כבר בילדותה, הילה הרוש הלכה לחוג תיאטרון בדימונה ולא תכננה שהמשחק יהפוך למקצוע, אלא בנתה על עתודה בצבא. כשהתקבלה ל"זגורי אימפריה", התמונה השתנתה בשנייה. בדמותה של אביגיל זגורי היא כבר פרצה לתודעה שלנו, אחר כך כיכבה גם בסדרות כמו "שוברי גלים", "תמר הבלשית וקפטן יום שלישי" ולמרות הרקורד היפה, הרוש לא התקבלה לאף אחד משלושה בתי ספר למשחק. היא לא ויתרה, נבחנה ל"בית צבי" שקיבל אותה, למדה שלוש שנים ומשם המשיכה בדרך למעלה. בימים אלו היא מככבת בעונה השלישית של "כראמל" (כאן חינוכית) שהפכה גם היא לסיפור הצלחה, סיימה את עונתה השלישית של "בת השוטר" ונמצאת רגע לפני עונת הקאמבק של "זגורי אימפריה".

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• Galaxy Talk: "תקצר ברו" עבר את הגבול?
• הדמויות שהיינו רוצים שהן יהיו ראשי העיר שלנו
• מישל אנג בראיון לפרוגי: "אנשים צעירים יכולים לעשות דברים נפלאים"

את מככבת תמיד בפרויקטים הכי גדולים ומצליחים זה מלחיץ לפעמים?

"צללתי לזה ישר", מספרת הילה. "יש המון אחריות על הכתפיים, כי אתה עושה משהו גדול ומצפים ממך להמשיך, לשמר את הסטטוס כשחקן שעובד ומתקתק הפקות, אבל לא תמיד באות הפקות. לפעמים, זה עניין של מזל ושחקנים באים והולכים, כי זו תעשייה קשוחה. על כל תפקיד היום, יש מאות אם לא עשרות נבחנים ומן הסתם, שלא תקבל 'כן' על כל תפקיד. לא פשוט לעשות עוד אודישן ולקבל 'לא', עד שמגיע ה-'כן' המיוחל. בן אדם שהולך ללמוד הנדסת חשמל למשל, יודע שלמד משהו ויעבוד בו כנראה. גם כשעצרתי את הכל והלכתי ללמוד שלוש שנים משחק, זה לא אומר שאעבוד כשחקנית כל החיים". 

הילה עברה מדימונה למרכז עם בעלה, רון ברוקר, לרמת גן כדי להגשים את עצמה במשחק, ניסתה להיבחן לשלושה בתי ספר למשחק וגם אחרי פרויקטים טלוויזיונים, קיבלה מכולם "לא".    

"הייתי אחרי 'זגורי', אחרי 'שוברי גלים', אחרי 'תמר הבלשית וקפטן יום שלישי' ואין לי פרוטקציות, אין לי משפחה שגרה במרכז הארץ ופשוט אין לי כלום!", משתפת. "אני אומרת לעצמי, 'רגע, עשיתי כמה דברים, לא אחד, לא שניים ולא תפקידים משניים, אז איך אף בית ספר לא רוצה אותי?'. לא 'ניסן נתיב', לא 'יורם לוינשטיין' ולא  'סמינר הקיבוצים', שבמזכירות שלהם הייתה תמונה של הקאסט של 'זגורי' ואני באמצע. לקחתי את זה קשה. זה היה קשוח, לא נעים וגם אתה עוזב את כל החיים שלך, את כל המשפחה, את כל החברים, לוקח גם את בן הזוג שלך איתך, גורמת לו גם לעזוב הכל ובסוף אתה מקבל 'לא'. אמרתי לעצמי, 'מה אני עושה במרכז הארץ, למה עזבתי?'. רון התחיל ללמוד הנדסת חשמל ונשארתי בלי לדעת מה אני עושה". 

איך הצלחת להמשיך מכאן? 

"התאפסתי על עצמי, ניסיתי שוב והלכתי להיבחן ב'בית צבי'. רון ואני, גרנו ברמת גן ואפילו לא חשבתי עליהם כאופציה. עד שיום אחד, הלכתי חזרה הביתה וראיתי שלט עם 'בית צבי' וחץ. שאלתי את עצמי, 'בית צבי זה לא הבית ספר למשחק הזה מפעם?', 'זה מאחורי הבית שלי?' וזה אשכרה היה שם. במשך שנה שלמה גרתי ברמת גן, בלי לדעת ש'בית צבי' נמצא שתי דקות הליכה ממני. אמרתי 'אולי זה גורל', 'אולי מישהו מנתב אותי לשם' ו'אולי אנסה'. בן אדם אחר היה אומר, 'אני עובדת גם ככה, מה אני צריכה ללמוד' ואני לא ויתרתי, אמרתי 'יש לי מה ללמוד', 'יש לי במה להתמקצע', ו'אני רוצה שיקחו אותי ברצינות', אז נרשמתי והתקבלתי. למדתי שם שלוש שנים וכשסיימתי את הלימודים, זו הייתה שנת קורונה, כשכל התיאטראות היו סגורים. שאלתי את עצמי 'מה עושים?', אז התחלתי תואר ראשון באוניברסיטת 'בר אילן' בתקשורת ומדעי המדינה, שסיימתי ממש באוגוסט האחרון".  

את מרגישה שעשית כבר את הפריצה הגדולה שלך? 

"אם מדמים את זה לתקרת זכוכית, אז לא מרגישה שניפצתי אותה. אני מרגישה שעשיתי בה סדק ולא פרצתי בענק, לפחות בהרגשה שלי. אני תמיד מרגישה שיש לי עוד על מה לעבוד ולא יודעת אם הרבה, אבל יש על מה".  

בימים אלו "כראמל" באוויר. זה אומנם לקהל אפילו מעט יותר צעיר ממה שאת רגילה אליו, אבל איך את מסבירה את ההצלחה המטאורית של הסדרה?

"זה מטורף!", מכריזה. "יש אנשים שמזהים אותי ברחוב ופעם אחת, ישבתי בבית קפה עם חברים, עוברת ילדה בת ארבע עם אמא שלה, חוזרת אחורה, מצביעה עליי ואומרת לאמא שלה 'זו ברברה!' וכולה בהיסטריה שאני זו ברברה. אנשים לפעמים מזהים אותי, אבל זה לא ריגש אותי כמו אותה הילדה הקטנה בת ה-4, שהייתה באמת בטוחה שאני ברברה. הרי זו ילדה קטנה, אז היא לא יודעת לסנן דמות או שחקן. מה שמצחיק, זה שאני בסדרה עם צמה ולא קל לזהות אותי במציאות כברברה, והילדה בכל זאת זיהתה אותי עם שיער פזור, אז זה הכי ריגש אותי בעולם. זו אהבה שאין בה שום אינטרס, אהבה תמימה וגם לא רצתה תמונה, סלפי אלא להכיר אותי, היא כביכול משכה אותי מהטלוויזיה לרגע. דיברתי איתה, אמא שלה שאלה אם אפשר לעשות איתי תמונה ואז שאלה אותי 'מה שלום גול'? ועניתי 'הכל בסדר בבית שלו'". 

בתחילת הדרך, מה עשית כדי להפוך את אהבתך למשחק למקצוע?  

"כשהייתי ילדה, הייתי בחוג תיאטרון בדימונה שזה בלי אודישנים, בלי תנאי קבלה, אלא שכל מי שרוצה משלם כסף ונרשם, לא חשבתי שזה יהפוך למקצוע. הייתי תלמידה מצטיינת, עשיתי 10 יחידות רפואה, חמש יחידות ביולוגיה, חמש במתמטיקה ובכיתה יב' גם עשיתי פסיכומטרי, כדי לעשות עתודה בצבא. המסלול  שלי היה מאוד ברור, עד שבמסגרת התיאטרון והכי במקרה, מישהי ראתה אותי בהצגה, נחשפה אלי והזמינה אותי לאודישן לסרט. היא זימנה ילדים לאודישנים מהחוג בדימונה והסרט הוקפא, אין לי מושג מה קרה איתו. אחרי שנה אני מקבלת טלפון, רואה על הצג קידומת '03' ותהיתי לעצמי '03, זה לא תל אביב?', 'מי מתקשר אלי מ-03'?. זה קרה בשיעור ביולוגיה בבית הספר, יצאתי מהשיעור, עניתי ואז הקול בצד השני אמר לי 'היי, זו מעיין חבני, את זוכרת אותי? עשיתי לך אודישן לפני שנה לאיזשהו סרט, עכשיו אני עובדת באיזושהי סוכנות ויש לי אודישן שמה זה תפור עלייך!'. האודישן היה ל'זגורי אימפרייה". 

והדלת נפתחה.

"זה לא היה אמור לקרות, זה הכי התגלגל לשם. שנה אחרי האודישן שעשתה לי ולכל החבר'ה בתיאטרון, היא זכרה אותי. היא קיבלה את הבריף מ'זגורי', ראתה לנכון שאני מתאימה לדמות והתקשרה אלי. אמרתי לעצמי 'אם אלוהים נותן לך אגוזים, תפצח' וזו מתנה. זו הזדמנות מטורפת ואתה לא מוותר על הזדמנויות כאלה, אז זרמתי עם זה ולפני הפסיכומטרי, קיבלתי הודעה שהתקבלתי. מכאן ביטלתי את הפסיכומטרי, לא עתודה, לא נעליים ופשוט חישבתי מסלול מחדש. אמרתי 'אם הזדמנויות כאלה קורות בדרך, תיקח אותן בשתי ידיים, כי אולי זו הזדמנות שלא תחזור' וחיבקתי את ההזדמנות הזו".

יש חוויה שלא תשכחי מהסט כמי שהייתה אז ילדה?

"צילמנו בבאר שבע והיו סצנות על הגג של ליזי (נינט טייב - ד.ש). מתחת לבניין הוקם אזור צילומים, אז היה שירותים, אזור הפקה ואזור שחקנים. מלא ילדים ששמעו עוז זהבי, נינט טייב, משה איבגי שם ורצו לראות אותם התחילו להתגודד, אז ההפקה תחמה את האזור כדי שלא יכנסו ויפריעו. יצאתי באחת הפעמים מהאזור כדי להתפנות וכשחזרתי, ראיתי מלא ילדים, באתי להיכנס ואז המאבטח אמר 'היי היי, לאן זה?', עניתי לו: 'אני צריכה להיכנס, אני שחקנית' ואמר 'ממש לא, את נשארת כאן, תעמדי פה בצד'. הוא מראש חשב שאני נערה, כמו כל הנערים שנמצאים שם וניסיתי להסביר לו שאני שחקנית. אני זוכרת שלא לקחתי איתי הטלפון, ניסיתי לחפש את המפיקה ואחרי כמה דקות ראיתי את המפיקה שלנו שאמרה למאבטח, 'תכניס אותה מהר, היא שחקנית יש לה סצנה!'. הוא הרגיש כל כך לא נעים, אמר 'אני מתנצל, אני לא יכול לדעת, הם כל הזמן משקרים ואומרים שגם הם שחקנים, תביני אותי', ועניתי 'הכל בסדר!'.

אחרי שהצילומים של העונה החדשה של "זגורי אימפריה" נדחו בלא מעט זמן, בחודש הקרוב תיכנסי לצילומי העונה השלישית. האמנת בכלל שתחזרו?

"הייתה לי הרגשה שזה כבר לא יקרה לעולם", מתוודה. "כשהתחלתי את התואר באוקטובר 2020, קיבלתי הודעה שחוזרים בעונה חדשה. התרגשתי מזה שחוזרים, אבל אז לא אמרו לנו מה קורה, מתי, כמה וזה נמרח. לפני שנה וחצי הדלקנו נרות עם גל גדות, עשינו הקראה חגיגית, אמרו 'חוזרים לצלם עוד ארבעה חודשים' וכלום לא קרה. אמרו 'תתכוננו', 'תפנו'  וקצת לפני, ההפקה אמרה שזה נדחה. אף אחד לא ידע מתי זה יקרה, עד שבספטמבר האחרון אמרו שהצילומים קורים בפברואר, דחו בחודש בגלל המלחמה מן הסתם והנה זה קורה. התחלנו כבר מדידות, יש לי שלוש חזרות, הייתה הקראה חגיגית עם כולם והצילומים יחלו רשמית ב-11 במרץ. זה סופר מרגש, התחלתי את הסדרה כשהייתי בת 17, באמצע יב' והיום אני בת 28! העונה כתובה באופן גאוני, יש 10 פרקים שכל פרק הוא לא 20 דקות, אלא כמעט סרט! כל פרק סביב דמות אחרת ויש גם פרק שלם, שכולו סביבי וסביב אביר. יש למה לחכות!".   

מי שלא יקח חלק בעונת הקאמבק הוא השחקן משה אבגי, שמאז שהסתיימה העונה השנייה של "זגורי" שנידון ל-11 חודשי מאסר על מעשה מגונה והטרדה מינית, מתוכן ישב חמישה וחצי חודשים בפועל. 

"אני חושבת שאם נרגיש את החסרון, זה יהיה לתוך התהליך. אתה יודע, התחלנו מדידות, חזרות פרטניות ודברים שהם יותר בוסריים בשלב הזה של העבודה. אם נרגיש את החוסר, זה אולי יקרה במהלך הצילומים עצמם, למשל בסצנות בבית כשאין את הדמות של האבא, יכול להיות שזה יהיה נוכח. ממה שאני קראתי, מאור פתר את זה, בעיניי, בצורה מבריקה, חכמה ומקווה שגם הצופים לא ירגישו בחסרונו. שוב, אנחנו כולנו שחקנים, ברגים קטנים, זה משהו קצת יותר גדול מבן אדם בלבד ומקווה שהכל יעבור חלק. אני חושבת, שזו סדרה שלא תקום ותיפול על בן אדם אחד". 

את מרגישה שיש לך סוג של טייפקאסט קבוע בתפקידים שאת מגלמת? 

"תראה, אי אפשר לברוח מזה שלרוב השחקנים יש את הטייפקאסט שלהם ואין מה לעשות. אני מבינה שיש לי את הטייפקאסט של הילדה הקטנה, המעצבנת ואני מקבלת את זה באהבה. הייתי שמחה לקבל עוד הזדמנויות, הייתי שמחה שמלהקים יראו בי מעבר לילדה קטנה או מעצבנת, אבל אגיד תודה ואתחבר לכל תפקיד באשר הוא, גם אם זה לנצח יהיה הטייפקאסט שלי. אם שוב אקבל את הדמות של הילדה המעצבנת, אמצא שם את הניואנסים הקטנים שלי שיעשו אותה שונה מדמויות אחרות שעשיתי, אמצא משהו קצת יותר ייחודי בה ואת הנקודות השונות בין הדמות האחת לאחרת שעשיתי, גם אם כולן ילדות קטנות ומעצבנות. אני אוהב כל דמות שאקבל ומבינה שיש לי טייפקאסט, אבל אשמח גם לצאת ממנו. כשלמדתי ב'בית צבי', המנהל האמנותי, ארתור קוגן, נתן לי את התפקיד של אלה במחזמר 'לרקוד ולעוף' של רשף לוי. אלה בחורה בת 27, שעברה טראומה כשהייתה קטנה ובעקבות הטראומה, קשה לה לפתח מערכות יחסים עם גברים וזה מאוד שונה מהטייפקאסט שלי. קצת חששתי ואמרתי 'מה בת 27?, בקושי נותנים לי את הגיל האמיתי שלי, אז לשחק דמות שהיא שלוש-ארבע שנים מעל הגיל שלי?!'. האתגר התקבל ואני חושבת שצלחתי אותו יפה". 

היית רוצה לגלם גם דמויות מבוגרות יותר?

"תראה, אני מסתכלת במראה ומבינה שבשנים הקרובות, כנראה לא יתנו לי לשחק אמא עם שני ילדים. אני ריאלית, ואני כן אשמח לקבל תפקידים שהן לא רק של נערות, אבל אני מבינה שככה אני נראית. לפני שלוש שנים, שיחקתי חיילת בסרט קצר שנקרא 'ים מת', אז זה כן מראה שאני כן יכולה לעשות גם דמויות שהן לא בנות 16 או 17. על התפקיד הזה, קיבלתי את פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בונצאולה שנקרא 'ארבע יבשות'. זה היה פסטיבל של סרטים מכל העולם ואני קיבלתי את תואר השחקנית הראשית הטובה ביותר, אני שלא קיבלו אותי בשלושה בתי ספר למשחק! הבמאי התקשר אלי, אמר 'תקשיבי, זכית בתואר השחקנית הראשית הטובה ביותר', עניתי 'אני?' ואמר לי: 'כן כן, את. אנחנו נשלח לך את התעודה הביתה'. הייתי בשוק, לא ידעתי איך להגיב לזה, זה מרגש, אבל מבאס שסרטים כאלה לא מספיק זוכים להכרה". 

בחודש שעבר הסתיימה העונה השלישית של "בת השוטר". את משערת שזה הסוף או שמאמינה שיש סיכוי לעונה רביעית? 

"זו הייתה העונה הכי מטורפת של הדמות שלי. אם בשתי העונות האחרונות דבורי הייתה הכי צדיקה, נצמדת לכללים, לא רואה ימינה שמאלה ומכוונת למטרה, בעונה הזו קראתי את התסריטים והפה שלי נפער. אמרתי לעצמי 'או מיי גאד! דבורי תצטלם ככה?', 'מי בעולם יצליח לשכנע את דבורי להצטלם ככה בשמלה חשופה, איך זה קרה?!'. זה היה מפתיע, מעניין ומטורף לצלם את זה והלוואי שתהיה עוד עונה כדי לראות מה קורה איתה. אני רוצה להאמין שזה לא הסוף ושיהיה המשך, אבל זו שאלה שאני לא יודעת לענות עליה, אז תשאל את היוצרת דנה שץ, בסדר?".  

ואם כבר דת, כשומרת שבת וכבת להורים שאינם שומרי שבת, מאיפה הגיעה ההחלטה לעשות את הצעד הזה? 

"אני מגיעה מבית שהוא חילוני-מסורתי. כלומר, כן היה קידוש אצלנו בבית בימי שישי, אנחנו שומרים כיפור בבית, אבל פה זה נגמר. סבתא רבא שלי, מרים ז"ל, חיה עד שהייתי בת 14 והייתה אישה צדיקה. היא תמיד אמרה לי, 'תשמרי שבת', זה היה נורא חשוב לה עניתי: 'בסדר, בעזרת השם' ומה תגיד לסבתא רבא שלך? אתה הרי מכבד אותה, לא רוצה לפגוע בה ולהגיד 'בחיים זה לא יקרה', ולכן אמרתי 'נראה, אולי בעתיד'". 

מה השתנה? 

"זה קרה בערב סוכות, כשסבתא רבא שלי הכינה את כל הסירים, העמידה הכל, ישבה על הכורסה ונפטרה. אתה אומר 'לא נשב עליה שבעה, כי סוכות ולא רק שאתה לא יושב עליה שבעה, אתה גם תאכל מהאוכל שהכינה. אתה מרגיש שהיא רק נותנת כל חייה, אפילו במותה היא נותנת, ואנחנו אפילו שבעה לא יכולים לשבת עליה כי חג ואני חייבת לתת לה משהו. בגלל שהיה לה חשוב שאשמור שבת, אמרתי לעצמי 'את השבת הקרובה, אשמור בשבילה׳. זה המינימום שאני יכולה לעשות והיא נתנה כל כך הרבה, אז לא ניתן את המעט שביקשה פעם אחת?, אז החלטתי לשמור שבת, בשבת הראשונה אחרי שנפטרה ושמרתי לזכרה". 

עם הזמן שמירת השבת הפכה לקבועה.  

"הייתי בת 14, נורא קטנה ובגיל הזה כל היום הייתי בטלפון, 'איי-סי-קיו' שהיה בזמנו ורשתות חברתיות. יום אחד,  תנתקתי מהטלפון, מהטלוויזיה, ישבתי בסלון והכרחתי את אמא שלי לשחק 'טאקי'. הסתכלתי לה טוב טוב בעיניים וראיתי שצבע העיניים שלה לא חום כמו שחשבתי, אלא חום דבש, טיפה ירקרק אפילו. אמרתי 'אמא, העיניים שלך נוטות לירוק?' וענתה 'ברור הילה, מה יש לך?!'. פתאום קלטתי כמה הייתי עסוקה בעולמי הפנימי, שאפילו אף פעם לא הסתכלתי לאמא שלי בתוך העיניים. הרי בגיל הזה, כל מה שאכפת לך זה לצאת, חברים, חברות, לימודים, טלפון ואז הבנתי, כמה חשוב להתנתק יום אחד מהכל, לשבת עם המשפחה שלי, לעזוב רגע את החברות, החברים, לקרוא ספרים ולהיות מחוברת לעצמי. לא ראיתי שזה קורה באמצע השבוע, אלא רק בימי שבת ופתאום זה קרה. הרגשתי שלשמור שבת מפיק לי תועלת ופשוט המשכתי, אני מתה על לשמור שבת. אני באמת חושבת שכל אחד צריך לנסות להתנתק לרגע, כי הטלפון הכניס אותנו לבועה כל כך ספציפית, שאנחנו לפעמים לא מייצרים קשרים משמעותיים עם אנשים. אני רואה את הנוער של היום ולפעמים, הוא לא יודע לנהל שיחות בין חברים, אלא רק בטלפון, וזה נורא קשה.

תמיד חייתי בבית שבו אף אחד מסביבי לא שומר שבת ולא הייתי מטיפה. כל אחד חי את החיים שלו, כל אחד מוצא את עמק השווה, מכבד את האחר וכשאתה אוהב את האחר, תכבד אותו ולא תעשה לו דווקא. למשל, אתה לא תבוא אלי לחדר, תדליק ותכבה את האור ואם אבא שלי שם מוזיקה ביום שבת, לא אכפה עליו לכבות את המוזיקה כי אני שומרת שבת, אלא אלך לחדר. בשבת אחת אמרתי לרון 'יאללה, בוא נצא לפארק', ומאז זה הפך לקבע, כל שבת אנחנו יוצאים לפיקניק בפארק עם הכלבה שלנו, מדברים שעות ואני לא יודעת אם מישהו שלא שומר שבת, היה מצליח לעשות את זה. כלומר, כל אחד  פתאום יכול להגיד 'רגע יש לי הודעה', 'רגע בוא נעלה סטורי' ואם לא היינו שומרים שבת, זה לא היה קורה וגם אם כן, כל אחד היה חצי מהזמן בטלפון. אם תרצה או לא, זה היום בשבוע שמכריח אותך להיות בכאן ועכשיו" 

לפני שנה וחצי התחתנת עם רון ברוקר ולמעשה את בזוגיות איתו מגיל 15. "הייתי בת 27 כשהתחתנתי אחרי שאנחנו 12 שנים ביחד ואנחנו מכירים טוב אחד את השני, אז זה לא הרגיש לי מוקדם מדי להתחתן", שיתפה.

איך הכרתם? 

"הייתי אצל חברה בבית והיא אמרה לי 'בואי נלך לקנות חטיף בקיוסק ליד הבית'. רון ישב שם עם עוד חבר ואז ישבנו ודיברנו. ישר נהיה קליק. בדיעבד שיתפתי אותו ואמרתי לו, 'התאהבתי בך בשנייה הראשונה שראיתי אותך'. הוא היה נראה לי הדבר הכי יפה בעולם, הכי חכם בעולם ופשוט התאהבתי בו באותה שנייה. ברור שזה הלך והתחזק, ככל שאתה מכיר אתה הבן אדם, מבין מי הוא ומה הוא, זה עוד יותר הולך ומתחזק. כשהכרנו בקיוסק, התערבנו על שוקובו ולא זוכרת על מה בדיוק הייתה ההתערבות, אבל כן ניצחתי בה. הוא לא הביא לי שוקובו, אבל מאז הוא הביא לי המון שוקובו! בנאום שלי בחופה אמרתי לרון 'אתה רוצה שאוותר לך על השוקובו, תשבור את הכוס או שתביא לי שוקובו, מה שאתה מעדיף'".  

 

 

וכמו שהזכרת, אתם יחד מגיל 15, אהבות ראשונות שמגיעות לחופה הן די סיפור מהאגדות כיום.

"אנשים שואלים אותי 'מה, מגיל 15 את עם אותו אחד'? 'את לא רצית לנסות אחרים?' והתשובה שלי, שאומנם מצאנו אחד את השני בגיל מוקדם, אבל כשאתה מוצא משהו טוב, מרגיש שהוא נכון לך ומרגיש בבית, אתה לא עוזב אותו כדי לראות מה עוד יש בחוץ. כשאתה מוצא משהו שבבסיס שלו יש אהבה, כבוד, הכלה ופרגון, אתה לא עוזב את זה, אלא פשוט שומר עליו. אף פעם לא עניין אותי לבדוק מה יש בחוץ, כי יש לי משהו ממש טוב בבית. לא חייב לפסול בן אדם בגלל שהוא קצת שונה ממך, ולא צריך להיות מקובע על ההגדרות שלך, כי לאדם שמולך אולי יש תפיסת עולם שונה משלך, אבל יכול להיות החיבור הכי מדויק שלך. רון הוא החבר הכי טוב שלי, המאהב שלי, 'החברה הכי טובה שלי' והכל בשבילי. בלוחות הברית, חצי מהמצוות הן בין אדם לחברו, תהיה טוב לעצמך, לסביבה שלך ותכבד גם את הזוגיות שלך".  

לצד המשחק, הילה גם פעילה בעמותת "דימונה אוהבת חיות" 

"אנחנו עמותה צעירה יחסית שבתחילת דרכה ואין לנו הרבה משאבים ואפשרויות, אז אנחנו עושים שיתופי פעולה עם עיריית דימונה כדי שיעזרו לנו בנושאים מסוימים. המצב נורא ואיום, כי דימונה קרובה לפזורה הבדואית, ששם מרביעים כלבים ברמה מטורפת ומהפזורות באים המון כלבים, כלבות, המלטות ואינסוף של מקרים, אז אנחנו מנסים לעזור להם. למשל, לא מזמן חילצנו גורה קטנה, גילו שיש לה אוושה בלב ועכשיו היא צריכה קרדיולוג, אקו לב, צילומים, ניתוח וזה עשרות אלפי שקלים. בשביל זה, אני מנסה לגייס בשבילם תרומות, למצוא בתים לכל הגורים, לממן טיפולים רפואיים והעירייה סוף סוף התחילה לשתף איתנו פעולה". 

מה צפוי לנו בפרק הבא שלך בחייך?

"הפרק הבא שלי כולו מרוכז ב'זגורי', אז הפרק הבא זה להתחיל ללמוד טקסטים. הלוואי שזה יפתח לי עוד דלתות. דברים לא באו לי בקלות, היו הרבה קשיים בדרך והמסר שלי, הוא שאם יש לך חלום שאתה רוצה להגשים, תילחם עליו. לך תלמד אותו, לך תחקור אותו, תקריב בשבילו דברים אם צריך. באשר ל'דימונה אוהבת חיות', הלוואי שנצליח לעזור לכל הכלבים, לחתולים ולכל החיות שצריכות את העזרה שלנו".