הדברים שהלכו לאיבוד: "זאת לא סדרה על המלחמה, אלא על איך מרגישים כשמאבדים מישהו"
בעוד פחות משבוע נציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, היום (ג'), תעלה מיני סדרת הנוער "הדברים שהלכו לאיבוד" (כאן חינוכית), המתמקדת ברונה (אחינועם מויאל) וההתמודדות שלה ביום הזיכרון הראשון שלה מאז ששכלה את אחותה דניאלה (אנה סטפני) במסיבת הנובה בריאיון מספרות סטפני ומויאל על האחריות לגלם את הדמויות בתקופה הזאת, איך הן עברו את השבת השחורה במציאות ומה תגובותיהן לאותם האנשים שחששו כי הסדרה היא ניצול של האסון
השנה, יום הזיכרון יהיה עוצמתי וקשה יותר מתמיד, נוכח אירועי השבת השחורה והעובדה הכה מצערת והבלתי נתפסת, שעדיין נמצאים 133 חטופים בעזה. היום (ג'), תעלה מיני סדרת נוער בת שלושה פרקים בשם "הדברים שהלכו לאיבוד" (כאן חינוכית) וזו למעשה סדרת הנוער הראשונה הנוגעת ב-7 באוקטובר. העלילה עוסקת ביום הזיכרון הראשון של רונה - ששכלה את אחותה במסיבת הנובה. תפסנו את אחינועם מויאל ואנה סטפני, המגלמות את האחיות, לראיון מיוחד על הנושא של הסדרה, הביקורות וההתמודדות עם אובדן.
-מה אתן יכולות לספר על הדמויות שלכן?
אנה: "דניאלה היא מוזיקאית מתחילה שהגיעה לגיל 20, מרדנית, עושה מה שבראש שלה, רוצה להצליח במוזיקה עם הלהקה שלה ובורחת מהבית. אנו רואים מערכת יחסים של שתי אחיות, רואים את כל הריבים ביניהן, את הכעס וגם רגעים מתוקים שבהם רואים, שלדניאלה בכל זאת אכפת מאחותה והיא דואגת לה. בנוסף לזה, רואים גם איך דניאלה משפיעה על רונה אחרי שכבר הלכה לעולמה, כלומר מה השאירה לה אחרי שהלכה ואיך רונה מתנהלת, אחרי מה שקרה".
אחינועם: "רונה ילדה מאוד מרדנית, שלמדה קצת מאחותה. אני חושבת שבאיזשהו מקום, רונה מאוד מעריצה את דניאלה והיא לא כל כך מראה לה את זה, אבל ההערצה קיימת. אחרי שדניאלה הולכת לעולמה, רונה נהיית הרבה יותר כועסת, סגורה והיא מתרחקת מכולם".
איך הגבתן כששמעתן שתככבו בסדרה כזאת?
אנה: "התרגשתי ממש", משתפת סטפני. "קראתי על הדמות ואמרתי 'וואו, אני כל כך רוצה את התפקיד הזה!'. הכל קרה נורא מהר, כי ידעו שרוצים להוציא את הסדרה ספציפית ביום הזיכרון הזה, לכן גם כתבו אותה מהר. חודש וחצי חודשיים אחרי ה-7 באוקטובר, כשהכל היה נורא טרי, החלו האודישנים, קיבלתי זימון ואני זוכרת שבכיתי כשקראתי את הסצנה של האודישן. נכנסתי לסיטואציה שהרבה אנשים חווים עכשיו. כלומר, לאנשים פתאום אין את האח הגדול או הקטן האהוב שלהם ואני משחקת מישהי, שבעצם הלכה בגלל אותה הסיטואציה, אז היה ממש מרגש. אני חושבת, שהסדרה גם יכולה מאוד לעזור לאנשים צעירים שאיבדו מישהו".
אחינועם: "בהתחלה לא ידעתי איך להיכנס ולגשת לדמות, כי אין כאן שום קשר לעולם שלי וברוך השם, אני לא מכירה אדם קרוב שנפל. יש לי שלוש אחיות וחשבתי על זה, שיש אנשים שאיבדו בתקופה הזו אח, אחות, אמא, אבא וכשדמיינתי את עצמי במצב הזה, עלו לי דמעות. אחרי כך אמרתי 'אוקיי, אני רוצה את התפקיד, אני מבינה את המשימה'. הייתי רעבה לתפקיד הזה. ברגע שנכנסתי לדמות והתחלתי לראות שם את עצמי, היה לי מאוד ברור מה אני צריכה לעשות".
-אילו מטרות הצבתן לעצמכן כשחקניות, לפני שניגשתן לתקופת הצילומים?
אנה: "התפקיד שלי דווקא התמקד בחלקים היותר חיוביים. הכוונה, שלא התמקדנו במוות של דניאלה, כי אני בעצם חוויתי את החיות שלה והדבר שהתעסקתי בו, הוא שמערכת היחסים של דניאלה ורונה תיראה כמה שיותר אמיתית, אותנטית ושהצופים יראו גם את הקונפליקטים ביניהן כשרבות, כדי לגרום לצופה להתחבר לקשר ביניהן, לפני שדניאלה מתה. דרך זה, הצופים גם יבינו את האימפקט שנעשה לרונה, כלומר כמה הקשר בינה לבין דניאלה היה משמעותי בשבילה אחרי שהלכה, כי המוות של דניאלה הפך לרונה את כל העולם. גם העבודה עם רומן הבמאי ממש אפשרה לנו לעשות את זה, והוא גם אמר לנו בחזרות 'אם יש מילים שמרגישות לכן יותר מדי מתוסרטות ולא כמו שהייתן מדברות, אני רוצה שתשנו אותן, כדי שזה יהיה כמה שיותר אותנטי'. רומן ממש עזר לנו בתהליך הזה".
אחינועם: "אני חושבת שהיה לי חשוב להביא את רונה כנערה. אני מרגישה לפעמים שבסדרות הנוער, הנערים לא מתנהגים כמו שאני מתנהגת. לפעמים מרגיש לי שהטקסטים יותר מדי כתובים. יש דברים שבני נוער לא באמת היו אומרים ביום-יום שלהם וחשבתי להביא את רונה, בצורה אמיתית ובלי פילטרים. רונה היא בערך בגילי, אז רציתי שאם אני עכשיו אשב ואראה את הסדרה, אני ארגיש שאני לא רואה דמות, אלא מישהי שאני יכולה כביכול להתקשר אליה ולדבר איתה".
-הסצנה לפני האסון מסתיימת בריב בין שתיכן, ולא הייתה לכן בכלל הזדמנות להיפרד. אם זה היה תלוי בכן, הייתן משנות את הסצנה הזו?
אנה: "אני לא חושבת", משיבה סטפני ומסבירה. "הסצנה מושלמת כמו שהיא, דווקא בגלל שהיא כזו כאוטית וכשאחיות או אחים רבים ביניהם יש פיצוצים, אז זה דווקא מה שהופך את הכל לאמיתי יותר. החברה הכי טובה שלי, ליהי לוי ז''ל, נפטרה ובית הקברות שבו נמצא הקבר של דניאלה בסדרה, הוא אותו בית הקברות שבו ליהי קבורה. לא הספקנו להיפרד כמו שצריך, ליהי באותו זמן גם לא הייתה בארץ, והייתה לנו שיחת טלפון רגילה של שעה וחצי על החיים, על כל מה שעובר עלינו ואז היא נפטרה. אחרי שנפטרה, היו לי תהיות של 'חבל שלא עשיתי ככה', 'חבל שלא אמרתי ככה', 'חבל שדיברתי איתה נורא רגיל', 'חבל שאז היה לנו את הריב המטורף הזה שלא דיברנו שנה' ואני חושבת, שזה מה שעבר גם על רונה. בגלל זה, רונה לוקחת מדניאלה כל מיני אלמנטים, כדי להנציח אותה בתוכה".
אחינועם: "גם אני הייתי משאירה את הסצנה כמו שהיא. אם זו הייתה סצנה שאנחנו נפרדות בה כביכול, אנחנו כבר יודעות ששתינו הולכות להיפרד וזה היה ריב בין שתי אחיות, שאחריו אתה אומר 'טוב, אחר כך תשלימו'. רונה ודניאלה, לא חשבו שאחרי הריב יקרה מה שיקרה, הן רבו וקרתה סיטואציה של כאן ועכשיו, אז לא הייתי משנה את הסצנה הזו, כי היא מרגישה אותנטית".
-מה בעיניכן הכי חשוב שהצופים ילמדו מהסדרה הזו?
אנה: "אני לא יודעת, אם הסדרה לו דווקא באה ללמד משהו. אני פשוט חושבת, שהיא תגרום לצופה להרגיש שרואים אותו ושהוא לא חווה את האובדן לבד. יש פה גם את הסיפור של רונה, שהיא אחות שכולה לדניאלה שנרצחה בנובה, ויש את הסיפור של אורן, שאבא שלו היה במילואים ונפל כשהיה בן ארבע. זה סיפור שקשור לכל ימי הזיכרון, לאו דווקא ספציפית לטרור שקורה עכשיו. אני חושבת שבגלל זה הסדרה יכולה לגעת בכל מיני סוגי אובדנות שקרו. לכן, אני לא חושבת שהסדרה באה ללמד משהו, אלא שהיא באה להגיד לאנשים, לילדים, להורים, למשפחות שכולות ולכל הציבור 'אתם לא לבד', גם הם חווים את אותו הדבר וזה בסדר לכאוב".
אחינועם: "אני חושבת כמו אנה", משיבה ומפרטת, "לא חושבת שיש בסדרה משהו ללמד, אלא להעביר שאתם לא לבד. הסדרה לא נגמרת עכשיו ב'סוף טוב, הכל טוב'. כלומר, בסוף הסדרה, רונה מנסה להשלים קצת עם מה שקרה, היא הולכת עם אורן בערב יום העצמאות, חוזרת לעצמה קצת וזה נותן הרגשה של 'אוקי, רונה בסדר, אז סיימנו'. אבל, בסצנה הבאה רואים את רונה במיטה כשהיא ערה, אז אני חושבת שאין סוף טוב, אלא שכולם חווים את זה והסדרה באה להגיד 'אתם לא לבד, כולם בזה'".
-אם משווים לתוכן אחר לזיכרון שהיה בעבר והושרש בקהל בימי הזיכרון - אפשר להגיד שזה "אח שלי הגדול" החדש (עם טל מוסרי). יש ציפייה שזה תוכן שישאר קדימה?
אנה: "אני לא יודעת אם להגדיר את זה כציפייה. אני פשוט חושבת ששתינו עשינו את הסדרה, נטו בגלל שמאוד התחברנו לתסריט וגם כדי שזה יעזור לאנשים בתקופה הזו, אבל מה שייצא מזה ייצא מזה. אם הסדרה תוכל להמשיך לגעת באנשים גם בעוד כמה שנים אז אדרבא, מאוד אשמח. כל דבר שירפא ויעשה טוב לאחרים, יעזור. מקווה שהסדרה תחיה עוד שנים, אבל המילה ציפייה לא נכונה כאן, כי מרגיש לי שהמילה הזו מגיעה מתוך איזשהו אינטרס. המקום כאן הוא לא אינטרס, אלא שהכל מגיע מתוך מקום של לתת לאנשים תחושה שהם לא לבד. כל מי שאיבד מישהו יכול לראות דמות, להתחבר אליה ולהגיד 'לא רק אני כאן עכשיו לבד בעולם, מתמודד עם המוות של א,ב,ג'".
אחינועם: "אני חושבת די אותו הדבר. הייתי רוצה שהסדרה תישאר, כי יש המון סדרות וסרטים על יום הזיכרון, אבל כאן זה נורא ספציפי, כי הסדרה מתקשרת ל-7 באוקטובר. בסופו של דבר, גם בשנה הבאה נשמע על אנשים שאיבדו מישהו באותה השבת, ובגלל זה, אני לא חושבת שהסדרה תיעלם גם אם יעברו שנה, שנתיים או חמש שנים".
-כשיצאה הידיעה על התחלת תהליך ההפקה של הסדרה היו הרבה תגובות שטענו כי מדובר ניצול של האסון לטובת תוכן מסחרי, במיוחד לאור המהירות שזה קרה. מסכימות עם הביקורות או לחלופין, מה יש לכן לענות לכל אותם המגיבים?
אחינועם: "תשמע, אני מבינה מאיפה זה מגיע, כי אנשים לא יודעים מה יקרה בסדרה. כשהודיעו שתצא סדרה על ה-7 באוקטובר, זה נשמע כמו משהו גדול וזה הבהיל כמה אנשים. אני מבינה מאיפה זה בא, אבל אני חושבת שכשאותם האנשים יראו את הסדרה, הם יבינו שהיה בה צורך ושהיא חשובה. אני לא חושבת שהכל קרה מהר ושזה לא רלוונטי, כי ברור שהמלחמה עדיין נמשכת. בגלל זה, הסדרה היא לא על המלחמה, היא יותר מדברת על איך אתה מרגיש בסיטואציה שבה אתה מאבד מישהו. האנשים שכעסו לא קראו את התסריט כמוני וכנראה שחשבו שבסדרה אולי יהיו למשל אמירות שלא ירצו לשמוע, אבל אני מאמינה שכשיראו את זה הם יבינו שיש סיבה שהסדרה הייתה צריכה לקרות".
אנה: "אני גם יכולה להבין, למה אנשים מאוד נבהלו, כי כשמנסים למסחר משהו שקשור למלחמה, כי זה יכול להישמע ציני. הביקורות היו על זה שלא עבר הרבה זמן וכל כך מהר עושים סדרה, אבל לדעתי דווקא טוב שזה מה שעשו, כי אני חושבת שבדיוק ברגעים האלה, יש עדיין המון אנשים שקשה להם, כואב להם ובמיוחד לילדים שלהם אין תוכן שדרכו יכולים להתחבר למה שעוברים. כרגע יש את סדרות הנוער הרגילות, על דברים שבני נוער רגילים עוברים ואני חושבת שיש משהו טוב, בזה שיש סדרת נוער כזו שגם מונגשת לבני הנוער. הרי זה לא משהו דרמטי שרואים בו דם ורצח, אלא שזו סדרה שמדברת על היום שלפני, על היום שאחרי וזה גורם לצופים להבין שיש מישהו ששומע, רואה אותם וברגע שהסדרה תצא, הם יבינו. אני חושבת שהסדרה נעשתה בצורה מאוד עדינה ואינטלגנטית, לא בשביל להכאיב וליצור פרובוקציה, אלא בשביל לעזור".
-במציאות, הייתה לכן התמודדות עם אובדן?
אחינועם: "לא איבדתי מישהו קרוב, אבל אח של חבר שלי שהיה חייל והגן על בית, נהרג בשבת השחורה".
אנה: "כפי שציינתי קודם, ליהי הייתה עבורי כמו אחותי הגדולה, כי היא הייתה יותר גדולה ממני אבל זה בא והלך. לא הצלחתי לבקר אותה, כי לא הייתי בארץ וגם כשהייתי, היא לא הייתה. ליהי עברה לספרד ואחרי כמה זמן, בעלה שלה התקשר אלי באמצע הלילה וסיפר לי שנפטרה. כאמור, היא נקברה בבית הקברות שבו קברו את דניאלה בסדרה. היה לי מטורף לקלוט את זה, כי אחינועם ואני שיחקנו שתי אחיות שמרוב שאוהבות אחת את השנייה, הן צועקות אחת על השנייה, אחר כך מתחבקות וזה גם היה הקשר שלי ושל ליהי. מרוב שהיה לנו אכפת אחת מהשנייה, יכולנו לריב כמו אחיות, להשלים אחרי שהבנו שהריב היה טעות והיא הייתה ממש שמחה לראות, שאני עושה את הסדרה הזו. לפני שנפטרה, הספקנו לעשות את השיחה האחרונה, בניגוד לרונה ודניאלה שרבו ולא הספיקו להשלים, אז למזלי אנחנו כן הספקנו להשלים אותה. בעלה אמר שהיא רצתה שנעשה את השיחה האחרונה".
-איך התמודדת?
אנה: "זה תפס אותי בהפתעה", משתפת. "כשהייתי בבית באיטליה בחנוכה ובחג המולד, בעלה התקשר להודיע לי שנפטרה. ניסיתי לחפש טיסה כמה שיותר מהר כדי להגיע להלוויה ולא הצלחתי למצוא, כי היה עניין של ימים וחגים, אבל כן הספקתי להגיע לשבעה. אלו דברים שאתה לא מעכל, כי בכל זאת מדובר בבן אדם שכל כך קרוב אליך ופתאום הוא לא קיים יותר, אז לוקח המון זמן לעכל את זה בראש. ישר אחרי השבעה, הייתי צריכה לטוס לצילומים של 'פול ספיד' ברומא ובעבודה כשזה תלוי בהרבה אנשים וגורמים, אתה חייב לשדר מבחוץ שהכל בסדר, אבל בפנים אתה פשוט מרגיש, שכל העולם שלך הלך לאיבוד. ליהי בעצם הייתה אחותי, המשפחה שלי לא חיה בארץ, גם לא ממש גדלתי איתם וגם לא גדלתי עם אחיות, אז ליהי ממש הייתה המשפחה שלי בארץ. בחודשים הראשונים, לא תפסתי שהאדם הכי קרוב אלי הלך לעולמו וזוכרת, שתמיד הייתי אומרת לבעלה של ליהי, שמרגיש לי שנסעה לחופשה בחו"ל וכל פעם דוחה את הכרטיס חזור, עד שהפנמתי שהיא לא חוזרת".
-איפה ה-7 באוקטובר תפס כל אחת מכן?
אנה: "כמה ימים לפני ה-7 באוקטובר, טסתי הביתה לאיטליה לבקר את המשפחה, כי לא הייתי הרבה זמן בבית. קמתי בבוקר, ראיתי שמלא אנשים שלחו לי הודעות ב'ווטצאפ' ולא הבנתי מה קרה. אני גם לא רואה חדשות, אז הייתי מנותקת, לא ידעתי מה קורה וכשפתחתי את האינסטגרם קלטתי את מה שהיה, הייתי בשוק ובמשך תקופה ארוכה, היו לי סיוטים על דברים כאלה. חלמתי בלילות שזה מה שקורה וכשקמתי מזה, אמרתי 'וואי, איזה מזל, בחיים זה לא יקרה' וכשראיתי שזה אמיתי, הייתי בהלם. ניסיתי לעשות מה שאפשר מאיטליה בהסברה ולא הייתי פיזית בארץ, אז לא יכולתי ללכת להתנדבויות וניסיתי לעשות מה שאני יכולה. כשחזרתי לארץ, הלכתי עם הקאסט של 'פול ספיד' לבקר משפחות מפונות, היינו עושים הקרנות עם ילדים מפונים בבתי מלון, הלכתי לשיר וניסיתי לעשות מה שאפשר, כדי לעזור לרומם".
אחינועם: "באותו הזמן, אמא שלי ואני נסענו עם אחותי הקטנה לטיול הבת מצווה שלה בלונדון וכשהיינו שם, סבתא שלי, אבא שלי ועוד שתי אחיות שלי, היו בארץ. קמנו יחסית מאוחר וישר יצאנו מהמלון, הייתי בלי וויפי, בלי טלפון, היינו מנותקות ולא הבנתי מה קורה. כשחזרתי בערב למלון, פתחתי את הטלפון, הבנתי מה קורה ולקח לי כל כך הרבה זמן לעכל את הכל. המשפחה והחברים שלי היו בארץ, כל האינסטגרם היה מלא באנשים שמחפשים אנשים אחרי המסיבה ורק רציתי לחזור לארץ, אבל אחותי הקטנה פחדה ורצתה להישאר בלונדון. הרגשתי שאני חייבת להיות קרובה לאנשים שבארץ, למשפחה שלי ולחברים שלי".
כמו לא מעט טיסות שבוטלו ועוכבו בגלל אירועי ה-7.10, גם הטיסה של מויאל, אמה ואחותה הקטנה בוטלה. בעקבות הביטול, הן התארחו אצל משפחה ישראלית בלונדון, במשך מספר ימים.
"אמא שלי כתבה בפייסבוק, אם מישהו יכול לעזור לנו ואז אירחו אותנו במשך כמה ימים. לונדון נורא יקרה, אז אחרי שבוע עברנו לכרתים, כששם לסבתא שלי יש בית. סבתא שלי הייתה באותו זמן בארץ, אבל אנחנו היינו בבית שלה שם ומשום מה, היום הזה הכי פחות הפחיד אותה. חשבתי עליה כשהייתי בחו"ל ואז אמרה לי 'הכל טוב, אני בצ'יל', וזה הרגיע אותי שהייתה ככה. גם היו אמורים להיות לי צילומים לפרויקט שכרגע לא קורה וציפינו שהטיסה תבוטל, אבל ניסינו להכחיש שזה יקרה ובכל זאת יצאנו לשדה, עד שהודיעו שהיא בוטלה. הרגשתי בסרט, לא עיכלתי את מה שקרה".
-איך אתן מנהלות את השגרה שלכן מאז השבת השחורה?
אחינועם: "כשחזרתי מלונדון עדיין לא היה בית ספר. בהתחלה היינו ב'זום' ולא היו שעות של למידה, אלא יותר של שיחות 'איך אתם מרגישים?' ודיברנו על מה שקורה. בית הספר לא רצה שנהיה לבד בזה, אלא שנראה אחד את השני. לאט לאט חזרתי לשגרה, כי יש שגרה ולא היה כל כך מה לעשות עם זה. בכל זאת יש בית ספר ואני צריכה לחזור ולעשות מה שצריך, למרות מה שקורה. השגרה הייתה ועדיין מאוד מוזרה, כולנו היינו בהרגשה של 'לא באמת צריך ללמוד עכשיו' וכולנו היינו באותה אווירה ובאותו הלם. לאט לאט, אתה חוזר לשגרה בלי שאתה שם לב, עדיין יש מבחנים, בגרויות, צריך להתנתק ממה שקורה בארץ ולהתמקד בלימודים, שזה מוזר לדעתי. ביקשנו מבית ספר להתייחס יותר למצב".
אנה: "אני חושבת שזה מאוד השתנה במהלך החודשים. כשזה רק קרה, הייתי בשוק והיה לי מאוד קשה להתמודד עם זה, כי נתפסתי לא מוכנה. גם המשפחה שלי באיטליה לא כך הבינה את מה שקורה עד הסוף, כי הם לא ישראלים והחדשות שם סיפרו את מה שקורה, אבל לא נכנסו לכל הזוועות, אם זה האונס וכל הסיפורים הממש קשים. זה כמו שאתה שומע על מלחמה במדינה רחוקה ואני לעומת זאת מכירה פה אנשים, חושבת על חברים בצבא שפתאום אני צריכה לפחד שיקרה להם משהו, אז בהתחלה היה לי קשה לצאת מהמיטה ופחדתי גם להיות בחו"ל בתקופה כזו. פחדתי שידעו שאני יהודייה, שינסו לעשות לי משהו ומעולם לא הסתובבתי עם פחד כזה, אז פתאום הדבר הזה תפס אותי לא מוכנה".
-ואיך בכל זאת הצלחת לחיות לצד הפחד?
אנה: "לאט לאט הבנתי שיש אנשים שנפגעו מזה בצורה יותר גדולה ממני, אז אני צריכה להיות שם ולעזור. כשהלכתי למשל עם הקאסט של 'פול ספיד' לילדים מפונים ולמשפחות מפונות בבתי מלון, יצאתי מתוך הכאב שהרגשתי. למזלי, גם נכנסתי לצילומים לסדרה חדשה שעזרו לי להתמודד, כי הייתי פחות בתוך הראש שלי, יכולתי להתרכז בזה שיש לי עבודה וגם כשלא, הייתי הולכת להתנדב או לבתי המלון שנמצאים בהם הילדים המפונים וזה מה שעזר לי, להיות פחות במחשבות על כל מה שקורה. אני לא חושבת שאף אחד חזר לשגרה, , כדי לשרוד את הכאב ולהיות הרבה יותר חזקים. בסופו של דבר, אם נוותר במורל האישי, אנחנו נפסיד".
-בטווח הרחוק, איך דואגים שאף אחד לא ישכח את מה שקרה?
אנה: "לדעתי הדרך היא בעיקר להנציח, לדבר על זה ולשים הכל בחוץ, כמו דרך הסדרה שצילמנו. ככל שמדברים על ה-7 באוקטובר ויוצרים דברים שקשורים אליו, דואגים לא לשכוח דרך זה שמנכיחים אותו, כמו יום השואה ומלחמת יום הכיפורים. בלונג ראן, אני חושבת שלא צריך לדבר על זה רק בבתי ספר, אלא להביא את זה דרך האומנות המודרנית, בין אם זה קולנוע, מוזיקה וספרות. אני חושבת שיהיה קשה בכל מקרה לשכוח את השבת השחורה, כי היום הזה פגע ונגע בכל אחד שהיה בישראל, בכל יהודי שמחוץ לישראל והוא חרוט על כל לב".
אחינועם: "תשמע, התאריך כל הזמן פה. אתה הולך ברחוב ורואה סרט של החטופים וגם אצלנו בבית הספר, מחלקים צמידים צהובים. זה לא מתבטא רק בלדבר, בלקיים שיעורים על היום הזה ובימי זיכרון, אלא שהוא תמיד שם ובהכל".
-מהו הוא יום הזיכרון לחללי צה''ל עבורכן, בעיקר בתקופה כזו שהיא כה קשה?
אחינועם: "אני לא יודעת איך בדיוק לענות על זה, כי המלחמה עדיין קורית ועדיין יש חיילים שנלחמים ונופלים. יום הזיכרון, הוא יום שאני מתנתקת ממה שעובר עליי בחיים, מרגישה את ההרגשה של כל האנשים שאיבדו מישהו וזה יום כבד".
אנה: "זה יום לא פשוט ואני חושבת שהשנה, הוא עוד יותר לא פשוט. מה שקרה בשבת השחורה, זה לא משהו שאנחנו נזכרים בו, אלא שזה משהו שעדיין קורה ולאנשים, עדיין יש את הפחד על האנשים שעוד חיים ולא רוצים שיקרה להם משהו, בנוסף לאלו שנפלו. לכל אחד עדיין יש חייל שמכיר, חבר שחזר ממילואים והמלחמה לא נגמרה, אז זה לא דבר שאתה נזכר בו וכואב רק על מה שקרה, אלא שזה גם דבר שמאוד נוכח בכל יום בחיים שלנו. איך אפשר לא לדבר על זה, שזה יום זיכרון שבו עדיין יש לנו חטופים בשבי ולא מתו, אבל לא איתנו?! זה אפילו עוד יותר כואב, כי יש את המקום שאומר, 'רק תתנו לנו אותם בחזרה, כדי שלא נצטרך גם עליהם לבכות ביום הזיכרון'. איך אפשר בכלל לעשות יום זיכרון, כשעדיין יש לנו אנשים שהם חיים ולא איתנו?".
אחינועם מוסיפה: "אני מרגישה, שהלב לא שלם בשביל לחשוב על מי שאיבדנו, כשכל הזמן יש את הפחד שיקרה משהו לחטופים".
-ולקראת יום הזיכרון, מה הדבר שאתן בוחרות להעביר לקוראים?
אנה ואחינועם יחד: "שאנחנו אתכם, מרגישים אתכם ולכל מי שחווה אובדן, הלב שלנו אתכם ואתם לא לבד. אנחנו מקוות שיביאו את החטופים כמה שיותר מהר, כי זה הדבר היחידי שכרגע הכי חשוב, יותר מכל דבר, יותר מכל סדרה ויותר מהכל. תחזירו אותם!".
את הסדרה יצרו יאיר פרי ("מקיף מילאנו", "פלמח") ועדן גוריון ("פלמח", "אילת") | במאי: רומן שומונוב (כל עוד בלבב) | חברת ההפקה: סטודיו ענני |