עד גיל 24, רועי רביב היה בטוח שכשיסיים את לימודי המשחק בסטודיו של "יורם לוינשטיין" הוא יופיע אך ורק בתיאטרון. אבל תסריט חייו של רועי התפתח אחרת לגמרי והוא החל לככב בסדרה "בצפר" ב-טין ניק, המשיך לסדרות כמו "בלקספייס", "זאת שלי", "בת השוטר" שרק אתמול סיימה את עונתה השלישית, ב-"בעלת החלומות" ובסדרה "חוליגנים" שתעלה בהמשך השנה בכאן 11.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• דריה רוזן: "כל עוד אבא שלי מביים את הפסטיגל, לא אעשה אחד"
• סוף שבוע זוגי: הזוג שהפציע בהופעה פומבית ראשונה
• אוּרי פרלמן: "הכינו אותי לזה שאני הולך להיות הבן אדם הכי שנוא במדינה"

"זה התחיל בגיל ממש צעיר", מספר רועי על התחלתו. "אני זוכר שמאז ומעולם זה היה שם ותמיד ידעתי שאני רוצה להיות שחקן. הייתי מופיע בסלון, מוכר כרטיסים, כבר אז ידעתי שאני רוצה לעשות כסף", משתף בהומור. "הייתי ממש מבקש כסף מהמשפחה, הייתי מושיב אותם, עושה וילון, תלבושות ותפאורה. אחותי הייתה ה'אסיסטנטית שלי', מנהלת את כל הדבר בבית והייתי לוקח את כל 'התהילה'. בגיל 8, ראיתי שיש אודישנים לפסטיגל, הרמתי את הטלפון וללא היסוס ועם מאה אחוז חוצפה וביטחון - הזמנתי את עצמי לאודישן ומשם התגלגלתי. תמיד חיפשתי את הבמות, הייתי בחוגים, אחר כך במגמת תיאטרון בתיכון 'עירוני א' בתל אביב, משם לתיאטרון צה''ל ואני זוכר שהחלום הכי גדול היה ללמוד משחק. הרבה לפני שרציתי להיות שחקן. בגיל 10, היה לי דף עם חלומות והחלום הראשון שלי, היה ללמוד משחק, שבועיים אחרי שהשתחררתי מתיאטרון צה''ל, הלכתי ללמוד ב-'ביורם לוינשטיין' ולפני ארבע שנים סיימתי את המסלול. זה משהו שתמיד ליווה אותי ויש אנשים שכל החיים מתלבטים מה הם יעשו.. אצליויש דבר אחד שהוא תמיד בטוח - שזה המקצוע שלי. מהיום שנולדתי ועד שאמות תמיד יודע מה אעשה, אז במובן הזה יש לי שקט".

איך היה המעבר מ"אנונימיות" מוחלטת לפרצוף מוכר? 

"זה קטע, כי האהבה הזו שאתה מקבל היא מדהימה ואין לזה מחיר, אבל בהתחלה לא לקחתי את זה בחשבון. אני בא לעבוד, משחק מבחינתי זה העבודה שלי, זה החלום שלי וכשזה בא עם האהבה החיצונית, זה בונוס שלא החשבתי אותו בתחילת הדרך. יש אנשים שחולמים שיכירו אותם ואני תמיד חולם לשחק, אבל האהבה של הקהל מרגשת מאוד ובמקרה הזה גם של הנוער, שזו האהבה הכי אמיתית, הכי גדולה, הכי מחבקת, אוהבת ומלאת תמימות. בעידן שלנו, חסרה הרבה תמימות והילדים מחזירים לנו אותה. אני חושב שהמעבר היה נעים, לא הרגשתי איזשהו מעבר קיצוני ולפעמים זה מפתיע אותי. כשחלמתי להיות שחקן ידעתי שהקהל בא עם זה, הרי מי לא רוצה שיכיר אותו ומי מאיתנו לא רוצה להיות הכי מוצלח שיש? אבל לא לקחתי את זה בחשבון. לעולם סדרות הנוער יש אימפקט מאוד רחב, יש לו כוח מאוד גדול וכשפתאום אתה מקבל את זה ברחוב, בפרמיירות ובאינסטגרם, זה מרגש, מרים ברמות ומה יותר כיף מהאהבה הזו, שהיא אהבה פשוט נקייה".

הסתיימה העונה השלישית של "בת השוטר" בה השתתפת. איך אתה מסכם את החוויה? 

"קודם כל, 'בת השוטר' זו הסדרה הגדולה. היו כמה סדרות שהשתתפתי בהן לפני, כמו העונה המחודשת של 'בצפר', תפקיד ב'בלקספייס', אבל זו באמת הייתה הסדרה הראשונה שאיתה יצאתי אחרי בית ספר למשחק. זה נורא מרגש, הסדרה קרובה לי ללב ותמיד אזכור אותה בתור הראשונה שלי. התחלנו אותה ממש בקורונה, אז מרגש אותי שזה הפרק האחרון ואני בהלם, שעברו שלוש עונות. אני מרגיש שכל שחקני הסדרה ואני ממש התבגרנו, כי הרי התחלנו כילדים, נכנסתי לשם בגיל 24, והיום אני בן 28, אז גם אנחנו והתבגרנו עם העונות, לא רק הכותבים והעלילה. 'בת השוטר' זו סדרה, שלוקחת את הנוער בגובה העיניים, ברצינות, לא מתחנפת ולדעתי, זו סדרת נוער מהטובות ביותר שנעשו פה ולא בגלל שאני משחק בה. זו סדרה שגם מבוגרים רואים ואני אומר לך, שיותר מבוגרים פונים אלי, חיילים וסבתות".  

-איך אתה מסביר את הבאז?

"בסדרה הזו, יש שני אלמנטים. הראשון, הוא שהסדרה הזו לא מתחנפת, הולכת עם המתח עם הדרמה ועם ההומור עד הסוף. האלמנט השני, הוא שהעולם של החרדים והעולם של החילונים באים לנוער בשילוב הורמוני וזה מדהים בעיניי. אני נורא גאה בסדרה הזו, עומד מאחוריה ואני חושב, שזו הייתה עונה שלישית מוצלחת".

הסדרה בחיי החברה החרדית לצד החברה החילונית - לאור האירועים החברתיים השונים במדינה, הייתה השפעה שלהם על הדרך בה ניגשתם לעבוד על על סדרה? 

"תשמע, אני חושב שבאומנות כל הזמן חייבת להיות התכתבות מהותית, בין המציאות המתקיימת לבין היצירה שנכתבת. אנחנו לא יכולים לפעול, לשחק וליצור, מבלי להתכתב עם מה שקורה בחוץ. הכוח של האומנות, הוא להביא בשורה, להביא שינוי, להעלות דברים לסדר היום ולדבר אותם, כי אחרת לנו כאומנים וכיוצרים, אין שום משמעות ואני רואה את זה למשל גם בתחילת המלחמה. כשהעונה השנייה של 'בעלת החלומות' הייתה בעיצומה, לא ידענו אם להמשיך את העונה, להוריד אותה מהמסך ואנחנו, כל השחקנים של 'בעלת החלומות', יצאנו  מטעם HOT עם וואן לבקר מפונים. זה קרה בסוף של העונה השנייה ואני זוכר, שראינו את השטח ואת הכוח שיש לאומנות. לפני שיצאנו לבקר את המפונים נורא חששתי, הייתי מפורק, בכיתי בבית, הייתי בחרדה קיומית כמו כולם ואמרתי 'איזה כוח אתן להם?! רק אוריד אותם לתהום'. גיליתי שיש לנו כוח אדיר וזה גם מתכתב עם מה ששאלת, למובן הזה שכל הזמן אנחנו חייבים להתכתב עם המציאות וככה החלטנו להחזיר את העונה. הסוף של 'בעלת החלומות' אכן שודר עם המלחמה, כי השטח היה רעב לזה ובמקרה הזה, יש כל הזמן התכתבות. הייתה יועצת דת לסדרת ודנה שץ היוצרת המדהימה, כל הזמן מתכתבת עם המציאות. העונות מאוד מתקדמות וכמו שהזמן מתקדם, גם העלילה מתקדמת".

ב-"בעלת החלומות", גילמת את עידו שיצא מהארון וגם הייתה לך סצנת נשיקה עם בר ברימר. אילו תגובות קיבלת על התפקיד הזה? 

"הדמות ב'בעלת החלומות' יצאה מהארון באופן ברור, עוד לפני שהסדרה נכתבה. זו דמות מוצהרת של גיי, שלא מתחנפת, לא מתנצלת, מאוד בחוץ ובסך הכל, התגובות היו מדהימות. אני תמיד מסתכל על הסך הכל והיו גם תגובות קשות. אני זוכר שקראתי באינסטגרם כל מיני טוקבקים, אבל בסופו של דבר, הרגשתי חיבוק מאוד גדול מכולם, כולם היו מוכנים מאוד לקבל את זה וכולם אהבו את זה. תשמע, כשזה כתוב טוב, משוחק טוב וכשזה לא מתנצל, אין מקום בעיניי לביקורת הזו. כלומר, זה היה כל כך נורמלי וכל כך רגיל, שני אנשים שמתאהבים על המסך ושני אנשים שאוהבים, אז רוב התגובות שקיבלתי בסוף העונה הראשונה היו 'אומייגד, למה אתם לא ביחד?' וכל העונה השנייה היינו ביחד. תמיד יהיו תגובות הומפוביות, אנחנו ב-2024 והתקדמנו, אבל אנחנו עוד לא שם ויש המון דברים שאנחנו צריכים לתקן במדינה ובממשלה. הדרך ארוכה, אבל יש עוד התקדמות".

רביב מספר שכילד גאה בארון בחולון הוא התקשה למצוא חברים בילדותו, ואף עבר חרם. "זה היה חרם נורא גדול, עד כדי כך שהוא גרם לי לעבור לתל אביב וללמוד שם במגמת תיאטרון. לי לא היה את זה, לנו היה דנה אינטרשיונל ועברי לידר. אני חושב שיש כוח כל כך גדול, לזה שיש זוג גייז, מוצהר, בפריים טיים, בשמונה בערב לכל המשפחה ולא ביום חמישי בעשר בלילה. זו טלנובלה, יש פה 'Statement' ואם לי היה אותו בתור נער בחולון, זה היה מציל אותי והייתי רואה בטלוויזיה מראה, למה אפשר להיות. בעצם אנחנו, הכוכבים שלהם, נותנים לאנשים לגיטמציה להיות מי שהם באמת. אם לי היה את זה בתור ילד על המסך, זה היה מציל אותי וזה הכוח שיש לאומנות".

הרגשת משקל על הכתפיים לגלם דמות להט''בית? 

"אני אף פעם לא מרגיש משקל, אני בא לספר סיפור. מבחינתי אי אפשר לשחק זהות מינית, כי זהות מינית היא זהות מינית. אתה בעצם משחק אופי ומבצע פעולות, אבל אתה לא יכול לשחק גיי. לא הרגשתי שיש לי אחריות, אלא שהאחריות שלי היא לספר את הסיפור הכי טוב שיש. עם זאת, באה האחריות של ההסברה, כלומר לשתף את זה כמו שצריך, לדברר את זה כמו שצריך, לשווק את זה כמו שצריך ויש לזה אחריות. אתה מרגיש את זה בעיקר מהתגובות, כי אתה בעצם מייצג משהו ובמקרה שלי, זה כל כך מתכתב איתי אישית, שאני מרגיש עוד יותר זכות לספר את זה, אבל אחריות זו מילה גדולה כאן. אשאר צנוע ואומר, שאני שחקן שמספר סיפור".

עד כמה לדעתך חשוב ייצוג דמויות גאות על המסך?  

"כמו שאמרתי קודם. זה סופר קריטי. לא היה את זה פעם, היום יש את זה  וזה כבוד גדול שאני רוצה לתת ל'הוט', לשירה אלון ולמיתר פרהט, היוצרות של 'בעלת החלומות'. אני לא רוצה להגיד על אומץ, כי יותר אמיץ לא לעשות את זה, אבל נותן את הכבוד בעיקר על התעוזה לשים את זה על המסך, בלי פחד ובלי התחנפות שזו משמעות גדולה. צריך להראות על המסך את כל גווני האוכלוסיה שלנו, גם קבוצות חלשות, כולם צריכים לקבל ייצוג על המסך. זה מבורך, קריטי, חשוב ואשמח לקחת חלק בכל סדרה ששמה את זה במרכז".

"קודם כל, יש התקדמות וצריך גם להגיד את זה. אני תמיד משתדל בחיים שלי להסתכל על מה יש, לא על מה אין וגם במקצוע הזה. אם תסתכל על מה שאין לא תגיע לכלום ולכן, אני מסתכל על מה שיש , מודה על מה שיש ובהודיה מאוד גדולה כל הזמן. יש התקדמות ב-2024, למשל בחוק הפונדקאות ויש התקדמות גדולה מאוד, בהמון גזרות של הקהילה. עם זאת, בממשלה הנוכחית שמייצגת את העם שלנו כרגע, הממשלה הנבחרת, אין שום אפשרות לפרוץ גבולות, של חיזוק שכבות אוכלוסיה מוחלשות ואנחנו צריכים פה שינוי גדול. רק השינוי הזה, יביא לשינוי בסיסי של חוקים בסיסיים שייצגו את הקהילה בכבוד. זו עדיין אוכלוסיה מוחלשת, זו עדיין אוכלוסיה שלא מקבלת את הזכויות שמגיעות לה ואני חושב, שזו תמיד המורכבות של דת ומדינה, אבל צריכה להיות ממשלה שמייצגת את כל אזרחיה וכל אזרחיה, זה כל אזרחיה! יש את ארגון 'איגי' ויש המון אנשים טובים שרק רוצים לעשות שינוי ועושים, אבל זה עוד לא מספיק וצריך פה שינוי, כדי שהדברים האלה יקרו בממשלה הנוכחית, יש המון חוקים שלא יכולים לעבור".

מה היית עושה כדי לשנות את זה? 

"חשוב לזכור שאנחנו שחקנים, אומנים ולא אנשי פוליטיקה, אבל אני מהסקלה של האנשים, שכן אומרים את מה שיש להם להגיד. לדעתי, עם הכוח באה האחריות ויש כוח לשחקנים, יש לנו קהל שאוהב, מקשיב לנו וצריך לנצל את הכוח הזה, כל הזמן לדבר על זה וזוהי לא חובה, אבל חובה מוסרית. אני זוכר שב-'בעלת החלומות', גם אני וגם בר ברימר, העלנו כמה פוסטים על הנושא הזה ובמקומות שלי, פונים אלי המון ילדים בארון. מה שאני עושה זה מקשיב להם, כותב להם בחזרה, פוגש אנשים בסדנאות משחק שאני מעביר. אני חושב, שהכוח הקטן שלי בעולם הזה, הוא לדבר איתם, להראות להם שהם יכולים להיות מי שהם באמת ושהעולם רק יחייך אליהם, יהיה מואר יותר, טוב יותר ושהם האנשים הכי יפים והכי טובים בעולם". 

המשחק נתן לך יותר ביטחון? 

"המשחק זה המקום שלי להיות מי שאני. אנשים אומרים שבמשחק שמים מסכות, דמויות ואני דווקא מרגיש, שבמשחק אני מוריד אותם. זה מה שהרגשתי כשהייתי ילד, שהייתי דמות במסכה בחולון והיו אנרגיות לא פשוטות סביבי ושלא מתאימות לי. הרגשתי שאני עם מסיכה ובכל פעם ששיחקתי, כשהלכתי לחוג או למגמה, הרגשתי שאני מוריד את המסכות, שאני מי שאני באמת. במובן הזה, המקצוע הציל אותי בילדות. עד גיל 13, לא מצאתי את המקום שלי בחולון, לא הייתה מגמת תיאטרון בשכונה שלי והילדים שם, ראו אותי כעוף מוזר. כילד שעושה פרסומות, פסטיגלים ומשתתף בקלטות, זו הייתה הזדמנות לגנאי מבחינתם. כשהייתי בחטיבה בכיתה ו', לא היו לי חברים והייתה תחושת בדידות איומה, לא הזמינו אותי לאירועים חברתיים. אתה שואל אנשים מה הם עושים ביום כיפור, אם יוצאים לשחק או לא ואומרים לך, 'אנחנו בבית', אבל אז יורד למטה עם אמא שלך ורואה שכולם נפגשים. התחלתי חטיבה חדשה ושם היה איזשהו שיא, שהרגשתי שאני פשוט לא במקום שלי ואף פעם לא הייתי בתבוסתניות. תמיד הייתי בפעולה ואחרי חודש בחטיבה, אמא שלי שאלה 'מה הכי היית רוצה שיקרה?' ואמרתי לה, שאני רוצה ללמוד בתל אביב, רוצה להיות במקום שלי וללמוד במגמת תיאטרון. כשעשיתי את זה, הכל השתנה ופתאום הבנתי שהבעיה לא הייתה בי. ילד צריך להיות בסביבה שעוטפת אותנו וכשהגעתי למגמת התיאטרון בתל אביב, הגעתי הביתה". 

רביב כיכב על הבמות מגיל צעיר, וכפי שהוא איזכר - היה גם פסטיגל בדרך בתקופה שבה עוד היו "ילדי פסטיגלים". רועי כיכב על הבמה בפסטיגל 2003 לצד יעל בר-זוהר, יהודה לוי, עפר שכטר ורבים נוספים.

"הייתה חוויה מדהימה", משחזר. "כילד זה היה עוצמת עבורי, להיות פתאום על הבמה עם כל הכוכבים. הרגשתי שאני הכוכב ולא ראיתי אף אחד ממטר. יעל בר זוהר ואני שיחקנו שם ביחד, אני הייתי ילד, היא הייתה כוכבת וכשנפגשנו ב'בעלת החלומות' סגרנו מעגל והיא גילמה שם את אמא שלי! הסתכלנו וישר אמרתי ליעל 'יעלי מאמי, היינו ביחד בפסטיגל' וענתה 'אני יודעת שזה ישמע טיפשי, אבל אני זוכרת אותך', וישר היה לנו בונדינג. אמרתי לאמא שלי שתפתח את האלבום ושתוציא תמונה שלי עם יעל... ואז ראינו יחד את התמונה הזו". 

אם יציעו לך לעשות סגירת מעגל עם הפסטיגל, תעשה זאת? 

"אני חייב לומר שבתור ילד שחלם על פסטיגל, זה תמיד יהיה חלום. אני תמיד חלמתי, שיהיה לי שיר, שהבמה עולה ורואים יד - זה תמיד מה שחלמתי ותמיד יהיה חלום. בתור ילד, הייתי רואה את הכוכבים האלה ואמרתי 'שם אני רוצה להיות', אבל היום אני בן 28 והחלומות שלי קצת השתנו והתאזנו. אתה יודע, אני בן 28 וזה אומנם תמיד יהיה חלום, זה משהו שאשמח לעשות ומת לממש את החלום הזה, אבל היום יש לי חלומות אחרים". 

ובכל זאת, זה משהו שתרצה להגשים אם יתנו את ההזדמנות?

"אני רץ!", משיב נחרצות. "אבל שזה יהיה מהפסטיגלים של פעם, עם שירים מקוריים עם הכרזות על 'שיר מספר אחת' וכו׳, שתהיה את התחרות. אני בן אדם מאוד תחרותי ואני מחפש את התחרות". 

לא הרבה יודעים שדיבבת בלא מעט סרטים וסדרות. 

"קודם כל, דיבוב זה דבר מגניב. אני נורא אוהב לשחק עם הקול שלי, וכשאתה באולפן סגור בלי מצלמות עליך, אתה יכול להשתטות, לעשות מה שאתה רוצה. אני חושב שזו יכולת ריכוז אחרת, זה ב-'מיינד' ואתה פועל ממקום אחר. אתה צריך לדייק בפרייזינג, להביע המון דרך הקול שלך, כשאתה רואה את הדמות המצוירת או הלא מצוירת שלך, לייצר איזושהי הלימה בין שני הדברים וזו עבודה מרתקת. דרך הקול שלך, אתה צריך להביע כל כך הרבה ולמצוא הרבה רבדים בקול שלך. זו חוויה סופר מרתקת, שונה ואני אוהב את זה. כאן אתה בעצם מתכוונן משחקית ממקום אחר, אתה ממש עובד על קול, ולדייק את המצב הרגשי שהדמות נמצאת בו, כלומר לראות את הדמות המצוירת ואיך אתה מתלבש עליה. מה ששונה הוא הקצב, הרי הקצב בדיבוב נורא מהיר ובמשחק, יש לי כך הרבה דברים להביע, אם זה דרך העיניים, פנים, מימיקה כאן יש רק את הקול שלי ודרך הקול, אתה צריך לדייק את הכל. לא יודע אם זה יותר מורכב, אבל אחרת ומעניין".

איך הגעת גם אל הפן הזה בקריירה?

"אני אוהב לעשות הכל. אני בן אדם שממצה נורא מהר וחסר סבלנות שזה נורא מוזר, כי בחרתי במקצוע שמצריך הכי הרבה סבלנות. אני בן אדם שחייב מסגרת, רוצה שהכל יקרה כאן ועכשיו ובחרתי במקצוע, שבעצם אין בו מסגרת והכל קורה מחר או עוד שנתיים. אני חושב שהמקצוע הזה הוא אפילו האלטר אגו שלי, כלומר המקצוע בחר בי, במובן שהוא כל הזמן מותח לי את הגבולות, בודק כמה אני יכול להיות גמיש ואני בן אדם מאוד רציונלי, סכמטי, מסגרתי ואני ממצה נורא מהר, אז אני אוהב לעשות הכל".

רועי לא רצה לפנות מיד אל עולם הטלוויזיה, כאמור הוא בכלל חלם על עולם התיאטרון וכיוון דווקא לשם - אלא שהתכניות קיבלו תפנית מפתיעה.

"כשסיימתי את בית הספר למשחק, היייתי בטוח שאעשה רק תיאטרון. לפני כמה שנים, התחלתי לעשות אודישנים לטלוויזיה ובתיאטרון צה''ל, כולם סביבי היו כוכבים שעובדים, היינו הולכים לאותם לאודישנים, מתקבלים ואני לא, במשך המון שנים קיבלתי 'לא'. אני זוכר, שלפני הלימודים הלכתי למלהק מורן מרציאנו, שהוא אחד המלהקים האהובים והמוכשרים בתעשייה שגם קרוב לליבי, והיה אודישן שעשיתי שהוא אמר לי בו 'זה משהו שהוא לא מכוון, זה לא מדויק'. הרגשתי את מה שאמר ולא הייתי מדויק לעצמי, לא הייתי במקום שלי, לא הייתי בדבר שלי, של רועי ואמר לי 'לך ללמוד'. באמת הלכתי ללמוד ומורן, הוא זה שנתן לי את הכניסה הראשונה לעולם הטלוויזיה אחרי הלימודים ואני זוכר לו את זה". 

ומה קרה מאז?

"הרגשתי שהתבגרתי, שזה לא סתם קרה לי ואני תמיד מאמין, שהכל יתכנס לרגע המדויק שלו. התאהבתי בעולם הטלוויזיה, למדתי את הקסם שלו, ולכל אחד מהתחומים יש את הקסם שלו. תיאטרון למשל זה כאן ועכשיו ואי אפשר להתחרות, עם ה-'ריאקשן' - שזה צחוק, התרגשות וגם אין כמו טייק טוב, שכולם בוכים, מתרגשים או צוחקים ממנו. לכל אחד יש את הקסם שלו והכי חשוב לי, זה איזה סיפור אתה מספר ולא הפלטפורמה. איפה שיש סיפור טוב אני שם, אבל תיאטרון תמיד יהיה הבית". 

אתה מרגיש שהמקצוע שינה אותך כבן אדם?

"כל דבר משנה אותנו כבני אדם, אם זה המקצוע שלנו, הזוגיות שלנו, החברים שלנו או המשפחה שלנו. כל בן אדם שאתה פוגש בדרך משנה אותך, להיות הבן אדם הבא, המשופר, המשוכלל, הגרסה הכי טובה של עצמך ואני, כל הזמן במגמת שיפור ושכלול של האישיות שלי. המקצוע הזה מאפשר להכיר את עצמך ואני חושב, שדרך התפקידים שאני עושה ודרך העבודה הרגשית, אני מאוד מתעצב כבן אדם. עם זאת, המקצוע לא משנה, אלא מעצב אותך ונורא שומר על איזון. כלומר, אני מסיים יום צילום, בא הביתה, שותה תה, רואה 'אופירה וברקו', עכשיו לא מן הסתם", משיב בהומור. "אני נורא מאוזן, החיים שלי מאוד רגועים. לאדם שעובד מתשע עד חמש במשרד, אין את האופציה לפגוש את עצמו, במובנים ששחקן פוגש את עצמו דרך תפקידים, הרי אנחנו עובדים עם הלב והרגשות שלנו. אני יכול להיות ביום צילום, לשחק סצנה נורא רגשית, פתאום לקבל תובנות על החיים שלי ולחזור עם זה הביתה. זו זכות אדירה שיש לנו כשחקנים, אבל צריך לדעת להשתמש בה. כלומר, לא משנה כמה רגשי היום צילום היה, אני מגיע הביתה ועושה ניתוק מוחלט. אני אף פעם לא מכניס את זה הביתה, זה עבודה ונשאר שם, אחרת אהיה אדם לא מאוזן".  

בשנים האחרונות אתה אכן על דרך המלך מבחינה מקצועית. מה הצעד הבא שלך? 

"קודם כל תודה", משיב בחיוך. "אני לא יודע אם 'דרך המלך' זו המילה, אבל אני מרגיש שאני בעשייה וזה מה שחשוב לי, כל הזמן להיות בהתקדמות, כל הזמן לעשות, לעבוד ואני מודה על זה.  זה לא מובן מאליו וכל הצלחה, כל סדרה וכל הצגה, זה מבחינתי עולם ומלואו שאני מודה ומברך עליו. היעד הבא שלי זה הפרויקט הבא, אני לא חושב על עוד עשרים שנה, אני חושב כאן ועכשיו. היעד הבא זה הפרויקט הבא שיסעיר, שירגש אותי ושימתח את הגבולות המשחקיים שלי. החלום שלי והיעד הכי חשוב, הוא שכל החטופים שלנו יחזרו ושאנחנו כמדינה נצליח להתרומם, לאחות את הכאב, את השבר ושנתחבק שוב. תשמע, נורא קשה לעשות ריאיון ולדבר על עצמי, כשכל מה שאני רוצה זה לדבר על אחרים ויש אנשים גיבורים שעושים דברים כל כך מדהימים, אז  זה נורא מוזר לדבר על עצמי עכשיו. אני מנסה כל הזמן להיות מודע, רגיש לסיטואציה, לא מנותק ומבין שצריך להתקדם, אבל זה כל מה שעומד לנגד עיניי, שהחטופים יחזרו".