בשנים האחרונות, השחקן הצעיר והמוכשר אמיר בנאי מצליח לקטוף תפקידים בקצב מסחרר- עם שמות של סדרות נוער גדולות ברזומה כמו הסרט 'המזח' והסדרות 'שעת אפס', 'שקשוקה', 'המתחם ה-25', 'מיוחדת', 'אינפיניטי' ומצטלם בימים אלו ל'מקיף מילאנו 4' - הוא כבר ממזמן לא "הבן של", או עוד ענף בעץ של משפחת בנאי. בכללי, אם תשאלו אותו על כך, הוא לא ירגיש חובת הוכחה גדולה יותר משל כל שחקן שניגש לתפקיד כזה או אחר.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הדמויות הכי עצלניות על המסך
• ערב של חוויות: המפגש המפתיע של יוצרי התוכן האהובים
• דניס טל: "אנשים יכולים לתפוס אותי ברצינות כשצריך"

בשבוע האחרון עלתה סדרה נוספת בכיכובו לרשת 13 בשם 'יניב'. הסדרה הקומית מציבה במרכזה את חייו של יניב (חנן סביון), בן 43, איש קבע בתפקיד צבאי אפור עם חיים אפורים, שמשתנים ביום שבו נופל לו מכשיר קשר כבד ומיושן על הרגל. אותה תאונה קשה גורמת לו לחשב מסלול מחדש ולשנות כיוון מקצועי- פתיחת מסעדה ביתית. בנאי משחק בסדרה את מתן, הבן של יניב. עם עליית הסדרה, תפסנו אותו לראיון פתוח ועמוק- על הכניסה לעולם המשחק בגיל צעיר, הפרישה והחזרה לתחום, הנשירה מהתיכון לצד התובנות על מערכת החינוך, המשחק לצד אמו, אורנה, והליהוק המפתיע של שניהם. 

איך נכנסת לעולם המשחק?

"מאז ומתמיד רציתי להיות שחקן, כבר בתור ילד דמיינתי את עצמי בעולם הזה. קיבלתי את תפקיד המשחק הראשון שלי בגיל 13, שמעתי שעושים אודישנים להצגה בשם 'אופוריה' בתיאטרון חיפה, מחזמר מקסים שהיה מיועד לילדים. הלכתי לעשות אודישן והתקבלתי. זאת הייתה חוויה מרגשת. לאחר מכן, החלטתי לקחת צעד אחורה, כי אמרתי לעצמי שאני צעיר מדי מכדי להיכנס לתחום. אחרי כמה שנים, בגיל 17 או 18, נכנסתי לסוכנות כמו שצריך, התחלתי לעשות את האודישנים דרכה ומשם הכל התגלגל". 

היה לך ברור מלכתחילה שאתה רוצה להיות שחקן?

"בתור ילד רציתי לעשות הרבה דברים. למשל, הייתי משחק כדורגל בכל מיני קבוצות ומגיע לליגות. חשבתי לעצמי אולי ללכת לכיוון הזה, אבל תמיד המשחק היווה את מקור התשוקה הכי גדול שלי, מה שגם נמשך עד היום". 

כמו שאמרת, בגיל 13 קיבלת את תפקיד המשחק הראשון שלך. איך הצלחת לאזן בין המשחק לבין הלימודים והחיים בכללי כבן 13? 

"זאת שאלה לא פשוטה. אני זוכר שבעקבות העבודה על המחזמר, נכנסתי לתקופה שכל יום הייתי חוזר מהבית ספר, אוכל מהר צהריים ורץ מהר לחזרות עד הערב. לא היה לי עם מי לדבר, הגעתי פחות לחוגים והייתי פחות מרוכז בלימודים. בכללי, לא היה לי זמן להתכונן למבחנים או להיפגש עם חברים. הייתי כל כולי בתוך זה, ובתור ילד בן 13 אני זוכר שזה לא היה לי כל כך פשוט- מצד אחד עשיתי את מה שאני אוהב ומה שחלמתי עליו ונהנה בחזרות, אבל מצד שני תהיתי האם זה נכון לי בגיל הזה. הרי עדיין הייתי ילד, הילדות עוברת ואני לא רציתי לפספס אותה. זאת הייתה תקופה לא פשוטה של המון שאלות.

אחרי שסיימתי את המחזמר, הגיעו עוד הצעות וממש אמרתי 'לא, אני רוצה להיות ילד בגיל שלי ולהיות עם החברים' ובגלל זה לקחתי צעד אחורה. אותה הפסקה נמשכה בסביבות חמש או שש שנים, עד שהרגשתי שאני בשלב בחיים בו אני יכול לחזור לזה. על הדרך נשרתי מהלימודים, בתקופה בין כיתה י' לי"א, אז הייתי פנוי לגמרי לחזרה לעולם המשחק. לאט לאט מצאתי את האיזון, היום אני גם עובד במה שאני אוהב וגם נפגש עם חברים. בנוסף, אני מצליח למצוא זמן לתחיביבים, לפנאי, למשפחה ולבת הזוג… אני שמח על זה!". 

אם היית יכול לחזור לאחור, היית עדיין מחליט להיכנס לתחום בגיל כל כך צעיר?

"אני ממש מאמין שזה מה שהייתי צריך לעבור. זה אולי יישמע קצת קלישאתי, אבל מה שצריך לקרות קרה ואני מאמין שיש לזה המון חלק במי שאני ומה שאני היום. בכל זאת, אם הייתי פוגש ילד בן 13 אחר שמתלבט האם להשתתף בסדרה או לא, הייתי אומר לו לחשוב על זה. אני זוכר שפספסתי את הטיול השנתי בגלל חזרות וזה גמר אותי, ממש בכיתי יום לפני. אפשר לראות כוכבות שהתחילו את הקריירה בגיל מוקדם כמו נועה קירל ואגם בוחבוט ולתהות אם גם הן מרגישות תחושת פספוס, אבל ממה שנראה הן לא. הן אומרות שזה מה שעושה להן טוב, שזה מה שהן אוהבות. בסופו של דבר מדובר בהרגשה אינדיבידואלית, כל אחד צריך להסתכל אל הנפש שלו ולשאול האם אותה החלטה גורמת להם לפספס דברים שחשובים להם בתור נערים או ילדים, כי להיכנס כילד לתחום המשחק זאת הקרבה גדולה. אני לא מצטער על זה בכלל, זה עזר ובנה אותי מאוד, אבל צריך להתרכז בכל תקופה בחיים ולהיות בה: אם אתה ילד- תהיה ילד, אם אתה נער- תהיה נער. תמיד צריך לחזור לאיזון ולא לעשות שום דבר שהוא קיצוני מדי, כי בסוף זה יכול לגרום לך ליפול". 

כאמור, אתה בעולם המשחק הרבה מאוד שנים. איזו תובנה הצלחת ללמוד מהמקצוע?

"למדתי שכישלון הוא כישלון רק אם אתה מגדיר אותו ככישלון. זה קצת קלישאתי ואני אסביר. למשל, אם נבחנתי לאיזה תפקיד שנורא רציתי והתרגשתי, עד כדי כך שראיתי את הטקסט ואמרתי 'וואי, אני יודע מה אני רוצה לעשות שם! זה יהיה תפקיד מדהים! ואני אעשה את זה וואו. זה בול מה שאני חלמתי עליו!' אבל אתה בסוף מקבל 'לא'... אתה יכול להסתכל על זה כ-'וואי, איזה באסה, אני שחקן גרוע. החיים שלי בזבל. לא אוהבים אותי, אני לא טוב, לא רוצים אותי' ואתה יכול גם להסתכל על זה כ-'אוקיי, וואו, עשיתי אז את האודישן הזה, זה היה אודישן טוב, כנראה שפשוט משהו לא התאים'. במהלך אותו התהליך מצליחים להכיר את הבמאי הזה והמלהקת הזאת, אלו שראו אותך ואהבו אותך, אלו שלגמרי יכולים לחשוב עליך כאופציה לפרויקט הבא שלהם. אז זאת יכולה להיות הצלחה".

"אני באמת מאמין שמה שצריך לקרות קורה ואם משהו כרגע לא קורה לך בחיים, זה כי הוא לא היה אמור להיות שלך. אם אני לא מתקבל לאיזה פרויקט שאני רוצה, עם כמה שזה קשה, זה גם מהווה אחלה תרגול. אם אתם מאמינים באלוהים, ביקום, You name it… אז באותו רגע אני פשוט מסתכל לאלוהים ואומר לו 'תודה', פשוט תודה שהוא הוציא אותי ממשהו שלא היה נכון לי, שלא היה מדויק לי. להבין שאולי מזל שלא התקבלתי, כי כנראה שאם הייתי עושה את הפרויקט הזה, הוא לא היה נכון לי, הייתי יוצא לא טוב, הייתי סובל בצילומים, לא הייתי מאושר…".

"זה יכול גם להתבטא בדברים הכי קטנים ויומיומיים. נגיד, פספסת את האוטובוס בשנייה, להסתכל לאלוהים ולהגיד לו 'תודה'. למה? כי יכול להיות שאולי האוטובוס הזה היה עושה, חס ושלום, תאונה. או, אולי מישהו באוטובוס היה אומר לך איזה מילה שהייתה מבאסת לך את היום. צריך באמת להאמין שלכל דבר יש סיבה ויש מישהו למעלה שמכוון לנו את הדברים למה שנכון ומה שמדויק לנו, אם משהו עכשיו לא קורה לי, זה כי מישהו שומר עליי ולא רוצה לתת לי משהו שהוא לא מדויק עבורי. הוא שומר לי רק את הדברים שהם בול בשבילי, אז אני גם מבין שכל מה שאני עושה- הייתי צריך לעשות. ככה גם אין לי חרטות על דברים שהיו, אני יודע שזה היה נכון לי".

"לכל דבר בחיים יש סיבה וכל מה שקורה, או לא קורה, הוא לטובה. גם אם אתה רואה משהו ואתה יודע שהוא לך טוב, אבל אתה לא מקבל את זה- סימן שזה כרגע לא מספיק נכון בשבילך. אתה צריך להמשיך להיות כל הזמן בתנועה כדי לקבל את מה שמגיע לך, כדי למשוך אליך את הדברים שהם נכונים לך".

איך הסביבה הגיבה להחלטה?

"בגלל שהתחלתי לשחק בגיל צעיר יחסית, החבר'ה בגילי הרגישו שזה מוזר. יש משהו בלהיות שחקן שנורא דורש הרבה אחריות ובגרות, זה לא כמו למלצר. אני לא מזלזל במקצוע המלצרות, חלילה, יצא לי לעבוד בעבודות מזדמנות כאלו ואחרות שבני נוער מגיעים אליהן. בכל זאת, זאת הייתה שגרה קשוחה- ללכת לימי צילום שנמשכים מבוקר עד ערב, לא לצאת עם חברים כי יש לי טקסטים שאני צריך ללמוד… בכל זאת אני מקבל הרבה פרגונים. אם עולה סדרה שאני משתתף בה, חברים שלי שולחים לי שהם צופים בה וזה מאוד מרגש אותי". 

איך שפצחת רשמית בקריירת משחק, נדמה שקטפת שלל תפקידים, רובם בעולם הנוער. איך אתה מסביר את נקודת הזינוק הזאת?

"אלו היו שנתיים מלאות בעשייה ועבודה, ואני מברך על זה ברמות. אני חושב שבאתי כבר מוכן, מאוד בשל ורעב לעשייה. אני עובד קשה ועושה חזרות, לומד טקסטים ומתכונן לאודישנים ותפקידים. בנוסף, אני עושה הרבה עבודה עם עצמי, הייתי בכמה וכמה קורסים של משחק. לפני כל אודישן אני עושה שיעור, חוזר על הטקסט ומנתח אותו. מאוד חשוב לי להשקיע כשחקן". 

בכיתה י"א החלטת לנשור מבית הספר. מה גרם להחלטה הזאת?

"זה נושא מעניין. מאז ומתמיד הרגשתי שאני לא מוצא את עצמי במסגרת הבית ספרית, שאני לא מספיק מבין את המערכת והיא לא מספיק מבינה אותי. במהלך הלימודים עברתי כשישה בתי ספר ובכל פעם כזאת תהיתי אולי הפעם אמצא את המקום המתאים בשבילי. ניסיתי ללמוד בחינוך אקסטרני, דמוקרטי, אנתרופוסופי, כל הסוגים… ובתור ילד ידעתי שזה לא המקום בשבילי, שאני לא מוצא את עצמי בשום מסגרת כזאת. הייתי חוזר הביתה בוכה לאימא שלי, הייתי סובל עד שהגעתי לשלב בו הרגשתי שאני יכול כבר בלי זה, שאני מוותר על המסגרות כדי שאוכל לצאת ולעשות את מה שאני באמת אוהב. כפי שאמרתי, אחרי שיצאתי מבית הספר חזרתי לשחק, שזה היה מדהים. האם אני חושב שזה מתאים לכל אחד? ממש לא! למרות שאני אמרתי שאני מוצא את האיזון, לפעמים אני עושה מעשים קיצוניים. גם כשאני עושה את זה, אני מנסה לחזור לבאלאנס הזה. נשירה מבית הספר זה לא משהו שמתאים לכל אחד. אני באמת ידעתי בתוך תוכי שזה לא מתאים לי, שאני לא צריך להיות כאן, שיהיה לי הרבה יותר טוב במקום אחר… זה לא היה פשוט, אבל זה קרה בסוף ואני מאוד שלם על זה".

איך אמא שלך הגיבה על ההחלטה?

"במרוצת השנים ובמהלך המעבר שלי בין בתי ספר, היא הייתה מאחוריי. היו לנו לא מעט ויכוחים בנושא אבל בשלב מסוים באתי ואמרתי לה שוב ושוב שאני יודע שהמקום שלי הוא לא שם, הרגשתי את זה בעצמות שלי. ידעתי שאני צריך לעשות את מה שאני אוהב ולשחק. בהתחלה זה לא היה לה פשוט, אבל בסוף היא קיבלה את זה ואני מודה על זה. אני חושב שלא כל הורה היה יכול לעשות את הוויתור הזה ולשחרר. אני מודה על זה שהיא עשתה זאת, כי בזכות זה שהיא הייתה שם מאחורי ברגעים האלה הייתי מאושר מאוד. זה תהליך לא פשוט, גם מול בית הספר וגם מול אמא שלי, אבל אני הייתי נחוש". 

מה יכול לגרום לשיפור במערכת החינוך, מנקודת המבט שלך? 

"מטורף לחשוב שסבא או אבא שלנו למדו באותה מתכונת בה אנחנו לומדים היום- אותם כיתות, אותם מקצועות ואותו חומר. במהלך מאה השנים האחרונות, המוסד הזה שנקרא בית ספר לא השתנה, בעוד שהעולם משתנה מדי יום. יש כבר בינה מלאכותית מפותחת, העולם מתקדם ובית הספר זה אחד הגופים שלא מתאים את עצמו לקדמה. הרגשתי שמה שאני צריך ללמוד ומה שאני לומד בבית הספר הם שני דברים שונים. תוך כדי עשייה, אני לומד דברים שאני תוהה איך לא מלמדים אותם. בגישה שלי, בית ספר צריך להכין אותנו לחיים, אבל אני הרגשתי שמה שאני לומד לא פרקטי לי לחיים. לא מלמדים אותנו איך לנהל שיחה, לפתח ביטחון עצמי, לרכוש חברים, לנהל מערכת יחסים, להתנהל עם כסף, לקרוא תלוש משכורת... מדובר בדברים פרקטיים שצריך לדעת בחיים.

כשנשרתי מהלימודים, יצאתי למעין מסגרת בה נאלצתי לחקור בעצמי את אותם הדברי. למשל, לא ידעתי איך להתנהל בעצמי כשנתקלתי בפעם הראשונה בה הייתי צריך לשלם מס אחרי שהרווחתי כסף, כי לא לימדו אותי מה זה. זה אבסורד! יש כל כך הרבה דברים מעניינים שחשוב לדעת- איך לדבר עם אנשים, לדעת שפת גוף, לנהל זמן נכון... תמיד הרגשתי שאת הדברים החשובים בחיים לא אקבל בבית הספר. כמובן שיש לו הרבה יתרונות, אבל הרגשתי שלמידה של מקצוע כמו ביולוגיה, בעוד אני יכולה לשבת ולחקור על אותם הנושאים במאגר המידע העצום שטמון באינטרנט, היא פשוט מיותרת. נורא התעצבנתי שבית הספר לא תואם את מה שהעולם בחוץ דורש ממני". 

מלבד הניסיון שלך במשחק תיאטרלי, אתה משחק גם בסדרות. מה אתה מעדיף - טלוויזיה או תאטרון? 

"וואו, אני לא יודע. אני מאמין שכל החיים אמשיך לשנות את דעתי. אני מאוד אוהב טלוויזיה וקולנוע, זה היה החלום שלי. מצד שני, כאשר יוצא לי להתנסות בתיאטרון, אני מרגיש שזאת חוויה אחרת. זה לייב, הקהל שלך נמצא מולך, זה חד פעמי! אי אפשר לעשות את הסצנה מחדש, יש לך טייק אחד, וואן שוט, מה שיוצא יוצא. אני לא יודע לענות על מה ששאלת. בכל מקרה, כרגע אני בעיקר מתמקד בטלוויזיה וקולנוע ועוד מעט אני עולה עם הצגה חדשה שנקראת 'ילד' בתיאטרון תמונע, שאני מאוד מתרגש לקרתה. ההתרגשות לפני הצגה לא משתווה להתרגשות לפני סצנה ביום צילום. למרות זאת, אני לא יודע אם באמת אפשר להשוות בין שתי הפלטפורמות". 

בשנה שעברה הכרת את בת הזוג שלך, נעה, בצילומי סדרת הנוער 'אינפיניטי'. איך נראית זוגיות בין שחקנים? 

"קצת חששתי מזה בהתחלה. זה יכול להיות לא פשוט, אבל אני מרגיש שנעה ואני מצאנו את האיזון המושלם. אנחנו רואים בזה את כל הטוב וכל היתרונות. כאשר אנחנו חוזרים מיום עבודה, אנחנו יודעים מה השני עבר היום. זה תחום בו לא כולם יודעים או מבינים נראה איך יום צילום. אם היא חוזרת מיום כזה, אני ממש מבין מה היא עברה כי אני עושה את זה גם. אם יש לי סצנה שאני עובד עליה, אני שואל מה היא חושבת והיא נותנת לי את הטייק שלה, את הדעות שלה. אם אנחנו צריכים לצלם אודישן, אנחנו נצלם אותו ביחד. אנחנו גם צופים בסרטים ביחד… זה נורא כיף ונורא משחרר, לדעת שיש מישהי בבית שמבינה אותך, את הדרך שלך ואת מה שאתה עובר, שיש את אותם תחומי עניין… זה אדיר, באמת".

התבאסתם כשגיליתם שהסדרה לא תמשיך?

"מאוד! נשבר לנו הלב. אני חושב ש-'אינפיניטי' היא אחת מסדרות הנוער הטובות שהיו פה. היא כל כך הצליחה לדבר לנוער בגובה העיניים, היא איכותית, כתובה טוב, מצולמת נהדר וגם מבוימת מדהים. בכללי, כל הקאסט התחבר ואנחנו חברים קרובים וטובים עד היום. אם הייתה מצטלמת עוד עונה, היה אפשר לראות שהכימיה בשמיים. עידו אליאלי הוא החבר הכי טוב שלי וגם נעה, נועה כהן, שחר, עילי, עומר… מקווה שלא שכחתי אף אחד. ביאס אותי שהסדרה לא מספיק הצליחה, לא יודע בדיוק מה הסיבות כי אני מאמין שזאת סדרה מדהימה, אבל לגמרי התבאסנו". 

ב'אינפיניטי' היה הרבה מאוד דיון על הגיל של הדמות שלך, שגם ניהלה זוגיות עם הדמות של נועה. בחיים האמיתיים אתם זוג עם הפרש גילאים של כחמש שנים. אתה מקבל תגובות על זה? 

"בהתחלה הרימו גבה. אני יכול להבין את זה, אבל הקשר שלי ושל נעה הוא כל כך בוגר ומאוזן. כששומעים על פער הגילאים, אומרים 'מה? פער של חמש שנים?', אבל כשאנשים פוגשים אותנו ביחד, זה לא מוזר להם בכלל, אלא הם רואים כמה שזה טבעי ורגיל. לא כל אחת הייתה מסכימה להיכנס למערכת יחסים כזאת, כי יש את הפחד 'מה יגידו עליי? אני יוצאת עם מישהו שקטן ממני?', אבל באמת חשוב לי להגיד שנעה היא בן אדם גדול מהחיים, היא בסוף עושה רק מה שטוב לה. לא אכפת לה מה יגידו או מה מצפים ממנה, היא עושה רק מה שטוב לה והולכת רק אחרי הלב שלה, הלב הענק שלה. זאת הסיבה שאני איתה. כי היא כזאת מדהימה ומושלמת, אני יכול לדבר עליה כל היום ועל כמה שאני אוהב אותה".

כאמור, בנאי מגלם ב'יניב' את מתן, בנו של יניב ונער עם הרבה תכונות לא טובות- הוא ילד "קקה", שקרן, תחמן ועצלן. שאלנו אותו האם הוא בכל זאת הצליח להתחבר אליו, כחלק מעבודה על דמות.

"היה לי כל כך כיף ומצחיק להיכנס אל הנעליים של הדמות הזאת. הרי אכפת לו רק ורק מהאינטרס שלו, הוא מסתכל על כל סיטואציה וחושב רק על מה יכול לצאת לו מזה. הוא שקרן בחסד עליון, מניפולטיבי ותחמן. אני חושב שבכל אחד מאיתנו יש את הצדדים האלה, כאשר אנחנו נמצאים בסיטואציה מסוימת, לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו בתת מודע 'רגע, מה יוצא לי מזה?'. אנחנו לא נודה בזה בקול רם, אבל זה קורה מדי פעם וזה בסדר. בכל זאת, אנחנו בני אדם. אז פתאום כשזה מה שאתה עושה 24/7, חושב אך ורק על עצמך… זה אחרת. בכל סצנה, הייתי מסתכל וחושב 'איך אני יכול לגרום שיצא לי מזה משהו?' ואם לא יוצא לי מזה משהו, אל תדברו איתי בכלל. זאת הייתה דמות מאוד קיצונית. הוא גם עושה דברים משוגעים, הוא גונב ומשק, אין לו מצפון! פתאום היה לי חופש להשתולל ולעשות מה שבא לי. גם דניאל, הבמאי האדיר והמוכשר, נתן לי המון חופש ואפשר לי לאלתר מלא. זאת הייתה חוויה אדירה".

מדובר גם בסדרה הראשונה בה אתה ואימא שלך, השחקנית והקומיקאית אורנה בנאי, משחקים ביחד. איך הייתה העבודה ביחד?  

"האמת שזה היה מאוד מיוחד. פתאום קמנו בחמש בבוקר ביחד, התארגנו והמונית באה לאסוף אותנו ביחד. בהתחלה זה היה מוזר, אבל בהמשך זה היה מרגש. ספציפית לדמויות שלנו אין המון סצנות ביחד, אבל מה שהיה היה מאוד כיף ומצחיק. נהנינו מאוד מאוד ביחד".

הליהוק המתבקש שלכם הוא כאם ובן, כי אתם במציאות אמא ובן. למרות זאת, אורנה משחקת בסדרה את הדודה שלך. איך הגבת כאשר נודע לך שלוהקתם דווקא לדמויות של דודה ואחיין? 

"זה היה נחמד כי עכשיו כשהיא דודה, אז אפשר קצת יותר להתפרע. שני קליין היא עכשיו אמא שלי, אז עכשיו היא תגיד לי מה לעשות ומה לא. זאת הייתה חוויה ייחודית ומצחיקה". 

שניכם הצטלמתם ביחד לעונה האחרונה של 'מחוברים', בה רואים איך היא מגדלת אותך כאם חד הורית. איך אתה מרגיש שזה השפיע עליך?

"תראי, אני חושב שיש לזה המון יתרונות וגם המון חסרונות. מצד אחד זה רק אני והיא, אז בתור ילד כל התשומת לב שלה הייתה עליי והיא הרעיפה עלי אהבה בכמויות. היא הייתה משקיעה בי, לוקחת אותי להצגות, מקריאה לי סיפורים… היינו גם משחקים ביחד בפארק, היא הייתה לוקחת אותי לחוגים והיינו הולכים לאכול… היינו עושים הכל ביחד, כי זה רק שנינו. אבל יש לזה גם חסרונות. כי אין דמות גברית בבית, אז הייתי צריך לתפוס את המקום הזה, מה שגרם לי להתבגר בשלב יחסית מוקדם. יש לזה יתרונות וחסרונות, זה מאוד מורכב ועד היום אני ממשיך להבין דברים. אבל בסוף אני מרגיש שזה גרם לי להיות מי שאני ואני מאוד אוהב את מי שאני. אז לא הייתי רוצה לשנות את זה בשום מקרה".

בכל זאת הרגשת חסך בדמות גברית? 

"כן, אני חושב שכל החיים חיפשתי איזו דמות אבהית. האמת היא שבשנים האחרונות אני מטופל אצל פסיכולוג, אני הולך אליו מדי שבוע והוא לגמרי הדמות הזאת, ככה שאפשר להגיד שמצאתי אותה. לגמרי חשוב שתהיה דמות שתיצור את האיזון, אפילו ברמה האנרגטית".

כידוע, אתה נצר למשפחת בנאי, אתה מרגיש, בתור נצר למשפחה כזאת, שאתה צריך להוכיח את עצמך יותר מאחרים בכל מה שקשור למשחק? 

"זאת שאלה מעניינת. אומרים שאם אתה בנאי ואתה הולך לעסוק באומנות, זה לא יכול להיות 'בינוני'. זה חייב להיות טופ, ואני לא ממש מרגיש את זה. שוב, אני מאוד מאוד גאה במשפחה שלי ומאוד מאוד אוהב אותה, זה כיף לי מאוד שאני משתייך אליה, אבל אני לא חושב שיש לי איזו שהיא חובת הוכחה גדולה יותר. אני כן מאמין שמצפים לכך, שאומרים 'אה אוקיי, הוא בנאי, אז אנחנו בטוח נצפה'. אבל בסוף אני חושב שאין הבדל משמעותי. כל אחד שמקבל תפקיד מצפים ממנו לספק את הסחורה ושיהיה טוב". 

אין איזה פחד יותר משמעותי מכישלון? 

"בדברים הקטנים כולם מתבלבלים, גם הגדולים ביותר. זה בסדר! אבל אם אני מסתכל על זה בגדול, אני כן חושב שאין איזה שהוא הבדל משמעותי ביני לבין מישהו אחר. בסוף כשיש את האקשן, כאשר המצלמה נפתחת, זה לא משנה אם אתה הבן של, אח של או אחיין של… אתה צריך לספק את העבודה ולהיות טוב. אני מרגיש שאין הבדל אם אתה בן של אחד או בן של אחר".

'יניב' היא סדרה קומית. מקורבים סיפרו לי שמתחת לכל תפקידי הדרמה האלה, אתה גם בן אדם מצחיק עם הומור מעולה. עד כמה זה בא לידי ביטוי בסדרה החדשה?

"כמובן שבסוף אני מאוד מאוד אוהב לעשות תפקידים דרמטיים או לספר סיפורים ומכאן עושה דמויות מורכבות. אבל אני לא פחות מזה נהנה מקומדיה ומדמויות שהן מופרעות וגדולות מהחיים. הצחוק וההומור מהווים חלק מאוד גדול מהחיים שלי. תמיד חשוב לי לשלב את זה בחיים שלי. יש לי המון המון מטרות בתחום של המשחק הדרמטי, אבל גם לא מעט בתחום של המשחק הקומי. אולי יום אחד אעשה מערכונים או סרטונים מצחיקים. יש כל מיני דברים שאני מכוון אליהם בנושא וגם עובד עליהם. אני ממש שמח שב-'יניב' ניתנה לי ההזדמנות להראות שאני יודע גם לעשות אחלה קומדיה".

יש סיכוי שתפתח קריירה גם בעולם הסטנדאפ? 

"יכול להיות. לגמרי. יכול להיות שיום אחד אני אחליט שזה הכיוון שלי. יכול להיות שלא. כרגע אני לא מתמקד בזה, אבל זאת אופציה". 

אני שומעת אותך מדבר ואתה נשמע כמו מנטור. הבנתי שגם הייתה לך זיקה לתחום בעבר.

"כן, היה איזו פאזה כזאת של גיל ההתבגרות. אפרופו דיברנו על אנרגיה גברית ועל גבריות, זאת היתה איזו דמות כזאת, ממש דיברתי בקול שונה ועמוק. הייתי אומר משפטים כמו 'אם אתם רוצים להצליח בחיים…'. אגב, זה היה מאוד קיצוני ולא היה בריא, זה לא היה נכון לי. היום אני מסתכל על זה ואני קצת צוחק על זה. הייתי אז ילד חמוד בן 15-16 שמחפש את עצמו, אבל אני שמח כי תמיד הייתי בתנועה ותמיד בדקתי ותמיד ניסיתי דברים. הנה, היום אני מבין שזה לא הלך ובסוף מצאתי את המקום שלי. גם אז, זאת היה מין דמות שאימצתי לעצמי, כי כנראה שנשאר בי משהו מהיותי שחקן, אז אני רואה שגם באותה תקופה עשיתי את מה שאני אוהב, למרות שעכשיו זה בא בצורה שהיא נכונה לי ובריאה לי ומאוזנת". 

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

"נראה לי שאני מגלם דמויות מטורפות ומדהימות, כאלו שאספר דרכן סיפורים מעניינים, מרתקים ומיוחדים, כאלו שהן גם דרמטיות וגם קומיות. אני רואה את עצמי עושה גם טלויזיה, גם קולנוע וגם תיאטרון. בנוסף, אני אשמור על איזון בחיים, אעשה את הדברים שעושים לי טוב ואמשיך להקיף את עצמי באנשים שהם טובים לי, נעימים לי ונכונים לי… ואהיה בן אדם מאושר, בעזרת השם".