העובדות כיום מוכיחות כי דוגמנית ששוקלת יותר מ-56 קילו לא תתקבל לעבודה, ושיותר ויותר בנות צעירות מרעיבות את עצמן למוות. נראה כי המחאות החברתיות, ואפילו חוק הדוגמניות החדש לא מצליחים לחולל שינוי בתפיסת הגוף בעולם האופנה. אז למה בתקופה שבה ניתן לרטש הכול בפוטושופ עדיין יש דרישה לדוגמניות בעלות יופי לא אנושי?

למי שלא מכיר, כתב שורות אלה מתנשא לגובה של מטר ושמונים סנטימטר ושוקל חמישים קילוגרמים. זה נקרא רזה, אין ספק. אבל פעם הייתי יכול להיות יותר רזה, עשרה קילו פחות למען האמת. אולי עדיין קצת קשה להבין לפי הנתונים האלה, אבל נסו לדמיין מצב שבו אתם כל כך רזים שכל קילוגרם שנוסף על הגוף נראה בבירור לעין ומעורר בכם תחושת בחילה. דמיינו מצב שאתם מחביאים כעס עמוק על החברים הכי טובים שלכם שכל הזמן רק אומרים לכם כמה אתם רזים, ושאתם צריכים להשמין, ואתם יודעים שהם בחיים לא יבינו שאתם פשוט לא רזים מספיק.

אחת ההשערות מדברת על כך שמאחר ומרבית המעצבים הומוסקסואליים הם רוצים שהדוגמניות תהיינה דומות לבנים

אז זה הסיפור שלי, ובשנתיים האחרונות אני בדרך הנכונה לצאת ממנו. את הדרך שלי לצאת מתפיסת הגוף המעוותת הזו אני מתחיל ממקום שמאוד קרוב לליבי - עולם האופנה. חוץ מלשמש כעבדכם הנאמן ככתב באתר, אני חולם להיות מעצב אופנה, להיות אחד מהגדולים, כמו אלכסנדר מקווין, ג'ון גליאנו וקארל לאגרפלד.

אני מפנטז על היום שבו אני אציג תצוגה ראשונה בשבוע האופנה בניו-יורק ושאייקון אופנה תגיד שהיא לובשת את העיצוב שלי. זו כמובן פנטזיה שיכולה להשתנות בקרוב, אבל כשאני מספר לחברים עליה תמיד עולה בהם הפרצוף המזלזל כלפי העובדה שאני לא מוכן לעצב למידות גדולות, ושכן - הדוגמניות שלי יהיו רזות.

מצד אחד, אני מבין את ההסתייגות מהמצב, הרי אין ספק שהדוגמניות שצועדות על המסלולים הנחשקים ביותר הן רזות בצורה חולנית. מצד שני, תמיד חשבתי שאלה הבגדים שצריך להתמקד בהן, והבגדים שלי פשוט לא יראו טוב על דוגמנית מלאה.

בשביל לנסות להבין ממקום "מדעי" יותר את ההסתייגות של חבריי, החלטתי לנסות לחקור את המצב כיום, ולמה בעצם יש דרישה כה גדולה לדוגמניות רזות כל כך?

מדי שנה, עולות על מטוס בנות צעירות שחולמות להפוך לדוגמניות בבירות האופנה הגדולות. כולן יפות, צעירות, ומלאות תשוקה. אומנם קרוב לוודאי שאלו שלא יצליחו לכבוש את לב המעצבים, ימשכו למקום הדיכאוני והאפל של התעשייה, וידרדרו לשימוש בסמים, תרופות מדכאות תאבון, אלכוהול, בולימיה, אנורקסיה ועוד.

מספר השערות עלו לגבי הסיבה שמעצבים לא מעוניינים להעסיק דוגמניות שמשקלן מעל הספקטרום שהם מכירים (כידוע, 56 קילוגרם הוא משקל המקסימום לדוגמניות, וכמה שפחות יותר טוב). אחת מההשערות שעלו היא שמאחר ורב מעצבי האופנה הגברים כיום הם הומוסקסואליים ולכן הם מעוניינים שהדוגמניות יראו יותר כמו גברים.

השערות מופרחות פחות מתייחסות לעבודה שהמעצבים הגדולים רוצים להראות שלא כל אחת יכולה ללבוש את הבגדים שלהם, ושכסף הוא לא הפתרון היחיד, הקונה צריכה להיראות כמו דוגמנית. ואז מתחיל מעגל הרסני שלא ניתן לעצירה שבסופו הקונה הופכת לחסרת ביטחון, דיכאונית, והכל בשביל בגד שבעוד שנה יצא מהאופנה. 

קים בוסי: "כולנו היינו צעירות ובחנו את עצמנו מליון פעמים במראה ואני הבנתי שלהיות טבעית ואמיתית זה הכי יפה"

המלכה האם של הדוגמניות בארץ, קארן דונסקי, ספרה לאתר "פרוגי" ש, "כיום המעצבים דורשים המון מהדוגמניות. הם רוצים שהם יעשו ניתוחים פלסטיים וירזו במשקל. הדוגמניות מתמוטטות תחת הלחץ בגלל שיש תחרות מאוד גדולה, ולא שומרות על עצמן". עוד סיפרה כי, "אני חושבת שדווקא בגלל שהתחרות קשה, הן צריכות לשמור על הבריאות שלהן, ולא להפסיק לאכול. בכל מקרה, אני מעולם לא פגשתי מישהי אנורקטית שנראית טוב".

כוכבת הריאליטי "שלוש", קים בוסי, שמשמת כיום כפרזנטורית הבית של חברת "אמלי", שידועה כחברת אופנה למידות גדולות, הוסיפה ואמרה: "אף בחורה לא צריכה להיות עור ועצמות כדי להרגיש יפה עם עצמה. כולנו היינו צעירות ובחנו את עצמנו מליון פעמים במראה, ואני הבנתי שלהיות טבעית ואמיתית זה הכי יפה".

נראה שבשנים האחרונות עולה המודעות כלפי מצב הדוגמניות, ואפילו בארץ כבר הספיקו לחנוך את חוק הדוגמניות שאוסר על דוגמניות בתת משקל להופיע בפרסומות או על מסלולים. אם מעצבי האופנה הגדולים, ועורכי המגזינים הנחשקים יפנימו שהדרישות מהדוגמניות הן קשות מאוד והתוצאות יכולות להוביל אפילו למוות, ויפסיקו לתת לאנורקסיה במה, רק אז המצב יכול להשתנות.

אז אחרי שעברתי את כל התחקיר הזה, הבנתי את ההסתייגות הגדולה. הבנתי שאני לא רוצה שהבגדים שלי ישדרו משהו שהוא אינו בר השגה. הבנתי שאני לא רוצה שהקונה שלי תרגיש שהיא לא טובה מספיק בשביל הבגדים שלי. הבנתי שאם אני אהיה מעצב, אני אהיה מעצב שיתמוך בבריאות, יתמוך בטבעיות, יתמוך ביופי.