כבר בגיל 12 קים בן שמעון צילמה סרטונים לעצמה שמעולם לא הוציאה לאור. השנים חלפו, ולא רק שהתחילה להעלות סרטונים אלא גם לאט לאט הפכה אותם למקצוע לכל דבר. אבל זה לא התחיל ונגמר שם: אחרי שש שנים בהן שיחקה בקבוצת הכדורעף של הפועל כפר סבא, היא החליטה לעשות חישוב מסלול מחדש, נרשמה לקורסי משחק אצל מורים שונים, ולאחר זמן קצר החלה לכבוש את מסך הטלוויזיה בסדרות נוער מוכרות: "אבא מטפלת", "מה הבעיה?", "לבד בבית", וכמובן "פול ספיד" (טין ניק, HOT), שחזרה למסך עם עונה שנייה, קטפה תארים על הפופולריות ברשת, פרס בינלאומי והיא משמשת כשגרירה רשמית של "אמריקן איגל", בין עליית העונה החדשה לעבודה הבלתי פוסקת בזירות התוכן והמשחק, היא עצרה לריאיון מיוחד עם הרבה תובנות.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• היזהרו! הדמויות שאוהבות למתוח
• הדמויות הכי שמחות על המסך
• האנשים מאחורי "דרדוויל: נולד מחדש" בראיון לפרוגי

"קודם כל, אני באה ממשפחה שנולדה עם מצלמה ביד", משתפת הכוכבת. "כל דבר קטן שקורה - מצלמים, כי זה תוכן. וגם יש לי אח שהוא עמוק בעולם יצירת התוכן, אז נורא קל להישאב לזה. מאז שאני זוכרת את עצמי, היה לנו אייפד משפחתי, הייתי מצלמת בו סרטונים לעצמי, אומרת 'בואו תראו מה קניתי היום' ואף אחד לא ראה את זה! הלוואי שהאייפד הזה היה עובד היום, כי זה תוכן מושלם! מאז ומתמיד אהבתי את יצירת התוכן, והיום יש כל כך הרבה פלטפורמות שאפשר ליצור בהן, אז אני נהנית כל יום מחדש".

-ומתי הרגשת שאת חלק מקהילת יוצרי התוכן באופן רשמי?

"תשמע, יצירת תוכן זו העבודה שלי ואני מתפרנסת מזה, אז אני חושבת שכשלקוחות התחילו לראות אותי כפנים שמפרסמים מותג מסוים, מוצר מסוים, ולהאמין בתוכן שאני מייצרת - הרגשתי שסומכים עליי. רואים שיש לי קהל, כוח והשפעה. חשוב לי להעביר מסר בתכנים שאני מייצרת. כשראיתי שלקוחות סמכו עליי להעביר את הכול בצורה הכי טובה ויצירתית שיש - הרגשתי שניתנה לי החותמת".

-חששת מהפרסום בתחילת הדרך?

"האמת שחששתי", משיבה בכנות. "אני זוכרת שכשהתחלתי להעלות סרטוני ריקוד וליפסינג ב'מיוזיקלי', קיבלתי תגובות רעות כמו: 'רזה מדי', 'מכוערת', 'לא יודעת לרקוד', תגובות בסגנון 'אחות של'... ולא הבנתי מה יש לאנשים מאחורי המקלדת שגורם להם לכתוב דברים רעים. נפגעתי מאוד מתגובות כאלה, לקחתי ללב. אני זוכרת שבכיתי לאמא שלי, שהיא פסיכולוגית במקצועה, וכבר היה לה יותר ניסיון מהבחינה הזו עם קווין, שנכנס לעולם הזה לפניי. לי ולאמא שלי יש קשר מיוחד, ובאופן כללי הקשר עם ההורים שלי הוא מאוד קרוב. אבל בגלל שאמא שלי גם הפסיכולוגית האישית שלי, היא הבן אדם הראשון שהלכתי אליו, סיפרתי לה הכול, והיא אמרה לי: 'אם את רוצה להיכנס לעולם הזה כמו אח שלך - את חייבת לגדל עור של פיל'. מאותו הרגע עשיתי סוויץ' בראש, וכל התגובות הרעות עוברות לידי. אמרתי לעצמי: 'עכשיו יש לי את השליטה אם להתייחס לתגובות האלה או לא', כי לעולם הזה יש כל כך הרבה צדדים טובים, שהצד של התגובות הרעות הוא קטן ושולי".

-והיום? עדיין משפיעות עלייך תגובות כאלה?

"יש דברים שמשפיעים לפעמים, אבל החלטתי שאני מתייחסת רק לטוב, כי זה מה שנותן לי את הדרייב. כשאני רואה שילד אהב את התוכן שלי, צחק ממנו, או שהתוכן עזר לו ונתן לו מוטיבציה - זה מה שנותן לי את הכוח להמשיך". 

-העונה השנייה של 'פול ספיד' (טין ניק, HOT) בכיכובך עלתה למסך, את חלק מהקאסט הראשי. זה עדיין מרגש כשזה פרויקט שממשיך?

"זה סופר מרגש!", משתפת בשמחה. "מדובר בעונה שנייה, וכשאתה נכנס לעונה נוספת אתה מרגיש שהאנשים שם כמו משפחה שלך, כי אתה כבר מכיר יותר טוב את הקאסט. אתה יודע איך הכול עובד, וחייבת להודות שזה יותר מרגש מהפעם הראשונה. בעונה הזו, הדמות שלי, עומר, עוברת תהליך גדול, ארוך - ועומר זו אני". 

-מאיזו בחינה?

"יש לנו כל כך הרבה קווי דמיון וגם קווי שוני, אבל מה שדומה בינינו זו העובדה שעומר שמה את האחרים לפניה, דואגת לקריירה של האופנוענים, וגם אני, כקים, תמיד רואה קודם כל את האחר. בעונה הזו, עומר, לצד הדאגה לאחרים, החליטה לדאוג לעצמה, לקדם את הקריירה שלה... ואני חושבת שאני צריכה להזכיר גם לקים לעשות את זה לפעמים. את העונה השנייה צילמנו במשך חודש שלם בגאורגיה, והיה קשה, כי בכל זאת אתה לא נמצא באזור הנוחות שלך. אתה נמצא תחת שגרה קבועה: לקום ב-5 לפנות בוקר לצילומים, ללמוד טקסטים ליום שאחרי, וללכת לישון ב-10 בלילה. זו שגרה שוחקת, אבל אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה, שהרגשתי שאני כביכול נמצאת בחופשה, אבל עבדתי, והיה מטורף!".

-מתי בעצם נפתח בפנייך עולם המשחק?

"כשהייתי בבית ספר שיחקתי במשך שש שנים בקבוצת הכדורעף של 'הפועל כפר סבא', אבל בכיתה י' החלטתי לעשות תפנית בחיים שלי. החלטתי לפרוש מהכדורעף וללכת ללמוד משחק. התחום הזה נורא עניין אותי, גיליתי אותו כשראיתי בתור ילדה שצופה בסדרות, ותמיד עניין אותי איך השחקנים עובדים על הכל. לא עניין אותי מה אני רואה על המסך, אלא שעניין אותי מה השחקן עשה בשביל לבכות, למשל; איך עובר היום של השחקן לפני שמצלם סצנות, ומה הוא עושה כדי לצלם אותן בצורה הכי טובה שיש? מכאן החלטתי ללכת ללמוד. בגלל שהייתי בבית ספר, לא יכולתי ללמוד בבית ספר למשחק, אז הלכתי לכל מיני קורסים, כמו למשל של גל אמיתי, של מאי מיכאלי, של ספיר בן רובי ושל כל מיני במאים ומלהקים. אני מאמינה שמכל מורה למשחק יש משהו אחר ללמוד. כל אחד הולך עם שיטה שונה, בדרך שונה - ואני חושבת שידע זה כוח. החלטתי לעשות את השינוי הזה, כי לא יכולתי לשלב בין המשחק לכדורעף, אז הלכתי ביג טיים על המשחק. אני הכי שמחה בעולם על ההחלטה הזו, כי כשעליתי על הסט של 'אבא מטפלת' בפעם הראשונה הרגשתי שזה המגרש שלי". 

-ומה עם תיאטרון? זה תחום שאת מכוונת גם אליו?

"אני לא שוללת שום דבר, ומאמינה שהחיים מובילים אותך למקומות שבהם אתה צריך להיות. מה שצריך להיות שלי - יהיה. מה שלא -לא. זו גם הגישה שלי לאודישנים. תיאטרון זה מעניין, ואני לא פוסלת, אבל כרגע בוא נראה לאן המים יזרמו".

-את העונה השנייה צילמתם בגאורגיה. איך היה לך לצלם את הסדרה במדינה אחרת, בזמן שבארץ נמשכה המציאות המורכבת והכואבת מה-7 באוקטובר?

"היה קשה, וחייבת להודות שאפילו טיפה מפחיד. אחרי הכל, האנטישמיות זה דבר מפחיד בכל מקום בחו"ל, אבל כל צוות ההפקה הגיאורגי היה חם ואהב אותנו, אז הרגשתי בטוחה. מה שכן, מלחיץ להסתובב ברחוב בחו"ל, במיוחד כשאתה בקבוצה ישראלית. אבל הצמידו לנו מאבטח, ככה שהיה לנו ליווי לסטים. גם כשהלכתי לאכול בעיר בזמן החופשי שלי, זה היה בליווי של מאבטח. אז היה מפחיד, אבל נתנו לנו את ההרגשה הכי בטוחה שיש".

-במהלך הצילומים, פינו אותך לבית החולים בגלל הרעלת קיבה. מה קרה שם?

"הסיפור הוא כזה: שבת בערב ולפני שבוע חדש, יוצאים כל הצוות לאכול סושי. למחרת כולם קמו עם כאבי בטן קטנים וקצת בחילה, אבל רק אני התפניתי לבית החולים בגלל הרעלת קיבה. אכלנו דגים נאים שכנראה היו לא טריים, וכשהגעתי למחרת לסט הייתי כל כך חיוורת, לא הצלחתי לזוז, התהפכה לי הבטן ופשוט לא יכולתי לצלם - אז נסעתי לבית החולים. למזלי, איתי, בן הזוג שלי, היה בתקופה הזו על הסט, והוא זה שליווה אותי לבית החולים, יחד עם אמא של קים אור אזולאי, שגם נכחה על הסט, כי רצתה שמישהו מבוגר יבוא איתי. מצד שני, בית החולים בגאורגיה לא היה נראה כמו בית חולים, המקום לא היה סטרילי, והייתי שם לבד! לא נתנו לאיתי ולאמא של קים להיכנס. הסיטואציה הזו הלחיצה אותי, כי בכל זאת, בית החולים לא נמצא במדינה שלך, האנשים שם לא הבינו אנגלית, והכל קרה באמצע יום צילום שבו אתה צריך לתת ממך מאה אחוז, אז זה מבאס".

-מה המחשבות שהרצת לעצמך בראש עד שהשתחררת משם?

"שום דבר לא היה ברור, כי הרופא תקשר איתי דרך 'גוגל טרנסלייט', כשתרגם דברים מגאורגית לאנגלית, והייתי צריכה לקרוא מושגים של רפואה באנגלית שאין לי מושג עליהם גם בעברית! גם כששמו לי את הנוזלים, הייתה אחות שהגיעה, הזריקה לתוכם משהו, הלכה בלי להגיד שום דבר - וזה היה מלחיץ ברמות! אמרתי לעצמי: 'מה עכשיו? אולי הלך לי כל השבוע בגלל ההרעלה הזו כי לא אוכל לזוז מהמיטה?!', ובכל זאת מדובר בתקופה קצרה שצריך להספיק בה לצלם עונה שלמה כדי שלילדים יהיה מה לראות. נקרעתי בין שני הצדדים וחששתי, אבל ברוך השם עברתי טיפול וקמתי חדשה".

-כמה זמן לקח לך לחזור לעצמך?

"הכאבים החלו בשבת בלילה, למחרת התחיל הבלאגן, ולקראת הערב נסעתי לבית החולים. חזרתי משם באותו הלילה, וביום שני כבר חזרתי לעצמי וקמתי לסט - בנס! ההפקה מאוד דאגה לי באותו היום, כי ידעו שיצאתי מהרעלת קיבה, אז ישבתי כשלא הצטלמתי לסצנות ושתיתי המון מים".

-ובמעבר חד, נעבור לרגע המשמח שבו קים התבשרה על הסט כי זכתה בקטגוריית "Israeli Nick Star" בטקס ה-"KCA" של "ניקלודיאון".

"זה מטורף! הרגשתי שהכל מסתדר כמו חלקים בפאזל, כי אשכרה הודיעו לי שזכיתי כשהייתי על הסט, וזו הייתה בעצם הוכחה ל-למה זכיתי. במשך חודש הייתי בצילומים בחו"ל תחת שגרה אינטנסיבית, וזו בעצם הייתה החתימה לכך שאנשים רואים ומעריכים את מה שאני עושה. אחרי שסיימתי לצלם סצנה, הבמאי קובי מחט אמר: 'אני רוצה לספר לך משהו זכית ב-KCA!' ונשארתי ללא מילים. גם בחלומות הכי פרועים שלי, מעולם לא דמיינתי שאזכה בדבר כזה, והרגשתי תחושות שלא חוויתי בחיים שמחה, סוג של הערכה על כך שרואים את העבודה שלי. וזה כיף!".

-התחרית מול אחיך וניצחת! איך זה הרגיש?

"האמת היא שביני לבין קווין אתה תראה אפס תחרות, כי אנחנו תמיד מפרגנים אחד לשני, כולל כשזכיתי והוא אמר לי: 'קים, את מטורפת! את מבינה מה זה אומר?!' וכמובן שגם אני הייתי מגיבה ככה אם הוא היה זוכה. נראה לי שאפילו קווין בעצמו שכח שהתחרה, ואנחנו תמיד מעלים אחד את השני למעלה".

-ומה לגבי תחרותיות בריאה?

"תחרותיות בריאה דווקא יש לנו. כמו למשל כשאני מעלה סרטון עם תוכן מצחיק שחשבתי עליו, והוא מתקשר לשאול: 'קים, איך את חשבת על זה?!? איך אני לא חשבתי על זה?!' הכל בקטע בריא. אנחנו תמיד נפרגן ונהיה שם אחד בשביל השנייה".

-אנשים עד היום לא בדיוק מבינים את ההבדל בין שם המשפחה שלך לשלו. זה כבר נפסק? כבר הבינו את ההיגיון הפשוט?

"די, אני לא יכולה עם זה יותר!", משיבה בהומור. "אתמול פתחתי את תיבת השאלות בסטורי, וכאחת שנמצאת בתחום שבע שנים - אין תיבת שאלות בלי השאלה הזו. אז הנה, עכשיו אני אסביר בפעם האחרונה: אנחנו מאותה אמא, לא מאותו האבא - ולכן שמות המשפחה שלנו שונים. נורא פשוט. מכאן, שכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה".

-הכניסה שלך לעולם הזה הייתה יותר רצון שלו? רצון שלך? כלומר, מתי למעשה הבנת שאת גם רוצה ליצור תוכן?

"כמו שאמרתי בהתחלה מאז ומתמיד הייתי מצלמת את עצמי. כשלמשל טסתי ליוון ואמרתי: 'בואו איתי לוולוג יומי ביוון', אבל אף אחד לא ראה את הסרטון הזה וטוב שכך. שאף אחד גם לא יראה את הסרטונים האלה!".

- אמרת קודם שהתוכן של הסרטונים האלה מושלם. אז למה בעצם?

"יש בסרטונים האלה איכות, אבל אנחנו בתקופה אחרת. והייתי ילדה בת 12 שמדברת שטויות למצלמה אז זה מביך! מאותו הרגע ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. ואז התחילה תקופה שבה כל בן אדם שני יוצר תוכן, אבל השאלה היא איך אתה יוצר אותו. עולם התוכן מלא בצבעים. בהיבט של יצירת התוכן, אני מאמינה שצריך להתחבר למי שאתה כי כמוך יש רק אחד בעולם, וזה מה שיהפוך את התוכן שלך למיוחד".

-מהי עצת הזהב שקיבלת מקווין לדרך, ועוזרת לך עד היום?

"קודם כל, קווין ואני פשוט אותו בן אדם הוא פשוט אני בבת והפוך. עצת הזהב של קווין היא תמיד להתייעץ איתו על כל דבר, לשלוח לו, ואני צריכה לעשות את זה. כי בסופו של דבר, קווין הוא האח הגדול ותמיד צריך להתייעץ עם האח הגדול. בנוסף, קווין תמיד אמר לי להתמיד ואף פעם לא להיעלם, כי קל להיעלם בעולם הרשת, תמיד להיות נוכחת וליצור את עצמך כל יום מחדש. אז זו העצה הכי טובה שיכל לתת".

-יצא לך להיתקל בסטיגמות ותוויות שמחברות את המקצוע שלך לקשר המשפחתי?

"עד היום אני מסתובבת ברחוב כשאנשים אומרים לי: 'אחות של...', ואנשים מהצד יכולים להרים גבה ולהגיד: 'מה?! למה אומרים את זה?! היא בפני עצמה'. אני גאה להיות אחות של קווין רובין, וכל התגובות בסגנון 'אחות של' עוברות לידי. אח שלי עשה דרך ארוכה ומדהימה למקום שהוא נמצא בו היום, עבד מאוד קשה - ואני גאה ללכת בדרכו, שהיא לעבוד קשה עד המטרה הסופית ולהגשים את כל השאיפות והחלומות שלי".

-לפני שנתיים וחצי הפכה קים לדודה לקיי רובין, וזו בעצם הפעם השנייה שהיא נמצאת תחת הטייטל הזה.

"יש לי כבר אחיינית בת 4 שקוראים לה מילה, ויש את 'קיי קיי' שהוא היפר קטן ולא מפסיק לזוז. קיי הוא פשוט קווין קטן! מי חשב שיכול לצאת מדבר כזה גדול ובוגר מישהו מיני שחייב להיות כל הזמן בעשייה, ואי אפשר להשאיר אותו לבד כמו שאי אפשר להשאיר את קווין לבד, כי גם הוא היפר?!", מספרת בצחקוק. "אני 'דודה שרופה' לשני האחיינים המושלמים שלי, חמסה!".

-התרגלת כבר לתואר הזה או שלפעמים את עדיין מופתעת ממנו?

"האמת שלא, כי גם הסביבה שלי נורא בהלם. אנשים שואלים אותי: 'מה דודה? את כולה בת 20!' ולא יודעת למה אנשים תופסים את המילה דודה כמשהו מבוגר - אבל זו זכות מטורפת. יש לי שני אחים גדולים בני 30 פלוס שהביאו ילדים לעולם. זה הקשר הכי טהור בעולם, וילדים זו אהבת חיי. החלום הגדול שלי זה להיות אמא אבל נחכה עם זה! אני כל כך נהנית מהאחיינים שלי ומאוהבת בהם כל יום מחדש".

-את כבר שנה בזוגיות עם איתי אבגי. מה הסוד שלכם לזוגיות מוצלחת ויציבה?

"פרגון, כנות ולסמוך אחד על השני. בכל פרויקט שעשיתי עד היום, איתי תמיד ליווה אותי, היה שם בשבילי, ובעולם שלו נמצא הפרגון שלי. אז זה הסוד להצלחה של זוגיות. איתי מאוד קרוב לעולם הכדורגל, הוא כבר היה שחקן ועכשיו במילואים, אבל הוא רוצה לחזור לעולם הזה. אני חושבת שהפרגון צריך לבוא משני הצדדים כי זה דבר חשוב ומאזן". 

-איך הכרתם?

"כולם מתחננים ל-'סטורי טיים', אבל אני לא מוצאת זמן לעשות את זה! הכל התחיל כששמרתי סרטון בטיקטוק שדרכו איתי עשה טובה לחבר ופרסם שם מסיבה. אני שמרתי את הסרטון הזה ולא ראיתי מי פרסם אותו, אלא שמרתי אותו כדי לשלוח לחברות שלי ואמרתי להן: 'בואו נלך למסיבה הזו'. בטיקטוק הרי אפשר לראות מי שומר סרטונים... אז איתי ראה ששמרתי, הגיע לאינסטגרם שלי דרך הטיקטוק, ושלח לי הודעה: 'זה ששמרת את הסרטון, זה אומר שאת מגיעה למסיבה?'. אמרתי לעצמי: 'מה הוא רוצה ממני? למה הוא שולח לי?' מעולם לא עניתי לאף אחד שהתחיל איתי באינסטגרם, ואני לא יודעת למה אבל משהו בלב הרגיש לי שאני צריכה לענות לו. אז השבתי: 'מה אתה אומר? שווה לבוא למסיבה?' מפה לשם, נפגשנו במסיבה, אחרי שבוע יצאנו לדייט - ומשם הכל היסטוריה..."

-היה לכם קשה בהתחלה לחשוף את הזוגיות לעיני המצלמות, או שדווקא זרמתם עם זה?

"אני מאוד מאמינה שבדברים אישיים שקורים בזוגיות, חשוב לשמור על פרטיות. בהתחלה שמרתי את הזוגיות לעצמי, כי לא ידעתי לאן היא תלך. עם כמה שהחיים שלי נמצאים ברשתות ואני מספרת שם על עצמי הכל חשובה לי גם הפרטיות. זוגיות זה דבר שבהתחלה כדאי לשמור לעצמך. אבל כשידעתי שזה זה - העלינו, ומאז איתי ואני מעלים כל דבר שקורה לנו בחיים".

-איך זה עבורו לראות אותך מתנשקת על המסך עם מישהו אחר?

"איתי אמר לי שזה לא פשוט לו, ויש איזושהי צביטה כשאתה רואה את בת הזוג שלך מתנשקת עם מישהו אחר. אבל הוא מבין את המקצוע שלי, ואפרופו פרגון - איתי מבין כמה שזה בלי רגש, אלא נטו משחק, כי בסצנה כזו עומדים מסביבך 20 או 30 איש וזה הכי לא אמיתי בעולם. בנוסף לזה שאיתי פרגן הוא הגיע לצילומים בגאורגיה והיה שם בשבילי".

-בהשקה של 'פול ספיד' 2 שאלנו אתכם אם 'עדיין לא טבעת?'. למרות התשובה השלילית משניכם - איך את מדמיינת את הצעת הנישואין, אם בכלל?

"וואי, אימאל'ה! אין לי מילים! אני בת 20, אז שנייה! אבל... אם אנחנו כבר מדברים על זה, אז אני מדמיינת הצעה מושקעת במגדל האייפל בפריז... אבל חכו עם זה!".

במעבר חד -חודש לאחר תחילת המלחמה, בן שמעון התגייסה לאט"ל (אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה).

"הטיימינג היה מלחיץ. אבל מהר מאוד כשנכנסתי לצבא, ידעתי להעריך רגע מה קורה לנו כמדינה וכמה המערכת הזו חשובה בעיקר בתקופה הזו. התגייסתי, שובצתי לתפקיד מש"קית דיגיטל, שזה למעשה ליצור סרטוני הסברה לדיגיטל. בהתחלה חשבתי שאהיה באולפן סגור כל היום שבו רק אני מדברת ובזה הכל נגמר, אבל בפועל הכל אחרת והרבה יותר מרתק. אני מסתובבת בין בסיסים בארץ, בין תחנות התרעננות של הלוחמים, שפיזית נותנים חלק במלחמה הזו, וגם פוגשת אותם. אני בודקת עם אותם לוחמים שיש להם את כל מה שצריך - בין אם זה מדים חדשים, אוכל, רפואה וגם מסקרת ומצלמת את כל מה שקורה בשטח. הרי מה אנחנו יודעים על לוחמים שנכנסים, יוצאים, נלחמים? אבל צריך גם לדעת מה קורה מאחורי הקלעים, כלומר עד כמה הלוחמים צריכים את כל הדאגה וזו זכות להיות חיילת בתקופה הזו".

-כמה זמן לוקח לך להיות שלמה עם כל סרטון בפרופיל האישי שלך לפני שאת מעלה אותו, בעיקר בתקופה רגישה כזו?

"זה מאוד קשה. אני חושבת מיליון מחשבות לפני מבחינת הטיימינג שלו, בגלל כל המצב כאן. תוהה לעצמי האם זה נכון להעלות עכשיו בהתאם למה שקורה במדינה או לא? אני מאמינה שאם הצלחתי לשמח ילד קטן, להעלות לו חיוך או לגרום לו לעשות לי רגע לייק כי אהב את הסרטון - עשיתי את שלי בחיים, וזה רק נותן לי דרייב להמשיך לעשות עוד. תמיד יש את השיקול של 'האם זה מתאים עכשיו או לא?', 'איזה תוכן יתאים יותר' ו'איזה תוכן יתאים פחות', אבל אני לגמרי במחשבה להמשיך ליצור כל הזמן בשביל לשמח את האנשים בבית".

-השתתפת בעבר בתכנית הריאליטי "הבנים והבנות". עם אילו חוויות יצאת משם ועד כמה זה פתח דלתות להמשך?

"הייתה חוויה מטורפת!", מספרת. "קודם כל, חוויתי שם את כל קשת הרגשות: בין אם זה עצב, בין אם זה שמחה, בין אם זה כעס, בין אם זה כיף - וגם זכיתי שם. זו בעצם הייתה העונה הראשונה ששונה משאר העונות הקודמות, כי כמו ב'הישרדות', הבנים והבנות התאחדו באמצע העונה - שזה היה מפתיע וגם מפחיד! באתי מוכנה למשהו אחר ופתאום משנים לך רגע את התכנון, אז זה מלחיץ. בכל פעם גם הייתי דקה מלהיות מודחת, אבל בסוף ניצלתי, אז חוויתי מערבולת של רגשות. ואני חושבת שזו ההוכחה למקצוע ולחיים שלי היום, כי לא ויתרתי לעצמי בתכנית הזו. גם כשהייתי דקה מלהיות מודחת, לא ויתרתי ונשארתי עד הסוף. אותו הדבר קורה גם בחיים האמיתיים, כי גם בעולם יצירת התוכן מאוד קשה להמציא את עצמך מחדש, וגם בעולם המשחק אתה מקבל 'לא', 'לא', 'לא' עד שמגיע ה'כן'. אז אני חושבת שההישרדות שלי ב'הבנים והבנות' זו ההישרדות של החיים האמיתיים".

-היית עושה ריאליטי נוסף?

"ריאליטי זה לא דבר שאני שוללת, אבל אני יודעת שאתחרפן למשל ב'האח הגדול' או שלא אשרוד ב'הישרדות'. אולי כן הייתי הולכת ל'מירוץ למיליון', כי יש שם אקשן, רואים עולם וזה משהו שמעניין אותי. אבל גם את שאר תוכניות הריאליטי אני לא שוללת. נבר סיי נבר!".

-בעבר פורסמה אצלנו כתבה על רשימת האחים של הסלבס שחייבים לפרוץ, כשאת היית מביניהם ואכן צברת לעצמך לא מעט הישגים, כולל שלוש זכיות ברציפות בתואר "טיקטוקרית השנה" בטקס נבחרי השנה שלנו. אז אחרי אותה הכתבה, באיזו רשימה את שואפת להיות הפעם?

"אני חושבת שכבשתי את יעד שחקנית השנה ב-KCA, ושוב, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה! מכאן אני רוצה להנחות ולעשות פסטיגל. לכן, אני רוצה להיות ברשימת הליהוקים של הפסטיגל לשנה הזו!".

-לצד קווין?

"ברור, אימאל'ה! קווין ואני השילוב הכי טוב שיכול להיות על במת הפסטיגל - אז הלוואי שזה יקרה! מאז ומעולם רציתי לעשות בפסטיגל, ובתור ילדה שראתה את הפסטיגלים על הספה או על הכיסא באולם, אמרתי לעצמי: 'למה אני יושבת כאן ולא נמצאת על הבמה?!', 'אני צריכה להיות על הבמה!' אני עובדת כל כך קשה כל השנים והפסטיגל זה חלום הילדות הגדול שלי".