חרדה, אם זה דכאון וכל דבר כזה ואחר, ובתקופה הזאת היה לי קצת יותר קשה להיות קרובה להורים שלי. אחרי כמה זמן לאט לאט הבנתי שאני צריכה אותם בחיים שלי ואני רוצה אותם בחיים שלי. הבנתי שהם כל מה שיהיה לי והם אלה שתמיד יהיו לצידי לא משנה מה יקרה. בגלל זה הבנתי שאם יש אנשים שאני יכולה לשתף אותם זה הם. ואז הייתה לנו שיחה. הושבתי אותם על המיטה בחדר ואמרתי להם שאני לא בסדר, שאני צריכה עזרה ושאני צריכה אותם בחיים שלי הכי קרוב שאפשר. הם אמרו ׳כן׳ באותה שניה בלי לחשוב פעמיים, והם נתנו לי כל עזרה אפשרית וכל תמיכה אפשרית. גם בענייני כל הקהילה הלהט"בית או כל דבר כזה ואחר הם אנשים נורא מכילים ונורא תומכים".

תמיד הרגשת בנוח לדבר על הקשיים הנפשיים שלך?

"לא תמיד הרגשתי פתוחה לגבי זה. זה נושא מאוד קשוח. אני חושבת שבזכות התקופה הזאת הפכתי לבן אדם שפחות מייחס חשיבות לדברים הרעים בחיים ונורא לוקח הכול בהומור. כל דבר הכי רציני אני אקח כזה ׳נו אז מה, הכול בסדר, מה אכפת לנו׳. למדתי שזה לא משהו להתבייש בו ואני לא לבד עם זה. כל כך הרבה אנשים עברו את זה בעיקר בתקופה הזאת. שאר החיים שלי לא היו קלים. אם זה חרמות או קשיים ביסודי ובחטיבה ובכל דבר כזה ואחר הם לא קלים אבל זה דברים שלומדים לצחוק עליהם אחר כך. יש את המשפט הזה שאומר ׳את עוד תצחקי על זה׳ וזה נכון. מעדיפה לצחוק על זה מאשר לבכות על זה".

יש מספיק מודעות לנושא של קשיים נפשיים אצל בני נוער?

"חד משמעית לא. כולם אומרים ש׳אנחנו מודעים, ותראו כמה זה השתנה׳ (בהתייחסות לתפיסה שח החברה על בעיות נפשיות - י.ג). אבל אני חושבת שבעיקר בבתי ספר אין מודעות. בתי הספר מעצבים ילדים ואנשים לתבנית מסוימת ולא נותנים להם לזוז משם. המורים טוענים שאנחנו צריכים להתאים את עצמינו לסיטואציה אבל זה לא אפשרי לכל ילד. אנחנו לא יכולים להתאים את עצמנו למשרד החינוך. אנחנו לא בשנות השלושים. אנחנו עוד יושבים באותה צורה בכיתות. פשוט שהעונשים של הסרגל הפך לעונשים של שיעורי בית. כל החיים אני הרגשתי שמשרד החינוך זה חד משמעית לא המקום בשבילי. לא אהבתי את המסגרת הזאת באף נקודה בחיים שלי ואני רק מחכה לצאת ממנה שנה הבאה. הרבה נורא מפחדים מזה, אבל אני יודעת שהמקום הזה לא היה לי טוב בשום שלב". 

מה היה קשה לך שם?

"במעבר לכיתה ז' כולם הגיעו בקבוצות, בחבורות כאלה, ואני הייתי בן אדם שונה קצת מהנורמה החברתית. הייתי בת 11 קטנה מכולם, עם גלח, משחקת כדורגל עשר שנים, ונורא שונה באופי. זה נתן מקום להשכיח אותי, לא לקבל אותי לגמרי, לרכל עלי, להגיד עלי דברים ולא להזמין אותי למקומות. לאנשים מסוימים זה נראה הגיוני כי ׳מה את מצפה את שונה׳. זה העניין שלדעתי הכי חשוב לעלות, נכון הוא שונה אבל הוא שווה. אני לא שונה מכם במובן שגם אני צריכה אנשים בחיים שלי. אני אוהבת אנשים. אני לא יכולה להיות לבד כל הזמן". 

הצלחת להרגיש שייכת בקבוצת הכדורגל?

"זה היה נורא תלוי בשנים. גם בקבוצת כדורגל הייתה בעייתיות. אני הגעתי מהפועל כפר סבא אל הפועל רעננה וגם שם הם כבר היו מאוחדות כולן. אז היה קשוח. עד הרגע שהחלטתי לעזוב זה היה מאוד מאוד קשה".

למה עזבת?

"נאלצתי להפסיק לשחק לפני שנה. זה היה בעיקר בגלל תקופה לחוצה והעלאה ברמה, אם זה וינגייט או משחקי ליגה כל יומיים ושישה אימונים בשבוע. זה הפך להיות משהו שהוציא לי את הכיף מהספורט, הפך אותו למטרד".

מה את חושבת על המעמד של ספורט נשים בארץ? 

"אני חושבת שמעמד הספורט של הנשים בארץ הוא זוועתי. כמובן שזה תלוי נורא באיזה סוג ספורט. נגיד כדור רשת או מחניים נחשבים ׳ספורט של בנות׳, אבל כשמתעסקים יותר בכדורגל או כדורסל או כל דבר כזה הצב אחר. כולם חושבים שזה משעמם, אבל אם אנשים ישבו לרגע לראות משחק מונדיאל של קבוצה טובה של נשים הם יבינו כמה כדורגל נשים זה משחק יותר יפה בכל כך הרבה רמות מכדורגל גברים".

אם תמר של לפני כמה שנים הייתה רואה את העונה של משפחה בהסעה מה את חושבת שהיא הייתה אומרת?

"אני מקווה שהיא הייתה גאה. אני מקווה שהיא הייתה חושבת ׳עוד לא עשינו את זה, אבל אנחנו בדרך לשם׳".