אתחיל בגילוי נאות, את מאור יוסף, המככב בימים אלו בריאליטי "פקין אקספרס" (הערב ומחר ברשת 13), הכרתי כילד. גדלנו יחד באותה הפנימיה בירושלים, חווינו את אותן החוויות, אותם הקשיים שם… ולמעשה, לראות אותו על המסך אחרי שנים של נתק, שכן דרכנו התפצלו מאז סיום הפנימיה, היווה מעין סגירת מעגל ואף היכרות עמוקה יותר עם סיפור חייו שהובילו אותו למסלול הריאליטי התחרותי. פגשתי אותו לראיון מיוחד כדי להבין מה קרה לו לאורך השנים, על החיבור המפתיע לשירה לוקץ׳ ב"פקין" ועל ההדלתות החדשות שנפתחו בפניו.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• הילה הרוש: "הייתי שמחה שמלהקים יראו בי מעבר לילדה קטנה ומעצבנת"
• Galaxy Talk: "תקצר ברו" עבר את הגבול?
• הדמויות שהיינו רוצים שהן יהיו ראשי העיר שלנו

"האמת שקצת קשה לי לעכל את כל הלחץ והדבר הזה", פותח מאור ומספר על השבועות האחרונים מאז עלתה התכנית. "בתור ילד ששום דבר לא הגיע לו בקלות, הכל בא לו כקשה ועצוב. פתאום לראות את עצמך בטלוויזיה, זה רגעים שאתה מצמטרר מהם, רק מהדברים האלה אני מצטמרר. אני פתאום רואה את המראה שלי עצמי, איפה אני פחות טוב, איפה אני יותר טוב. פתאום לראות את שירה שהגיעה מנקודת מבט כל כך גדולה... אנחנו שני הפכים שונים לגמרי בעולמות שלנו…"

את שירה לוקץ׳ (בתה של יסמין לוקץ׳ ונכדתם של מרים ושלדון אדלסון ז"ל) יוסף לא הכיר טרום התכנית. למעשה הם הזוג היחיד בתכנית שצוות רק בתחרות והם נפגשו ראשונה עם יריית הפתיחה שלהם, כמה ימים לאחר הזוגות האחרים.

"אני יכול להגיד לך שאם לא התכנית, שירה ואני לא היינו מכירים בחיים בעולם האמיתי", מתוודה. "אני מאמין בגישה של 'כסף הולך עם כסף'. מנקודת המבט שלי, מהחיים שאני באתי, כסף הדבר האחרון שעניין אותי. עניין אותי חיים, עניין אותי ילדות, עניין אותי לשרוד כל הזמן. אם זה בפנימיות, בבתי הספר שהעיפו אותי, עונשים והשהיות שהייתי מקבל בפנימיות. זה פשוט להיות כל היום במצב של הישרדות". 

אתה זוכר את היום בו נכנסת לפנימיה? 

"באתי עם סבתא שלי", משתף בהתרגשות. "הייתי בכיתה א', בערך בן שבע, ביישן, קצת אלים אפילו… נכנסתי לפנימיה, והתחלתי לבכות. ראיתי אותה הולכת ממני. הסבירו לי שאני צריך להיות פה וזה המקום שלי עכשיו, פה זאת המיטה שלי וזה ארון הבגדים שלי, והמדריכים של הקבוצה (המשפחתון - מ.א) בפנימיה הם מעין ההורים שלי".

אני לא אשכח אף פעם את הרגע שסבתא שלי באה ללכת, פשוט יצאתי מהדלת, ברחתי, רצתי אליה, התחלתי לבכות ואמרתי לה - 'את לא עושה לי את זה, את לא משאירה אותי פה. זה זיכרון שאיתי עמוק. זה זיכרון שהוא סוחב אותי בכל מקום! אני פתאום נזכר ברגעים שהייתי בוכה, תופס את הגדר של הפנימיה ומתחיל לצעוק - 'אל תשאירי אותי פה!'. זה הזוי שזה הזיכרון שלי כילד קטן מהדבר הזה. אמא שלי לא הייתה איתי אז, היא לא הייתה במקום של ללוות אותי לפנימיה, סבתא וסבא שלי היו שם לאורך כל הדרך. הם לקחו את האפוטרופסות עליי כשהייתי ילד". 

כעסת על אמא?

"כעסתי עליה המון בילדות", מתוודה. "ידעתי שהמון זה 'בגללה', המצב הזה בגללה. למה היא עשתה את זה? איך היא הגיעה למצב הזה? למה אני צריך להתבייש בה בתור ילד? למה אני צריך לעבור את כל הדברים האלה בתור ילד? למה אני צריך לראות ילדים שאמא שלהם אוספת אותם מבית הספר ואני בהסעה לפנימיה?".

איפה אבא שלך בכל סיפור הזה?

"זה לא שחס וחלילה קרה לו משהו או שהוא לא מכיר בי, אני פשוט לא יודע מי זה, או אפילו איך קוראים לו. עד היום".

ולא ניסית להבין מאמא שלך?

"בתור ילד בן 14 שאלתי אותה המון. כשסיימתי עם הפנימיות, אמרתי לה: 'אני רוצה שתעני לי מי  זה אבא שלי'. היא הייתה מתעלמת, ולחצתי עליה כל פעם, 'את תגידי לי עכשיו מי זה אבא שלי, אני רוצה להכיר את המשפחה השנייה שלי, תגידי לי עכשיו!'. יום אחד כשלחצתי יותר מדי, היא פרצה בבכי במשך שלוש שעות. מאותו הרגע, הבטחתי לה שאני לא אשאל על זה יותר לעולם. לדעתי היא גם לא יודעת מי הוא, אני חושב שהיא הייתה כל כך עמוק בסמים היא אפילו לא יודעת מי הוא".

היום לא מדגדג לך לדעת מי זה?

"אני גם לא רוצה לדעת מי זה, גם אם הוא יבוא עכשיו אני לא רוצה לדעת מי הוא. יש לי סבא שאני קורא לו אבא, אז לא חסר לי אבא. לילדים אחרים זה נשמע מוזר, אבל אני גדלתי לזה, אז אותי זה לא מעניין. זה אולי תופס מקום של ילדים אחרים, אצלי הדברים שתופסים מקום זה השריטות הקטנות האלה. מבחינתי לגדול בלי אבא זאת לא טרגדיה".

שיתפת בתכנית שהיית בוכה כל יום בפנימיה, שזו חוויה שאני אישית מאוד מזדהה איתה, אני יכול להעיד על עצמי שבזמן אמת לא השלמתי עם זה שאני שם. לא היינו באותה הקבוצה, אז לא יצא לנו לדבר על זה, אבל בשלב מסויים השלמת עם זה שאתה בפנימיה?

"בסוף אתה משלים עם המציאות. זה קרה בערך בכיתה ד', וזה לקח לי המון זמן להשלים עם זה. כשהייתי ב-א'-ב' והייתי בעייתי בבית הספר, היו יותר מקלים עליי בפנימיה, אם היו מעיפים אותי מבית הספר, הייתי מגיע לפנימיה ומנסים להסביר לי, שיחות של 'למה' ואיך להתנהג נכון. בשלב מסויים כן התחלתי להכיר בדבר הזה שאני במסגרת סגורה, אבל מנגד למשל לא היו מרשים לנו טלפונים מה שהוביל לחרדות נטישה שמלוות אותי עד היום".

איך זה בא לידי ביטוי כיום?

"למשל אם אני מוצא את עצמי מתחבר לבן אדם ואז אני נפגע מאותו בן אדם - אני עדיין לא ארצה לעזוב אותו, למרות שאני מאוד נפגע ממנו".

סיפרת שהיית ילד בעייתי וקצת אלים, זה גם משהו שמלווה אותך עד היום?

"אני אימפולסיבי מאוד", מעיד על עצמו. "אני לפעמים אומר משפטים שאני לא חושב עליהם ושאחרי זה אני מתחרט עליהם, ככה גם על רגעים שאני רואה עכשיו מהצד בתכנית. המון רגעים עם שירה אני רואה שרבנו ולאחר מכן באתי לבקש סליחה מהלב, כי הבנתי מעומק ליבי שטעיתי, אבל בחיים האמיתיים אין מסך - יש אגו. ולתכנית באתי כשהורדתי הרבה מהאגו".

אל תשכח שגם אתם הצמד היחיד בתכנית שלא הייתה לו היכרות מוקדמת, זה גם משהו שמשפיע על הדינמיקה.

"אני חושב שזה לא משנה עם מי היו שמים אותי, בן, בת, מוסלמי, נוצרי, יהודי - אני בן אדם שמסתדר עם כולם".

יכול להיות שזה גם משהו שהרווחת אותו בפנימיה, בכל זאת אתה צריך לגדול עם ילדים שאתה לא מכיר מכל מיני חלקים באוכלוסיה.

"זו יכולת השרידה. אני יודע למשוך בחוטים לאן שאני צריך. זה אחד מהפלוסים שכן היו לי ולשירה לעומת הזוגות האחרים בתחרות. לא פחדתי לרגע. היו המון תהיות על את מי הולכים לצוות לי, אבל ידעתי שאני אסתדר עם מי שזה לא יהיה, גם יש לי את המטרה הכי חשובה מול העיניים - לזכות במיליון ולקנות בית לאמא שלי. לא עניין אותי כמה קשה יהיה ומה אני אעבור בדרך, זה היה מול העיניים שלי".

פה גם מגיע ההבדל שלך משירה שהגיעה מבית שזו לא הייתה הדאגה בו. חושב שהיא הצליחה להבין אותך?

"היא הצליחה להבין אותי, אבל היא לעולם לא תבין את מה שעברתי ולמה אני כזה, כמו שאני לא אוכל להבין לעולם מה היא עברה. הרבה יותר קשה להיות בן אדם טוב יותר בגלל הכסף - והיא גדלה עם המון ערכים, היא בחורה זהב, אני מעריץ אותה. למדתי ממנה המון! וככה גם הפוך, אבל לעולם לא נוכל להבין את הילדות אחד של השנייה, הדברים שהיא עברה ואני עברתי. כי לגדול 'עם' ולגדול 'בלי' זה שני דברים שונים, שתי זוויות אחרות לגמרי מהחיים".

היו לך רגעי שבירה גם בשנים האחרונות?

"בגיל 22-23 הייתי שלושה-ארבעה חודשים בדיכאון מבלי להבין למה אני בדיכאון, עם המון עליות וירידות. הייתה לי עבודה קבועה, סיבה לקום בבוקר ולעשות כסף, לעזור לאמא שלי ולתת מעצמי. הייתי אז גר בבאר שבע, הייתי מגיע הביתה ולא מפסיק לבכות עם עצמי שלא טוב לי. יש לי כסף, מצליח, בחור נאה עם לב טוב, אבל מה עובר לי בתוך הלב? לא הצלחתי להבין". 

ואתה מנסה לשתף מישהו?

"לא שיתפתי כמעט אף אחד בסיפור החיים שלי. היו אולי ארבעה-חמישה אנשים בודדים בעולם הזה שבאמת ידעו הכל, מי אני ומה אני. ככה עד גיל 23-24. היה את מאור שהם הכירו, והיה את מאור האמיתי עם כל הסיפור שלו. הייתי מציג סיפור חיים אחר, גם בתקופתי בפנימיה, המצאתי סיבה ל-למה אני שם, הייתי מזגזג בסיפור שלי, הייתי משקר כל הזמן. לא הכרתי במציאות ולא רציתי להכיר בה".

"בתוך הדיכאון שעברתי הבנתי שזה מה שיקרה אם אני אמשיך לשקר לעולם שאני מאור עם אבא ואמא נורמלים, המצאתי שיש לי אח כשאני בן יחיד. המצאתי שעזרא, הבן של סבא וסבתא שלי הוא אחי הגדול. היו שואלים אותי בילדות מי זה, אז הייתי אומר שהוא אחי. לא רציתי להיכנס לזוויות אחרות, לסיפורים ולשאלות הנלוות. הייתי מונע את השאלות מלכתחילה, אבל בשלב מסויים אני מבין שאני כבר לא יכול לשקר יותר. השקר בסוף יצוף, ואתה קולט שאנשים קולטים שאתה משקר. הייתי יוצא עם בחורה ומתבייש להביא אותה הביתה, לא רציתי שהיא תראה את אמא שלי ככה או את סבא וסבתא שלי שאני חי איתם באותו הבית והם מגדלים אותי, למה?".

הצלחת לראות גם נקודות אור ולהיעזר בקרובי המשפחה שלקחו אותך אליהם?

"כן, בדודה שלי, יפעת, שהיא למעשה אירחה אותי בשבתות שהייתי יוצא מהפנימיה. לא הייתי יוצא הביתה - אלא אליה. עד היום אני לא יודע אם יהיה לי את המקום הזה להוקיר לה ולבעלה תודה על כל מה שהם עשו, במקביל לטיפול שלהם בילדים שלהם. היא תמיד ראתה אותי בתור עוד ילד, במשך שמונה שנים! הייתי מעדיף שהיא תבוא באסיפות הורים לבית ספר מאשר שאמא שלי תבוא, והיא הייתה באה בראש מורם יחד עם בעלה. היא לא החסירה ממני כלום!

בפנימיה נגיד, הייתי חושש לשלוח בגד לכביסה, כי או שזה לא היה חוזר אליך, או שבטעות מגיע לילד אחר או שפשוט לא היו לי הרבה חולצות והייתי הולך עם אותה חולצה לבית הספר כל הזמן - כי פשוט לא היה. נכון, היינו מקבלים מדי פעם מבית תמחוי או שוברי קנייה, והיו קונים לנו מדי פעם, אבל תחת תקציב מאוד מוגבל - ואתה כילד תמיד משווה את עצמך לאחרים בבית הספר ולאיך שהם מגיעים, לאיך שהם מתחדשים במלתחה - ואתה מגיע לפעמים גם עם חולצה קצת קרועה". 

חווית איזו דחייה חברתית מסויימת? כי הפנימיה שלנו לא הייתה עם בית ספר פנימי, היינו מפוזרים בבתי הספר ברחבי העיר.

"כן", משתף בעצב, "הכי צבט לי בלב שהיו אמהות שהיו אומרות: 'מהילד הזה תתרחק, הוא לא טוב'. היו מנדים אותי בבית הספר כי אני גדלתי ככה. זה אחד מהדברים הכי כואבים שילד יכול לעבור. אי אפשר להסביר את הכאב הזה, הייתי מרגיש את הנידוי הזה. זה לפעמים גם היה קורה כשאמא שלי הייתה מגיעה לאסיפת הורים, והייתי פשוט כועס ברמה לא נורמלית. 'עד שהצלחתי לגעת ולהתחבר עם איזה ילד - את באה והורסת לי הכל? את מוחקת לי את הכל, למה? למה באת?' - זאת הייתה המחשבה שלי אז כילד, ואני זוכר שהייתי יוצא אל השער ופשוט מתחיל לקלל אותה. הייתי אומר לה - 'תלכי מפה, אני לא רוצה לראות אותך! את לא אמא שלי, אני לא רוצה אותך בחיים שלי!'. היום בדיעבד אני עם הצלקות האלה, אני סוחב את זה איתי עמוק בלב. אי אפשר לקחת את זה ממני גם אם אני ארצה. אני מתחרט על זה היום".

"הייתי בורח הרבה מהפנימיה, מטפס על הגדר הצהובה שם ונעלם. לא חזרתי לאמא שלי, כי ידעתי שיחפשו אותי שם, לא הלכתי לדודה שלי - כי ידעתי שהיא תחזיר אותי בדרך אחרת. היו פעמים שהייתי נעלם ליומיים ואף אחד לא מוצא אותי. הייתי הולך לישון במקומות לא מקומות כמו בוואדי הענק של השכונה, הייתי גם גונב מזון וחטיפים מהמכולת. אפילו פעם אחת תפסו אותי וכל כך התביישתי. גדלנו במסגרת לא פשוטה, שלפעמים גם הייתה אלימה מכורח הנסיבות - שמו בקבוצה אחת ילדים משכבות נמוכות בגיל לצד ילדים גדולים יותר בכיתה ח' למשל. אני הייתי מקבל מכות על ימין ועל שמאל בפנימיה". 

יכולת להיות מי שאתה היום בלי כל הפנימיה ומה שעברת?

"לא יודע מה היה קורה איתי, לא יודע להעיד על זה", משתף מאור. "זה עשה גם טוב, אבל זה עשה גם המון רע. אני לא אגיד שזה עשה רק רע - יש בזה גם את הטוב. היום תשים אותי בכל מסגרת או מקום ואני אשרוד, אני אדע לצאת משם הכי גדול שיש, לא משנה מה אצטרך להזיז ולעבור בדרך - וזה משהו שכן קיבלתי דרך הפנימיה ודרך החיים שלי".

מהי נקודת המפנה שהובילה אותך אל הריאליטי?

"בגיל 24 הבנתי שאני לא מסוגל יותר והתחלתי פשוט לכתוב. זה התחיל בזה שכתבתי על דודה שלי יפעת שהזכרתי קודם. התחלתי לכתוב עליה, על מי שהיא עבורי ועל ההענקה שלה, של בעלה ושל המשפחה. כתבתי פוסט בחתונה של הבת שלה ובהתחלה לא רציתי לשחרר את הפוסט לאוויר, הפוסט הזה הכיל תמצית ממש קטנה מסיפור החיים שלי, שכאמור, עד אז כמעט אף אחד לא ידע עליו. ראיתי את המשפחה שלה בחתונה והבנתי שאני חייב להפסיק לשקר, שאני חייב לשחרר את העול הזה שיושב עליי ולהוציא אותו ממני אחרי 24 שנים שאני שומר אותו אצלי. אף אחד לא יודע עליי כלום, יודעים רק שאני מאור, חי בירושלים, מסיבות, ברמן, בחורות, שטויות - אבל אני לא רק זה, אני מעבר לצד הזה בחיים. יש פה בן אדם שעבר כל כך הרבה, שמסתיר כל כך הרבה, שחי עם צלקות נפשיות שאי אפשר להסביר.

צילמתי סלפי עם יפעת, שהיא אמא שנייה שלי, והעלתי באותו הערב את הפוסט הזה לפייסבוק. הפוסט התפוצץ כי אנשים לא הבינו ולא האמינו, מעין שוק של כל אותם אנשים שהכירו אותי והיו חלק מהדרך, אפילו משפחה. אף אחד לא הבין את הדבר הזה ולא האמין שזה מה שקרה, כי דאגתי לא לדבר, סתמתי את הפה. אחרי שהפוסט התפוצץ, התקשרו אליי מכאן 11 והציעו לי להצטלם לכתבה בדיגיטל שלהם, התלבטתי אם לעשות את זה, התייעצתי עם אמא שלי - והיא אמרה לי משפט: 'אם אתה חושב שאתה יכול לעזור לכמה ילדים לגדול אחרת - תעשה את זה. אני מאחוריך. כי החיים שהיו לך זה לא החיים שרצית לקבל, קיבלת אותם ולא בחרת בהם'. חשבתי על זה, והסכמתי. הכתבה עלתה לאחר זמן מה ושוב התחילו טלפונים והודעות ללא הפסקה, ותוך שבוע זה צבר מיליון צפיות. אחרי זה התחילו פניות של מלהקים אם זה 'האח הגדול' למשל, ובהתחלה התנגדתי".

אז למה אמרת כן לפקין?

"בן הדוד שלי, מושיקו, שיגע אותי שנעשה יחד אודישן אחרי שהציעו לי וסירבתי, לא רציתי כי הייתי בתוך העבודה, לא רציתי להפסיד יום עבודה שאני מרוויח בו כסף בשביל איזה אודישן שאני לא יודע בכלל מה יהיה איתו. עשינו אודישן ראשון מרחוק ואחרי חודש זימנו אותנו לאודישן פיזי ובאתי יחסית עצבני, כי שוב, זה לבטל יום עבודה בשביל הלא נודע. לא הכרתי את הקונספט ועל מה בדיוק הפורמט. גיליתי רק כשהגעתי לשם. גם לא חשבתי שיעבירו אותנו, וזה היה במקביל למיונים של האח הגדול, והייתי בהמון לבטים ותהיות, אבל רציתי את הכסף. המלהקת קלטה שיש משהו שאני לא מדבר עליו, לא חשבתי שזה באמת יעניין אותה, היא שאלה למה באתי ועניתי לה שאני לא יודע. היא התווכחה איתי, ופשוט פתחתי את כל הסיפור שלי והיא (המלהקת - מ.א) הייתה עם דמעות, אני עם דמעות ומושיקו עם דמעות. לא סיפרתי בכוונה לספר איזה סיפור מרגש לריאליטי, פשוט שיתפתי".

הייתה שווה ההתעקשות שלה.

"כמה ימים לאחר מכן, כשאני בבית, כולי לא מרגיש טוב בכלל, אני מקבל טלפון מההפקה ורוצים שאני אבוא שוב למשרדים בדחיפות, וקצת לא רציתי כי לא ידעתי עבור מה אני צריך עכשיו לבוא שוב, גם רצו שאבוא לבד ושאשמור על זה בסוד, גם ממושיקו. רצו שאבוא כבר בערב, תוך שעתיים. באתי, הסבירו לי על התכנית, על המשחק, על הקושי שלו, שאלו על אם אני מסוגל לקחת את המיליון ואם אני חושב שאני מתאים, ואם אני מסוגל לשחק במשחק עם כל בן אדם שיביאו לי, עניתי שכן כל עוד זה בן אדם לא מפונק…

התקבלתי לתכנית, והיה אסור לי להגיד כלום, גם לא למושיקו, שהוא משפחה שלי, שגדלתי איתו ואני צמוד אליו כל החיים. היה לי קשה להסתיר, אבל לא הייתה לי ברירה. העברתי למושיקו הודעה שלא התקבלנו, זה היה לי כואב וקשה לי, אבל היה אסור אפילו לרמוז. הוא התבאס, אמרתי לו שננסה משהו אחר. במקביל קיבלתי עוד הצעות לריאליטי דומה, אבל הבנתי שהכל מלמעלה, הבנתי ש'פקין' זה הפורמט שתפור עליי והייתי מבסוט על זה שהסכמתי לכל זה. טסתי לצילומים, אף אחד לא ידע לאן ואף אחד לא ידע שום דבר. נעלמתי למושיקו ולכולם למשך פרק הזמן של הצילומים".

ואז אתה פוגש את שירה כשאתה מתחיל את המירוץ בקמבודיה. 

"הייתי בגישה של מי שזה לא יהיה  - איתו אני הולך לנצח, וידעתי שזה יהיה בן אדם שירים אותי כשקשה לו ולהיפך".

כמעט שנה קדימה, עם ההופעה הראשונה של הצימוד בהפתעה על המסך, צצו שמועות ודיווחים באתרי הרכילות כי נרקם משהו רומנטי בין מאור לבין שירה, שותפתו בתכנית. יוסף לא משתף כרגע בנושא כמו גם מה הסטטוס ביניהם, אבל הסכים לדבר על כך שבלי שום קשר, הוא לקח בחשבון שהוא גם יכול להתאהב בתכנית. 

"באתי עם ראש פתוח. אמרתי לעצמי שאם זאת תהיה בחורה ונתקרב - אז נתקרב, אם זה יהפוך לקשר - אז כך יהיה. באתי להכיר את הבן אדם שאני איתו".

איך ההיכרות עם שירה?

"הכרתי בחורה מטורפת, מדהימה, לוחמת. אישה עם הלב הכי גדול שאפשר לדמיין בבן אדם. כל הכסף שתמיד מדברים עליו - זה לא מזיז לה. אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים בנושא, ולהזכיר את המשפחה שלה כל הזמן - אבל אני יודע מי זאת שירה באמת".

יצא לך לחשוב פעם מה עם החיים שלכם היו הפוכים? כלומר אם אתה למשל היית נולד למשפחה במעמד שלה?

"לא הייתי מחליף את החיים שלי בחיים!", מצהיר מאור.

אתה בריאליטי בפריים טיים מול כל המדינה, חושף את הסיפור שלך בכזו פתיחת, אבל מנגד אני מראיין אותך כאן, בבית קפה, וכשאתה מספר את הסיפור יש חלקים שאתה די לוחש כשאנשים עוברים לידינו, למה?

"לא יודע למה, אבל אם אנשים עוברים אני פחות רוצה לדבר. מהרגע שפתחתי את הסיפור בזמנו שחררתי יותר, אבל יכול להיות שאני לוחש כי מרגיש שנלקח ממני משהו עכשיו וזה טרי לי - וזאת האנונימיות. הרי לא באתי בשביל הקטע של הפרסום, זה לא מה שכיווונתי אליו, באתי עבור הכסף".

הפרסום עשוי להוביל אותך להרוויח גם כסף בדרכים אחרות, בין אם זכית בפרס ובין אם לא.

"נכון, אבל אני לא יודע לאן זה ילך. אני כרגע עם העבודה שלי, הפרנסה שלי, מה שיגיע בדרך - יגיע. אם תבוא הזדמנות אני אחבק אותה ואודה על כך, אפתח כל דלת אפשרית ואכנס בה".

נגיד ולא תזכה ב׳פקין׳, אתה תשקול ריאליטי נוסף עם פרס של מיליון?

"מה שצריך לקרות יקרה, באופן כללי אני תמיד אבוא בראש פתוח".