בשנים האחרונות תרבות הריאלטי משתלטת על המסכים: ריאליטי בישול, ריאליטי שירה ובמקרה של "האח הגדול" ריאליטי של כלום. כולאים בבית אחד 20 דיירים, ומצפים מהם לשעשע את הצופים בבית כאילו היו קופים בכלוב, יש שיגידו שזה מעניין, שזאת ההזדמנות שלנו לקחת כמה "טיפוסים" שבחיים לא היו יכולים להסתדר, לשים אותם ביחד, לחכות שהם יהרגו אחד את השני וליהנות מזה, כי זאת בסך הכל "נקודת תצפית על החברה הישראלית", לא ככה?

עוד במדור הבידור של פרוגי:

• כוכבי 1D נתפסו מעשנים סמים
• הכי שיקים: לי בירן ולירן כוהנר. הרשימה המלאה
• כוכבי "פרויקט הלהקה" מדברים על הכל

אז זהו, שלא תמיד זה ככה! אנשים שמגיעים לבית "האח הגדול" מקווים לפרוץ ולפלס את דרכם לעולם הבידור, אבל מה שקורה לעיתים קרובות זה שרוב פליטי הריאליטי, נאבדים ונשכחים בין השקה להשקה. השיא שלהם יגיעו אליו יהיה קמפיין למאווררים במקרה הטוב, ותוכנית בוקר במקרה הקיצוני ביותר.

"האח הגדול" חודר אל תוך החיים של האנשים. אין יותר פרטיות, צריך לישון ולחיות עם אנשים במשך כמה חודשים רצופים בזמן שכל עם ישראל צופה בכל צעד שלך. אז מי הבעייתי פה, המשתתפים או אנחנו שצופים באובססיביות?
כנראה שאנחנו. עובדה שהביקוש גדול והדבר היחיד שמשודר היום זה תוכניות ריאליטי.

מעבר לחדירה לפרטיות, הריאליטי גורם לאיבוד מוחלט של אנונימיות תוך כמה ימים, ולאנונימיות מחודשת כמה חודשים לאחר סיום התוכנית. יש אנשים שהנפילה מ-"15 דקות התהילה" לאנונימיות תהיה בשבילם מתסכלת וקשה לעיכול. תרבות האינסטנט שלנו מחפשת כל הזמן את המשהו החדש, כשכולנו יודעים שעולם הבידור לא יכול להכיל כ-200 ניצולי ריאליטי חדשים בכל שנה.

"האח הגדול" מציב בפנינו כמה שאלות עלינו - למה אנחנו כל כך מתעניינים בשגרת החיים של אנשים רגילים לגמרי? כנראה בגלל שאנחנו מדמיינים את עצמנו במקומם, ובסתר מפנטזים על עצמנו בתור הדיירים הבאים בבית.

זה הדבר שהכי קל ליצור ולמכור! לא צריך לחשוב על תכנים מקוריים, קונים פורמט מחו"ל, זורקים שתי פרחות מבת ים, לסבית תל אביבית וערס עם לב זהב עם פוטנציאל לזכייה מובטחת ומחכים. כמה פשוט.