אוּרי פרלמן, בן 27 ממבשרת ציון (כיום בתל אביב), עשה פה ושם תפקידים קצרצרים בכמה הפקות, אך החשיפה בגדול היא בימים אלו בעונה הרביעית של "מקיף מילאנו" (כאן חינוכית) - שם מגלם את שחר, נער בשנת שירות המתגורר בקומונה, עובד בבר-מסעדה השכונתי ומוצא את עצמו נכנס אל חיי הדמויות האהובות עלינו. כעת, בראיון הבכורה שלו - הוא מספר לנו על לקות הראייה שגילה רק בצו הראשון, היציאה מדאון של אחרי שירות לעולם המשחק, על דוד של אמו שעדיין נמצא בשבי בעזה וגם - על הכניסה למשולש האהבה הכי מסוכן בעלילה.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• עדי טנא: "לא הייתה לי יציאה מהארון, פשוט כמו שיש בן זוג - אז יש בת זוג"
• נועה ברק בריאיון בכורה: "זה לא קל להתחיל לגעת בחלום"
• מאחורי הקלעים של "בת השוטר 3": "צריך להתכונן נפשית שאולי זה נגמר"

"הייתה לי אחלה ילדות, אחלה אוכלוסיה. זה יישוב שהוא מיליטריסט. כלומר, אם אתה לא בסיירת אז אתה לא כמו כולם שם", מעיד פרלמן ומספר איך בתוך כל זה הגיע לעולם המשחק. "כל התיכון הייתי במגמת תיאטרון, אבל תכל'ס? סתם הלכתי למגמה כי בתיכון זה היה נחשב כמגמה עם אחלה חבר'ה. זה היה הכי סתם שיש מבחינתי, כי שוב, זה מה שכולם הולכים. חברים שלי היו ואמרתי 'יאללה סבבה'. גם במהלך המגמה לא חשבתי לכיוון המשחק כקריירה, אני מבחינתי במגמה ומכוון בצבא לקרבי".

וזה לא עבר חלק. פרלמן מספר כי דווקא בשלב שהיה כל כך ברור בחיים שלו, בשלב שהוא היה אמור לעשות בדיוק כמו חבריו - גילה על עצמו בעיה רפואית בצו הראשון שגרמה לירידה בפרופיל הרפואי שלו. 

"זה סיפור מצחיק. הייתי בראש לגיוס מטכ"ל או שייטת, לא הסכמתי למשהו אחר. כמו שאתם יודעים, בשביל לקבל זימון ליום סיירות חייבים פרופיל 97… הגעתי לצו ראשון והכל באמת הלך חלק, עד שהגעתי לבדיקת הראייה. אני בודק עין-עין. בודק עין ימין - והיא פיקס, הכל טוב. מגיע לעין שמאל, כשעין ימין שלי עצומה - ואני לא רואה כלום!", מדגיש פרלמן ומפרט, "בהתחלה לא נלחצתי, אמרתי לרופא 'אוקיי, שנייה, שנייה, בוא נבדוק שוב'.  עוצם שוב את עין ימין ובעין שמאל אני רואה מטושטש, לא רואה כלום, לא רואה את המספרים שהרופא מציג לי. אני לא מבין מה קורה, לא היה לי מושג שיש לי משהו לפני הבדיקה. אני מתחיל להמציא לו מספרים, והרופא אומר לי שאני בכלל לא בכיוון. אמרתי לו - 'תשמע, אני לא יודע מה זה, אבל אני לא רואה כלום בעין שמאל והכל מטושטש'. התחילו לשלוח אותי שם לכל מיני רופאי עיניים. התברר שיש לי שריטה בקרנית של עין שמאל, ואז נפל לי האסימון לאיך זה קרה".

איך?

"הייתי במדורה בצופים בכיתה ה', ונכנס לי גיץ לאותה העין. הייתי שלושה- ארבעה חודשים עם תחבושת, ובכלל שכחתי מזה. הורידו לי בזמנו את התחבושת ומבחינתי אני רואה רגיל. מסתבר שעם השנים התדרדרה לי הראייה, ואם תשים לב אז גם העין הזאת יותר סגורה יחסית מעין ימין… נוצרה בעיה של עומק בראייה שם". 

איך מתמודדים עם זה ביום-יום?

"תראה, זה לא מפריע לי משהו שבאמת מפריע לי ביום-יום, אבל בצו הראשון נתנו לי פרופיל 72, מה שאומר שאין יום סיירות…"

בשלב הזה אורי מתחיל את מאמציו מול המערכת הצבאית להעלאת הפרופיל, וזה מצליח לו חלקית. הוא מעלה לפרופיל 82 ומקבל זימון לגיבוש חובלים. "עברתי את הגיבוש והתגייסתי לחובלים, אבל זה הרגיש לי שזה טו מאצ׳ עבורי וגם לא רציתי להתחייב לשמונה שנות שירות, בנוסף לזה ששירות עם הים לא הרגיש נכון עבורי. חתמתי ויתור והגעתי ל-'עוקץ'". 

איך בחור מעוקץ מגיע לעולם המשחק?

"תמיד, וגם שם, הייתי עושה שטויות, סרטונים, שירים וצחוקים בין החברים, ואז השתחררתי. אגב, הכלב ששירת איתי, ריקו, חזר איתי הביתה ועד היום הוא גר אצל ההורים במבשרת".

גם אחרי השחרור - המסלול של פרלמן אל עולם המשחק לא היה ברור, ולמעשה הגיע מתוך מקום של גילוי עצמי ויציאה מדאון. "אחרי השחרור אכלתי כאפה של החיים", משתף. "יש משהו בלהשתחרר מקרבי שאתה במסגרת נורא מסויימת ופתאום יוצא לעולם בחוץ ואתה בכזה מין 'Error'. ממש לא מצאתי את עצמי. חודשיים-שלושה אחרי השחרור הייתי בדאון קשה!.

עכשיו תחשוב שלאורך כל החיים נתנו לי מחמאות שאני מצחיק, שאני טוב במשחק, אבל שוב, לא חשבתי על זה כמקצוע או כמין חלום גדול…  גם אמא שלי, שאנחנו בקשר ממש טוב, תמיד אמרה לי ללכת למשחק, ויום אחד, אחרי השחרור היא אמרה לי שהיא רשמה אותי לקורס משחק בתל אביב. אמרתי לה 'טוב, יאללה'. הלכתי לקורס ושם פתאום נפתח לי! הרגשתי שזה מסיר מעליי את התקופה הקשה שעברתי. פתאום, אחת לשבוע - יש אותי! נפל לי האסימון שכל החיים במסגרות כלשהן, ותמיד הייתי בורח למשהו משחקי בין אם זה טקס, סתם צחוקים או שירים בין החבר׳ה. וכשנפלטתי החוצה, כלומר כשסיימתי את הצבא, פתאום לא הייתי במסגרת שמתחתיה הייתי עושה הדברים האלה, זה היה חסר והבנתי ש-לשם אני שייך כנראה. המורה למשחק המליצה לי ללכת ללמוד שלוש שנים, ובאמת הלכתי להיבחן בניסן נתיב בתל אביב".

ושם אתה מוצא את המקום שלך? 

"משם נסחפתי לזה לגמרי, ואני מרגיש שזה המקום שלי. בשנה שנתיים האחרונות, מאז שסיימתי ללמוד, נחשפתי יותר למשחק מול מצלמה. בבית הספר זה ממש על הבמה". 

פרלמן, שכאמור לא הגיע מהעולמות האלו וחווה את הסיטואציה בפעם הראשונה, מבין כמה הלימודים הם דבר קשה - אך הכרחי. לצד זאת, אף אחד לא באמת הבטיח לו קריירה ותפקידים ביום שאחרי, כמו כל השחקנים שלומדים במסגרות דומות.  

"זה לא עבר לי בראש, פתאום הבנתי שאף אחד לא מבטיח לך, והבנתי שהיום זה קצת אחרת. תשמע, יש גם הרבה דיבור על זה שהחבר'ה שלא למדו אלא באו מהאינסטגרם וטיקטוק לוקחים הכל, ודווקא אלו מבתי הספר מרגישים שהם באמת שורפים שלוש שנים, וכאילו אותם כוכבי רשת או כוכבים שלא הגיעו מעולם המשחק 'גונבים את התפקידים'. דווקא בתור אחד שלמד, ומקווה שלא יהרגו אותי החבר'ה שלמדו איתי, אני לא מסכים עם זה. לשם העולם הולך, אי אפשר לשנות את זה. כל החבר'ה של האינסטגרם והטיקטוק עבדו קשה כדי להשיג מה שהשיגו שם, בדיוק כמו שאנחנו עבדנו קשה בבית הספר למשחק. וזו דרך מוערכת ללמוד, וגם הדרך של אותם כוכבי הרשת מוערכת. צריך לזרום עם מה שקורה… ובכל זאת, בית ספר למשחק זו תקופה מדהימה. ממליץ לכל מי שבאמת אוהב תיאטרון או לשחק - ללכת על זה. בבית הספר למשחק את מבין שאתה כנראה תשחק דברים שלאו דווקא תשחק בחוץ, אלו שלוש שנים שאתה לומד להכיר את עצמך טוב יותר, זה משהו שקשה להרוויח היום במציאות שלנו בכל מקום אחר. זאת ממש צלילה לתוך עצמך".

אפרופו צלילה לתוך עצמך, זה הציף גם זכרונות מהשירות?

"המסלול שעשיתי ביחידה הוא מסלול מאוד קשה, אבל זה מאוד חיזק אותי. תחשוב שאתה מגיע ילד ויוצא בן אדם. השירות עצמו היה בתקופה בטחונית רגועה יחסית, אחרי צוק איתן. כשאתה שם הכל נראה טריוויאלי, אבל זה כנראה חלק מהכאפה שאכלתי בשחרור".  

תסביר. 

"אתה משתחרר ופתאום אתה קולט שאתה ילד שעשה דברים של גדולים. הרגשתי את זה בעיקר בטיול שלי למזרח. אתה רואה אנשים בגיל שלך ממקומות אחרים בעולם והם עדיין בתמימות שהלכה לי, אלו התחושות. בצבא אתה צובר בגרות ושנות ניסיון מטורפות. אתה פוגש אנשים שהם ב'וייב קולג'' כזה, ואתה ירית בנשק כל יום במשך שלוש שנים בשירות".

השירות הקרבי אומנם לא הותיר את אורי באיזו טראומה או חרדות למיניהן, אבל שום דבר לא הכין אותו לתחושות ולטלטלה שתעבור משפחתו ב-7 באוקטובר, בזמן שהוא בכלל שוהה בחו"ל. "הייתי במסיבת רווקים של בקפריסין. נתקענו שם שבוע וקצת בגלל הטיסות, ואז אני חוזר ומבין מה הלך פה באמת. כל המשפחה של אמא שלי מניר עוז. דוד שלה, אלכס דנציג, עדיין חטוף בעזה. הוא בן 75, בן אדם מדהים ומדריך מסעות לפולין. בנגלה האחרונה של עסקת שחרור החטופים, היו עדויות של משפחה שחזרו בעסקה והיו איתו בשבי. הם סיפרו שהוא לימד אותם היסטוריה. הוא איש מיוחד, גבר של קיבוץ הייתי אומר". 

איך את עובר את התקופה הזאת מאז שחזרת?

"הייתי בעיקר עם אמא שלי בתקופה, ושם זה פגש אותי אישית. בכללי זה עצוב שזאת מן שגרה, שגם בדברם הקטנים, למשל כשאני מעלה מעלה סטורי נגיד על הסדרה או משהו מצחיק, וזה ישר תופס אותך בתהייה של 'אם מותר לי?' או 'אם זה סבבה?'. כל המדינה שלנו חיה במציאות שהיא נורא מלווה באשמה". 

ודווקא ברגעים לא פשוטים על המשפחה שלך, על אמא שלך, קורה לך משהו משמח בחיים ועולה "מקיף מילאנו" עם תפקיד משמעותי עבורך. זה הצליח קצת לשמח את אמא שלך? 

"אמא שלי הכי איתי והכי שמחה בשבילי. בכללי, אני משתדל כמה שיותר לנצל את העלייה של הדבר כדי להעלות את המודעות לכל החטופים, למרות שהיא גם ככה במודעות מטורפת. משתדל להיות שם כל הזמן ולהזכיר בכל הזדמנות שהחטופים צריכים לחזור".

וקצת בריחה מהכאב - הבנו שיש סיפור מעניין סביב הליהוק שלך לסדרה. 

"נכון. גל ניסים, שמגלם את גור בסדרה, למד איתי בכיתה בניסן וכך גם רותם אחיהון שמגלמת את סיוון. בשנה ג' היו לנו הפקות שהצגנו במסגרת בית הספר, ואחת מהן הייתה קומדיה מופרעת בשם 'סוליטר'. גל הזמין את היוצרים של 'מקיף' לצפות בהצגה ולראות את ההפקה. אחרי המחזה הם ניגשו ואמרו שאהבו - אבל זה שגרתי כזה אחרי הצגה, לא שהם אמרו לי על אודישנים או משהו. כמעט שנה אחרי, פתאום הגיע הגיע אודישן ויאיר פרי, אחד היוצרים, שאל את גל אם אני גיי כי רצו לזמן אותי לתפקיד של תומר, גל ענה לו שלא, אבל בכל זאת קיבלתי מהסונכות זימון לאודישן לתפקיד הזה. הגעתי לשלבים מאוד מתקדמים עם התפקיד, שיגעו אותי לא מעט - לשלוח תמונות שלי מגולח ואז גם לא מגולח - כל זה במשך שלושה חודשים ארוכים לאותו התפקיד. יום אחד, הסוכנת מתקשרת אליי ואומרת לי שהתקבלתי, ובקז׳ואל אמרה רוצים אותי לתפקיד של שחר… ואני אומר לה: 'מה? מי זה שחר?', תהיתי אם התבלבלה או שאולי שינו את השם לדמות… אבל זאת לא הייתה טעות, זה אכן היה שחר. זה מצחיק כי קוראים לדמות שחר והוא בשנת שירות - ובמציאות לי יש אח בשם שחר שבדיוק סיים שנת שירות! קראתי את הדמות והייתי מבסוט עליו ממש".

עם השמחה של אורי על התפקיד, בא גם סיכון ממשי גדול מאוד - אליו קיבל הכנה מאוד מפורטת מהיוצרים. 

"אני זוכר שעשיתי חזרות עם יהונתן בר אילן, במאי הסדרה. בסיום החזרה הוא אמר לי להיכנס לחדר של היוצרים ושהם רוצים לדבר. ישבתי איתם, הם אמרו לי שאהבו אותי ואיזה כיף. זו למעשה הייתה השיחה הראשונה שלנו מאז אותה הפקה של בית הספר למשחק. בסיום הפגישה הם אמרו לי - "רגע, אתה יודע שאתה הולך להיות הבן אדם הכי שנוא במדינה, כן? כי סופי וגיא זה ה-זוג של הסדרה... אמרתי להם: 'אוקיי, תודה שאמרתם לי, והכל טוב', ובאמת הייתי בטוח שהכל טוב", מספר וצוחק.

מתי אתה מבין שלא?

"או-אה", נאנח בהלצה. "הייתה את ההקרנה המיוחדת בסינמטק, עדיין לא הכירו אותנו, את החדשים, ואז סופי וגיא, כלומר מיקה ועילי, עלו לבמה והיה טירוף של הילדים! שם הבנתי שהלך עליי! יגיע פרק 17, ופשוט הלך עליי! אבל בוא נראה מה יהיה…"

אני חושב שמה שמיוחד בשחר שלמרות שמבינים שהוא הולך 'להכנס לזוגיות' של סופי וגיא, הוא מאוד 'לאבלי', אפשר להתחבר אליו ולאהוב אותו כדמות בפני עצמה, מה שעשוי לרכך במעט את התגובות.

"האיפיון של שחר בעלילה הוא המפתח לדמות. ברגע שאמרו לי את זה, שאני צריך להתכונן לטירוף סביב הזוג, שמתי לעצמי כמטרה שזה כאילו כל הקטע שלו. צריך לגרום לילדים להגיד: 'וואלה הוא באמת נחמד, הוא לא הרשע שמפריד בין הזוג של הסדרה'. משם מצאתי את הדמות הזאת, את הווייב שלו, ואת זה שהוא ילד חמוד, שבא בטוב ושהוא באמת מאוהבי ולא בשביל להשיג כדי להשיג, פשוט ילד חמוד שמתאהב. גם כל הסיפור שקורה במשפחה של הדמות, זה בא בזמן שהוא ממש צריך איזה מישהו. מרגיש לי שלא סתם לא מראים את החבר'ה שלו בקומונה, אולי איתם הוא לא מרגיש מספיק בנוח ואצל סופי הוא מוצא מפלט, מקום חם כזה".

הסיפור המשפחתי של שחר, עליו מדבר אורי, הוא האלימות וההתעללות המילולית הקשה שעוברת אמו בסדרה. אחותו הקטנה בעלילה, עדי, עדיין מתגוררת עם הוריה ופוחדת, מה שמוביל אותה גם לקשיים בלימודים וגם בקשיי התנהגות. שחר לעומתה, בורח מסיטואציות וכאמור, גם מהבית.  

"אני מרגיש שזה כן פוגש אותי במציאות", מתוודה פרלמן, "לדוגמא מה שקורה עכשיו עם אמא שלי וזה שדוד שלה שנחטף. כשזה קרה היו ימים שהייתי איתה בבית והיה לי מאוד קשה, אמרתי שאני חייב לחזור לדירה שלי בתל אביב. התעמתתי עם עצמי להישאר ולהיות איתה. פתאום אתה רואה את אמא שלך במצב שלא ראית אותה בחיים ואתה צריך להיות שם בשבילה, היה לי מורכב. משפחה בשבילי במציאות זה דבר קדוש, והמחשבה הזאת שיקרה משהו, זאת מחשבה מפחידה. אומנם לא ברחתי, אבל הרגשתי שאני מבין גם את הבחירה של הדמות שלי. את הבריחה הזאת". 

סיפתח בעולם הנוער - נותן לך העדפה להמשיך שם או שדווקא יותר מכוון לעולם המבוגרים? 

"אין לי העדפה, אבל כשסיימתי את לימודי המשחק, היה לי ברור שאהיה רק בעולם מבוגרים. עם 'מקיף' וגם בתיאטרון, נחשפתי לנוער והיה לי כיף ברמות. מעבר לקהל היעד, אני מרגיש שהמשחק הוא משחק. לא משנה למי אתה משחק ולאיזה גיל, זה כיף לא משנה מה, פשוט עושה את מה שאני אוהב".

בתקופתנו צריך גם לשמר קהל ברשתות החברתיות, זה משהו שאתה צולח בו?

"אני מרגיש שזה משהו שאני לומד אותו גם עם הסדרה, כי כשהתקבלתי למקיף הייתי סופר בנאלי ופתאום הייתה לי הזדמנות של 'זה הזמן שלך, תתחיל לעשות דברים'. היה לי גם פחד כזה של אשכרה אני מעלה תמונה שלי, אבל את מי זה מעניין? פתאום אתה מבין ש-לשם העולם הולך ושאתה צריך להפסיק לקחת את עצמך ברצינות. מכאן נפתח לי ה-'מה אכפת לך ולא מעניין מה חושבים', הבנתי שחלק מהמקצוע הזה זה למשל שיש את שחר בסדרה, אבל רוצים לדעת מי אתה". 

יהיו שחקנים שיגידו - אני לא רוצה שידעו מי אני, זה יפגע באמינות של הדמות…

"אני עדיין בוחר מה לשתף על עצמי. אני חושב שהרשתות החברתיות זאת מתנה שיש לה צדדים בכללי גם שליליים, אז חשוב לבחור מה אני אני עושה ומה חושף. בתור שחקן ספציפי ולא יוצר תוכן או משהו, זה כמו העסק שלך, זה כרטיס הביקור שלך, בואו תראו מה אני עושה. לתפעל רשתות זה לאו בהכרח אומר שאני צריך לספר ש'צחצחתי שיניים ואז הלכתי לדיזנגוף סנטר', זה אומר שאפשר להראות מה אני יכול ומה הכשרון". 

אם היית מנסה להתקבל לעונה הראשונה של הסדרה, את מי היית רוצה לגלם?

"כשהיה פאנל לאחרונה בירושלים, עניתי על השאלה הזו 'ציון' בצחוק, אבל מהתלמידים - דמות שונה לחלוטין ממני - גל רון (אלי נוס - מ.א). יש בו אתנחתא קומית שאני נורא אוהב לשחק. יש גם משהו ברועי (רן מושיוב - מ.א) זה גם משהו שרן מביא, משהו מסתורי, משהו שהצופה וגם השחקן רוצה לפצח. זה כיף לשחק את הדברים האלה, יש בו איזה סוד לא פתור כזה". 

מכוון גם לקריירה בחו"ל?

"תראה, אני עדיין לא עושה אודישנים, ולא אפסול הזדמנויות אם יהיו, אבל משהו בארץ יותר מושך אותי. ההומורו הרגש שלי בעברית, זה שאני נורא ישראלי… אז הפאשן שלי יותר הוא לשחק בדברים בישראל".

אז מה איתך הלאה?

"קודם כל - אני חושב שאני מאוד רוצה להיות כל הזמן בתיאטרון, במקביל לקריירה על המסך. זאת אומנות מדהימה והלוואי שהיא תתעורר לחיים, שקהל צעיר גם יצרוך תיאטרון אם תהיה חשיפה טובה כמו שצריך, וגם שיבואו תכנים שהם טיפה יותר מדברים עם העולם כיום. אני חושב שזה מדהים ומשהו שאין לו תחליף. מבחינת סדרות וטלוויזיה -  אז רק להיות בעשייה ולהתפרנס ממה שאני הכי אוהב, כי זה מה שעושה אותי מאושר, וזה הכי מספיק לי.